מדינת ישראל נ' בוקין - פסקדין

לפני בקשת המבקש להורות על ביטול כתב אישום מחמת אי עמידה בתנאי הסף הקבועים בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ו – 1982, (להלן "החסד"פ").

ביום 03/09/2025 הוגש כנגד המבקש כתב אישום, המייחס לו עבירה מיום 20/02/2024 של נהיגה ברכב בדרך שאינה עירונית בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש במהירות של 142 קמ"ש, עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

ב"כ המבקש עתר לביטול כתב אישום מחמת התיישנות וטען כי חלפו יותר מ- 4 חודשים מיום ביצוע העבירה לתאריך המצאת ההזמנה למשפט. לטענתו, העבירה נעברה בתאריך 20/02/2024 וכתב האישום וההזמנה לדין הומצאו למבקש רק ביום 21/08/2025, קרי 18 חודשים לאחר מועד העבירה וזאת בניגוד להוראות סעיף 225א(א) לחוק הקבוע ככלל כי בעבירות תעבורה שלא גרמה לתאונה, לא יוגש כתב אישום בחלוף שנה מיום ביצועה, ובעבירות המבוססות על צילום רכב, נקבע תנאי סף דיוני ייחודי בהתאם לסעיף 225א(א1), המחייב שליחת הודעה בתוך 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה.

עוד טען ב"כ המבקש, כי נפל פגם בהודעה אשר נשלחה למבקש, כאשר נשלחה עם מיקוד שגוי שאינו תואם את כתובתו של המבקש, דבר אשר הביא לכך שההודעה לא נמסרה בפועל ולא התקיימה חזקת המסירה כדין וכל האישורים אליהם מפנה המשיבה לא מהווים אישורי מסירה כדין.

הוסיף ב"כ המבקש וטען כי ככל שהמשיבה תבקש להסתמך על רישום פנימי של מערכת " דותן", הרי שאין בכך די וכי בהעדר אישור מסירה תקין ובהסתמך על השאילתא מאתר דואר ישראל שצורפה לבקשה וממנה עולה כי דבר הדואר כלל אינו ניתן לאיתור, נתון אשר מחזק את הטענה כי לא הוכחה שליחה אפקטיבית ליעד הנכון.

בנסיבות אלה, לא הוכחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת עמידה בתנאי הסף הקבועים בסעיף 225א(א)19לחוק, ומשכך ההליך המקדמי לוקה בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך, דבר המהווה פגיעה ביכולתו של המבקש להתגונן ולשחזר נסיבות ולהפעיל זכויות דיוניות במועדן ועל כן יש מקום להורות על ביטול כתב האישום כנגד המבקש.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, וטען כי בהתאם לסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, עבירת עוון מתיישנת בחלוף 5 שנים. צירף אישור מסירה וטען כי ביום 23/02/2024 נשלחה הודעה על ביצוע העבירה בדואר לכתובת העדכנית במשרד הפנים כולל המיקוד 2514700 וחזרה בדבר דואר כלא נדרש, משמע הודעה בדבר ביצוע עבירה הונפקה 3 ימים לאחר ביצוע העבירה ועל כן יש לדחות את טענותיו של המבקש בדבר ההתיישנות.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מהנימוקים שלהלן.

סעיף 225א לחסד"פ קובע את מועדי המצאה בעבירות קנס :

"(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניינה הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

(א1) היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בעניינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);

בענייננו, למבקש, בעל הרכב, מיוחסת עבירת תעבורה מיום 20/02/2024, מצולמת במצלמת אוטומטית (א-3) . לפיכך, היה על המשיבה להמציא למבקש את הדו"ח בתוך ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה. בעניין זה אחזור ואדגיש את כוונת המחוקק כי בעבירות מצולמות תקופת ההתיישנות תהיה קצרה על מנת שיקל עליו להתגונן בפני העבירה. חלוף שנה ממועד עבירה מצולמת יקשה על נאשם לזכור מי נהג ברכב שנה קודם לכן.

בנוסף קובעת תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, שכותרתה חזקת מסירה, כי:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

בית המשפט העליון אישר לא אחת את חוקיותה של "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקסד"פ, בע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807 (2002) וברע"א 5255/11 הנ"ל, [נבו] בו קבע כי "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו ... הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים ... המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (...) הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין."

מכאן שעל מנת שהחזקה בסעיף זה תתגבש, על התביעה להוכיח קיומן של עובדות הקשורות למשלוח ההזמנה, או הודעה למבקש בדואר רשום, תוך הצגת אישור המשלוח ובהתאם למבחנים אשר נקבעו בהחלטתה של כב' השופטת אריאלי בתת"ע 775-07-08 מ"י נ' אבו סביה, שם נקבעו המבחנים ביחס לתקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי בעניין משלוח ההודעה בדואר רשום.

במקרה שבפנינו עיון באישור המסירה אשר צורף לבקשת המבקש, מעלה כי באישור המסירה הראשון צוין מיקוד שגוי שאינו שייך לכתובתו של המבקש כפי שמופיעה בספח תעודת הזהות אשר צורפה גם היא לבקשה. באישור זה לא נמצא כל פירוט בדבר אופן מסירת המסירה לנמען והוא חזר מהסיבה " לא נדרש" . לעומת זאת, עיון באישור המסירה השני, אשר כולל הכתובת הנכונה עם המיקוד הנכון, אכן נמסרה למבקש והוא אף חתום על אישור המסירה.

אין באישור המסירה הראשון , לטעמי, כדי להוות ראיה מספקת לשם החלתה של חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות. בעניין זה הריני מקבל את טענת ב"כ הנאשם, לפיה "אישור המסירה" הראשון בדבר המצאת ההודעה בתוך 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה כמתחייב על פי סעיף 225א(א) , אינו מספיק לצורך שליחת הודעה כדין.

מכאן, הנני קובע כי לא התקיימה בענייננו מסירה כדין והמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה כי היא ביצעה את ההזמנה למבקש בפרק הזמן של 4 חודשים מיום ביצוע העבירה הנטענת, וכי המבקש לא קיבל את ההודעות מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

במקרה שבפנינו, המבקש כאמור לא קיבל לידיו את הדו"ח בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 225א (א1) (1) לחסד"פ, קרי בתוך 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה הנטענת. למבקש נודע על הדו"ח רק לאחר שקיבל את כתב אישום .

סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל ואני קובע כי חלה התיישנות על ביצוע העבירה נשוא אישום זה ועל כן מורה על ביטול כתב האישום.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

המועד הקבוע בתאריך 7/7/2026 מבוטל.

ניתנה היום, י"ב אייר תשפ"ו, 29 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.