פסק דין בתביעה רכושית

1.נתבעת 1 ומר ****** ז"ל היו בני זוג משך כ-10 שנים, משנת 1981 עד פטירתו בטרם עת של המנוח בחודש יוני 1991 (להלן: "בני הזוג", "המנוח").

2.התובעת היא בתו של המנוח. למנוח בן נוסף בשם ****, אחיה של התובעת, אולם הוא אינו צד לתביעה זו.

3.נתבעים 2 ו- 3 הם ילדיה של נתבעת 1 ממערכת זוגית קודמת.

4.בני הזוג גרו יחד בדירת הנתבעת 1 ב******* (להלן: "הדירה"). לטענת התובעת, בני הזוג שיפצו את הדירה שיפוץ יסודי ונרחב. לטענתה, למנוח היה בית משלו, הוא מכר את הבית והשקיע חלק משמעותי מהתמורה שקיבל, במימון שיפוץ הדירה. לטענת התובעת, בני הזוג סיכמו שבשל השקעתו של המנוח במימון השיפוץ, הוא יהיה זכאי לקבל בעתיד רבע (1/4) משווי הדירה.

5.כשנתיים לאחר השיפוץ נפטר המנוח במפתיע וילדיו סיכמו עם נתבעת 1 שעיזבונו יחולק לילדיו ואילו היא תקבל את הפנסיה שלו, בהיותה ידועה בציבור של המנוח. עוד סוכם ביניהם לטענת התובעת, שבבוא העת יקבלו ילדיו של המנוח 1/4 משווי הדירה, מה שהוערך על ידם כשווה ערך לכסף שהשקיע המנוח בדירה (להלן: "ההסכם").

6.ההסכם לא הועלה על הכתב. לטענת התובעת, כך סוכם בע"פ בין בני הזוג ולאחר פטירת המנוח, כך סוכם בין התובעת ואחיה לבין נתבעת 1, בידיעתם והסכמתם של נתבעים 2 ו- 3.

7.כאמור, עפ"י ההסכם שווי החוב שהיה על נתבעת 1 לשלם לתובעת ואחיה, נקבע לשווי הכספי של 1/4 מהדירה (להלן: "החוב"), אולם בהסכם לא נקבע מועד לפירעונו של החוב.

8.לטענת התובעת, לאחר פטירת המנוח נתבעת 1 הבהירה לה מפורשות שהיא מודעת לחוב, אולם התובעת ואחיה לא עמדו על פירעון מיידי של החוב, מתוך כבוד לנתבעת 1. נתבעת 1, מיוזמתה האישית חתמה ביום 3.11.91 על צוואה בה ציוותה לתובעת ולאחיה 1/4 מהדירה (1/8 לכל אחד מהם) ואילו את שאר רכושה בחלקים שווים ל-2 ילדיה, נתבעים 3,2 (ראה הצוואה נספח 4 לתצהיר נתבע 2, להלן: "הצוואה").

9.אין מחלוקת כי במהלך שנת 2020-2021 עברה נתבעת 1 לגור עם נתבעת 3 וביום 4.5.21 מכרה נתבעת 1 את הדירה בתמורה ל-2,550,000 ₪ (להלן: "חוזה מכירת הדירה"), כמפורט בנספח 8 לתצהיר נתבע 2.

10.לאור האמור עותרת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה 1/8 מהתמורה, בסך 312,000 ₪.

11.הנתבעים כופרים בחוב הנטען ובפיהם מספר טענות: לא הוכח שהיה הסכם כלשהו. גם אם היה הסכם העילה הנובעת ממנו התיישנה לאור חלוף הזמן. התובעת השתהתה בהגשת התביעה וגרמה בכך נזק ראייתי לנתבעים. ככל והיה הסכם כפי שנטען, הוא היה בין התובעת לנתבעת 1 בעוד שנתבעים 2 ו- 3 אינם צד להסכם ועל כן אין יריבות בינם לתובעת. הדירה לא שופצה ע"י בני הזוג שיפוץ נרחב אלא מינורי בלבד והמנוח לא השקיע בה סכמו כסף משמעותיים. הדירה לא היתה כולה של נתבעת 1, אלא רק 5/8 ממנה. הדירה שועבדה לבנק ועל כן חלק נכבד מהתמורה (כמיליון ₪) שולם לבנק המלווה ואינו חלק מהתמורה. חלק נוסף מהתמורה שולם לרשויות המס ועל כן יש להפחיתו מהתמורה כאשר תובעים 1/8 ממנה – יש לחשב לכאורה 1/8 מהנטו בלבד.

