מדינת ישראל נ' שלום כהן

בפתח החלטתי אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בתיק זה וזאת מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירה בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – בתקנות) – שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגת רכב שלא באמצעות דיבורית.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי בשום שלב לא נהג ברכבו עת אחז במכשיר טלפון נייד בידו.

מטעם המדינה העידו שני עדים על עדויותיהם ביססה המדינה את ראיותיה בפרשה זו.

ע.ת 1 – רס"מ יוסי אביטן, ערך את הודעת תשלום הקנס (דוח מסוג ברירת משפט) לנאשם ומסמך זה הוגש מטעם המדינה וסומן כת/1.

למסמך זה נוסף מזכר נוסף אותו הכין העד וסומן על ידי כת/2.

מסמכים אלה הוגשו באמצעות העד במקום עדותו הראשית.

אין חולק כי המסמך ת/2 אינו קשור לעצם העבירה הנטענת כנגד הנאשם ולמעשה המדובר במסמך המתעד לכאורה את התנהגות הנאשם כלפי השוטרים לאחר שהעבירה שבוצעה לכאורה התרחשה והנאשם בחר לשום למקום האירוע.

אתייחס למסמך זה בהמשך הכרעת הדין, אך כבר עכשיו אקבע כי אין לו כל קשר לשאלת בירור האשמה בפרשה זו.

ככל שהדבר קשור למסמך ת/1, הרי שבמסמך זה מתאר ע.ת 1 את הנאשם כמי שנוהג רכב ומחזיק בידו באותו הזמן מכשיר טלפון, אך למרות המתואר בבירור על ידי ע.ת 1 במסמך ת/1, כך העיד ע.ת 1 בעדותו בחקירתו הנגדית בפני:

"אני יודע שאני רשמתי את הקנס אבל אני באמת לא זוכר את אני זה שראיתי את העבירה. אני משוכנע שכן הבחנתי בעבירה אבל עבר הרבה זמן ואני לא זוכר. בוודאות זה אני שרשמתי את הדוח" (עמוד 4 החל משורה 8)

יוצא כי כל תוכנו העובדתי של ת/1 מוטל בספק שכן ע.ת 1 מודה בחקירתו הנגדית שאין הוא זוכר האם היה זה הוא שראה את העבירה. העד מאשר כי הוא שרשם הדוח, אך אינו שולל מצב בו לא ראה בעצמו את התרחשות העבירה לנגד עיניו.