מכון עידן ייעוץ ופסיכוטרפיה בע"מ ואח' נ' כהן

1.המבקש 2 (שיכונה להלן: "המבקש") והמשיב מחזיקים יחד בחלקים שווים בכל מניותיה של המבקשת 1, חברת עידן ייעוץ ופסיכותרפיה בע"מ (להלן: "החברה"). החברה עסקה בין היתר במתן חוות דעת פסיכולוגיות בבתי משפט. בקשה זו נוגעת לחוות דעת שניתנו על ידי החברה באמצעות המשיב עבור תובעים בתביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 5074/03 (להלן: "תביעת העינויים"). מדובר בתביעה שהוגשה נגד הרשות הפלסטינאית בה טענו התובעים כי הם עונו. בית המשפט שדן בתביעת העינויים (השופט מ' דרורי), פירט בהחלטתו את עבודת המשיב על חוות הדעת שהוכנו עבור התובעים (ס' 10 להחלטה מיום 5.12.2017 בתביעת העינויים).

טענות המבקש

2.המבקש טען כי החברה קיבלה בגין כל חוות הדעת שערך המשיב במסגרת תביעת העינויים, סכום של 899,870 ₪. לטענתו, אף שהעבודה בוצעה על ידי המשיב עבור החברה, קיבל המשיב את התמורה לחשבונו הפרטי. בבקשה נטען כי החברה היא הזכאית לכספים שהתקבלו בתמורה להכנת חוות הדעת, וכי על המשיב להעבירם לידיה.

בסיכומיו טען המבקש עוד כי הבקשה מתאימה לדיון כתביעה נגזרת בשמה של החברה. הוא הוסיף כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב מחזיק בידיו סכום של 685,714 ₪ השייכים לחברה. לגישתו, טענת המשיב היא טענה של הודאה והדחה. זאת מאחר שהמשיב מודה בכך שהוא קיבל את השכר, אלא שהוא טוען שחלק מהשכר שולם לו עבור עבודה שהוא ביצע במסגרת פרטית ולא במסגרת החברה. טענה זו היא לגישת המבקש טענה המנוגדת למסמך בכתב – הסכם שכר טרחה שנחתם בין הצדדים במסגרת ההליך בתביעת העינויים (ההסכם צורף כנספח ג' לבקשת האישור).

טענות המשיב

3.מנגד טען המשיב כי דין הבקשה להידחות. ראשית הוא טען כי הבקשה אינה מתאימה לדיון בהליך של תביעה נגזרת, שכן הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך אישי. לטענתו, החברה חדלה לפעול זה מכבר – היא התמוטטה בשנת 2014 ואין לה עוד כל לקוחות או נושים. מאז 2014 החברה פעילה רק במובן זה שעליה להגיש דוחות למס הכנסה, והמבקש מעכב ומסכל זאת. הסכום שאינו שנוי במחלוקת שהתקבל על ידי המשיב עבור הכנת חוות הדעת, הועבר על ידיו לחשבון הפרטי של המבקש. עוד נטען כי מהתנהלות המבקש – מכתב הפנייה שלו למשיב וההסכמה בישיבת הדירקטוריון מיום 14.10.2020 כי הדוחות יוגשו בכפוף ל"מחלוקות הכספיות בין בעלי המניות" - עולה כי התביעה שלו היא תביעה אישית שאין מקום להגישה כתביעה נגזרת.

המשיב הוסיף כי המבקש פועל בחוסר תום לב – הוא לא הציג לבית המשפט את מלוא העובדות, והוא אינו פועל לטובת החברה אלא לטובתו האישית. לגישת המשיב, המבקש פעל בסחטנות ביחס לחתימה על הדוחות הכספיים של החברה ועיכב את חתימתם, מאחר שהוא ביקש להכניס בהם את תיקוני השכר שהוא קבע לעצמו. המבקש אף קיים בתקופת הקורונה ישיבת דירקטוריון בנוכחותו שלו בלבד, אף שהמשיב ביקש לקיים ישיבה בזום (המשיב הוא בן 80 ומצוי בקבוצת הסיכון).

4.המשיב טען כי גם לגופו של עניין לא עומדת לחברה עילת תביעה נגדו. לגישתו, הוא קיבל עוד בשנת 2004 (שנתיים לפני הקמת החברה) עבודה של עריכת חוות הדעת פסיכודיאגנוסטיות לכ-60 פלסטינאים שתבעו את הרשות הפלסטינאית בטענה שעונו. המשיב עבד על חוות הדעת עד שנת 2018, קרי גם לאחר שהחברה חדלה לפעול (ב-2014).

המשיב הבהיר כי מאז שנת 2014 נוהלה החברה על ידי המבקש. בסוף שנת 2014 עמדו הפסדי החברה על סך של 368,000 ₪. חרף האמור, המבקש העלה את שכרו וזאת גם בניגוד להסכמה בין הצדדים לפיה שכרם של שני בעלי המניות צריך להיות שווה. שכרו של המבקש בשנת 2014 היה גבוה פי שלושה מזה של המשיב. המבקש אף שלט בתיקיית השכר ובהנהלת החשבונות של החברה. המבקש משך את מלוא התמורה בגין הכנסותיו שלו לחברה, ומכאן שמימון הוצאות התפעול של החברה נפל על המשיב בלבד.

5. המשיב הבהיר כי ביום 5.12.2017 התקבלה החלטה בתביעת העינויים בה נפסק שכר כולל לשלושת המומחים בתיק, בסך של 899,870 ₪. חלקו של המשיב בסכום הזה עמד על 685,713 ₪.