12.אשר לשאלת עצם קיומו של הסכם בין הצדדים, התובעת הפנתה להתכתבויות שהתקיימו בין הצדדים בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2021 עד פברואר 2023 שעצם קיומן אינו במחלוקת בין הצדדים, כמפורט להלן (להלן: "ההתכתבויות"):

(א). נספח 7 לכתב התביעה המתוקן:

התובעת:"בוקר טוב **** (נתבע 2), סיכמנו שתחזור אלי בנוגע לפגישה. אין לנו כל בעיה להגיע לבית של **** כך שלא צריך יהיה להטריח את *****. מה דעתך על שבת הקרוב אחר הצהריים? או אם יותר יתאים לך לא להיות מטופל בילדים אז באחד הערבים..."

נתבע 2:"הי ****, לא נוכל בשבת הקרובה. אני מקווה שתהליך המכירה יסתיים במהלך החודש הקרוב, אעדכן אתכם ונתאם להיפגש במהלך החגים. ד"ש חמה לכולם."

התובעת:"הי*****, נראה לי שפגישה ביננו כדי לסכם ולהבהיר את הדברים לא תלויה בתהליך המכירה עצמו או בסיומו. נכון יהיה להפגש בקרוב."

התובעת:"***** שלום וחג שמח, פתחתי את הקבוצה המשותפת כדי שתהיה תקשורת לכולנו. אני כותבת אליכם, מפני ש**** ואני מבולבלים: אנחנו לא יודעים איך לפרש את ההתנהלות שלכם בחודשים האחרונים מולנו בנוגע למכירת הבית. כבר מספר שבועות לא קבעתם להפגש, למרות בקשתנו ואתם לא מגיבים להודעות שלי. התנהלות זו אינה מכבדת אותנו ואת הקשר המשפחתי שהיה ביננו לאורך השנים, אינו מכבד את זכר אבינו, את אמכם שתיבדל לחיים ארוכים, ואת הקשר היפה שהיה בינהם. זה מעציב ומבלבל. נבקש להפגש בהקדם על מנת לא להשאיר את הדברים באוויר ולפתור ברוח טובה את הנושא.

בברכה

********".

(ב). נספח 10 לתצהיר עדות ראשית של נתבעת 3:

נתבעת 3:היי *****. הבית של אמא שנמכר היה שלה ועל שמה בלבד. אמרנו לך מספר פעמים שיגמר ההליך נפגש. (איתי כבר לא). לא ברורה לי האובססיה שלך או שלכם וההרגשה שאת משדרת שאנו מנסים לסדר או אתכם. יש חוזה. יש סכום מכירה. נקזז מזה את ההוצאות שאין לי מושג כמה הם כי התהליך טרם הסתיים. מה בדיוק תעזור פגישה עכשיו? ואגב הצוואה שהכנו אצל עורך דין הייתה רק לטובתכם ולא היה שום שינוי מהנייר המקורי פשוט כתוב בצורה חוקית לכן גם התקשרתי אליך לאשר את האחוזים. בכל מקרה היא לא רלוונטית. אז תתעזרי בעוד קצת סבלנות עד שיגמר הכל. אף אחד לא מנסה לסדר אותך. מקווה שהדברים ששמעתי מאח שלי (שאת אמרת) הובנו שלא כהלכה. מאוד מקווה מביישים אותך (או אתכם).

אז לידיעתך... החלטנו למכור את הבית כי נמאס לי לנסוע עשרות פעמים לתחזק את הבית. דוד הציף את הבית. אזעקות פריצות. גנן... תיקון תריסים. מה רצית שאשתף אותך? היית יושבת בבית כשהגנן עובד? כל זה כדי לשמור על ערכו. מכירת הבית ללא ידיעתם? הבית לא שלכם. נמכור מתי שמתאים לנו וניידע אתכם כשיגמר הסיפור. כמעט השכרנו אותו שזה עוד יותר לא לטובתכם. פינוי הבית? מגבות שלפני 30 שנה כבר היו ישנות רצית שאשמור לך? כלי מטבח? לא ראיתי שלקחת מלבד קערות הנירוסטה. אף אחד לא נגע במטבח יכולת לקחת הכל. אם את קשורה סנטימנטלית לדברים אלה יכולת לקחת אותם כשאבא עבר או יותר מאוחר כשנפטר. לא לקחת ולא בקשת כלום. השעון? עד היום אמא שלי לא יודעת של מי הוא וזה ממש לא משנה. באת לפנות דברים שלכם? השארת לי לפנות. עשרות ספרים בבית ובמרתף. מפגש לא מכובד בכלל. באת יותר לביקור חברים. לא חשוב התגברתי לבד.והזכרת הפנסיה שאמא מקבלת? מה כואב לך זה כסף שהיה נשאר בקרן הפנסיה. בושה בכלל שהזכרת את זה. להזכיר לך שאמא שלי לא נגעה באגורה שאבא שלך השאיר בבנק ובכספת כולל מכונית שחלק מזה הגיע לה. לפי מה שהיא זוכרת הלכה איתכם לבנק ופתחה את הכספת. לא מבינה מאיפה זה בא. רצית להפגש? היתה לך הזדמנות להזמין. לא היינו אומרים לא. מבחינתי מאוחר מידי".

(ג). נספח 3 לתצהיר עדות ראשית של נתבע 2: 

"10.1.2022, 20:34 – *******: הי ערב טוב. מצטער שלא יכולתי לענות. אצור קשר בהמשך. תודה.

10.1.2022, 21:02 – *******: אתקשר אליך מחר. ד"ש לכולם.  

19.1.2023, 15:25 – ********: היי מומי מה שלומך? עבר הרבה זמן. יש לך מה לעדכן אותנו?

19.1.2023, 18:26 – ********: הי ******אהיה איתך בקשר במהלך השבוע הבא. ד"ש חמה לכולם.

8.2.2023, 15:33 – ****: היי מומי. טרם חזרת אלי.

9.2.2023, 20:39 – ******: ערב טוב ****, אהיה איתך בקשר ביום ראשון. שיהיה סופ"ש מהנה.

9.2.2023, 20:39 – *******:

13.2.2023, 14:59 – *******: הי ****, אני מתנצל שעדיין לא חזרתי אליך בגלל משהו שקשור לאמא. בכל מקרה אחזור אליך עוד השבוע. המשך שבוע מהנה

13.2.2023, 15:00 – *****: תודה.

13.2.2023, 15:08 – ******: מקווה שהכל בסדר עם אמא. מיסרו לה דש חם מ***** וממני.

13.2.2023, 15:11 – *******: הכל בסדר תודה!".

13.מההתכתבויות, שעצם קיומן אינו במחלוקת, עולה כי נתבעים 2 ו- 3 מודים לכאורה שהם חייבים משהו לתובעת ולאחיה. התובעת כותבת שיש להפגש ולהבהיר את הדברים ושנתבעים 2 ו- 3 מתחמקים מכך. נתבעת 3 משיבה לה שתהיה פגישה כאשר "ייגמר התהליך", ושלא ברור לה מדוע התובעת ואחיה חושבים שנתבעים 2 ו- 3 "מנסים לסדר אתכם".

למה הכוונה? ככל שאין שום התחייבות, אין מה "לסדר". נתבעת 3 מוסיפה וכותבת לתובעת ש"יש חוזה, יש סכום מכירה, נקזז מזה את ההוצאות... לכן התקשרתי אליך לאשר את האחוזים... תתעזרי בעוד קצת סבלנות עד שייגמר הכל".

על מה מדובר? איזה אחוזים ולמה בדיוק זה רלוונטי? "אף אחד לא מנסה לסדר אותך..". שוב, מה בדיוק יש לסדר? ככל שאין התחייבות כלשהי כלפי התובעת, אין מה "לסדר" אותה?

14.נתבעת 3 מבהירה בהתכתבויות מדוע היא ואחיה (נתבע 2) החליטו למכור את הדירה וחזרה והדגישה לתובעת כי "ניידע אתכם כשייגמר הסיפור".

שוב, מדוע יש ליידע את התובעת במשהו? ככל שמדובר בדירה שלתובעת אין כל זכויות בה וככל שלא מגיע מאומה לתובעת, מדוע סבורה נתבעת 2 כי יש ליידע את התובעת ואחיה בדבר מכירת הדירה? ודוק: נתבעת 2 מדגישה בהתכתבויות כי הדירה "לא שלכם, נמכור מתי שמתאים לנו וניידע אתכם כשייגמר הסיפור". אם הדירה לא שייכת לתובעת ולאחיה, מדוע יש ליידע אותם במשהו?

15.מוסיפה נתבעת 2 וכותבת "כמעט השכרנו אותו, שזה עוד יותר לא לטובתכם"? כיצד זה קשור? ככל ולתובעת ואחיה אין כל זכויות בדירה ואין כל התחייבות הקשורה באופן ישיר או עקיף לדירה, מדוע השכרת או מכירת הדירה היא לטובתם או לרעתם?

16.תוכן ההתכתבויות תומך חד משמעית בגרסת התובעת, לפיה קיימת התחייבות לשלם לה ולאחיה כסף ונתבעים 2 ו- 3, הם שהתחייבו לשלם את הכסף, "כשייגמר הסיפור, כשייגמר התהליך". בכמה כסף מדובר? מההתכתבות עולה כי נתבעת 2 הבהירה שהיא התקשרה לתובעת בכדי "לאשר את האחוזים": כפי שטענה התובעת, מה שמגיע לה ולאחיה הוא אחוזים מהדירה, 1/8 לכל אחד מהם.

17.נתבעת 2 הבהירה בהתכתבויות כי היא ואחיה חשבו תחילה להשכיר את הדירה (ולא למכרה), "שזה עוד יותר לא לטובתכם". מדוע לא לטובתם? מה אכפת לתובעת ולאחיה אם הדירה תושכר או תמכר, ככל שלהם לא מגיע מאומה בקשר עם הדירה? גם התבטאותה זו של נתבעת 2 תומכת חד משמעית בגרסת התובעת, הואיל וע"פ גרסת התובעת מגיע לה ולאחיה לקבל 1/4 מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה, בעוד שאם הדירה לא היתה נמכרת, הם לא היו מקבלים מאומה.

18.נתבעים 2 ו- 3 נחקרו ארוכות אודות ההתכתבויות ולא היה בפיהם כל הסבר מניח את הדעת בדבר הדברים שנרשמו על ידם בעצמם (ראה בפרוט' מיום 25.2.24, 9.12.25).

19.נתבעת 3 הודתה כי במשך השנים הנושא עלה "אולי פה ושם היא הזכירה את זה" (פרוט' 25.2.24 ע' 1). נתבעת 3 הודתה כי התובעת טענה שמגיע לה חלק מהדירה והיא לא הכחישה את טענתה: "יכול להיות שזה מה שהייתי צריכה לכתוב לה ולנפנף אותה" (שם ע' 2). ומדוע רשמה לתובעת – "תתאזרי בסבלנות"? כי התובעת רצתה מגבות שלא היו בדירה. ומדוע לא ענתה פשוט שאין מגבות? כי התובעת טענה שמגיע לה חלק מהבית. ומדוע לא העמידה אותה על טעותה? "טעות, טעות מה שעניתי לה, אבל זה מה שכתוב" (שם, ע' 3-4), "לא זוכרת מה אמרתי" (שם).

לבסוף, אחרי שנתבעת 3 התפתלה בתשובותיה והתקשתה לנמק מדוע בקשה מהתובעת להמתין עד לסיום מכירת הדירה, היא הודתה כי היא ידעה שמגיע "משהו" לתובעת, לא ידעה מה בדיוק (שם, ע' 6 ש' 12-15).

20.התובעת הבהירה כי פנתה לנתבעים בדרישה לקבל את המגיע לה, אחרי שנודע לה שהדירה נמכרה. והנתבעים, מה הם אומרים? נתבעת 3 טענה כי הפעם הראשונה שהתובעת פנתה אליה בעניין הדירה היתה כאשר הדירה היתה בהליכי מכירה (שם, ע' 5 ש' 26-30), מה שתואם את התנסחותה בהתכתבויות "כשייגמר התהליך, כשייגמר הסיפור". לאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה שהפנייה הראשונה של התובעת נעשתה בכלל לנתבע 2, מספר חודשים אחרי שהדירה נמכרה (שם, ע' 7, ש' 21-28). נתבע 2 העיד כי הפעם הראשונה שהתובעת פנתה בדרישה לקבל את המגיע לה מהדירה היתה כמה חודשים אחרי מכירת הדירה (שם, ע' 9 ש' 7).

אם כך, מדוע בהתכתבויות ביקשו מהתובעת להמתין עד שמכירת הדירה תסתיים?

על פי נספח 8 לתצהיר עדות ראשית נתבע 2, הדירה נמכרה ביום 04.05.21, החזקה נמסרה לקונה ביום 31.08.21, אז התקבלה גם מלוא התמורה, כאשר היטל השבחה (1,600 ₪) שולם ביום 20.06.21 ומס שבח (37,000 ₪) שולם בחודש ינואר 2022. על פי נספח 8 הנ"ל, ככל ולא הומצא אישור מש"ח, נשאר בפקדון סכום של 125 אלף ₪ מתוך התמורה, עד להמצאת האישור.

לאור האמור, במועד ההתכתבויות (9-10/2021) מכירת הדירה כבר הושלמה ומלוא התמורה כבר שולמה לנתבעים. לפיכך, כאשר נתבעת 3 כתבה לתובעת להמתין עד לסיום הליך מכירת הדירה, עד "שייגמר הסיפור, שייגמר התהליך", היא הטעתה אותה במכוון, תוך שהיא מודעת לכך שאינה אומרת אמת.

21.מדוע נתבעת 3 לא אמרה לתובעת בפשטות, שלא מגיע לה כלום? "לא חשבתי על זה" (פרוט' 09.12.25, עמ' 52, ש' 21) כך ענתה נתבעת 3 בחקירתה הנגדית, אולם לאחר מכן שינתה את גרסתה: "אני באותו מעמד חשבתי שמשהו מגיע לה". (שם, ע' 53 ש' 26, ע' 63 ש' 8).

נתבעת 3 טענה שהתובעת פנתה בעניין זה קודם כל לאחיה ואילו אחיה טען שהפנייה נעשתה קודם כל לנתבעת 3.

ומה חשבה על כך נתבעת 3 כאשר אחיה סיפר לה לראשונה שהתובעת טוענת כי מגיע לה חלק מהדירה? היא לא היתה בהלם (שם, ע' 58 ש' 10).

22.אם כך, מתי בדיוק ולמי נעשתה לראשונה פניית התובעת בדבר מה שמגיע לה מהדירה? לפני, תוך כדי או אחרי שהדירה נמכרה?

נוסף לגרסאות הנתבעים דלעיל, נתבעת 3 העידה כי התובעת נפגשה איתה עוד טרם מכירת הדירה, בחודש אפריל או מאי 2021 והעלתה בפניה את טענתה בעל פה (שם, ע' 60 ש' 28-31).

23.מאידך, בע' 57 לפרוט' טענה נתבעת 3 שהפנייה הראשונה בעניין נעשתה לנתבע 2, כחודש לפני ההתכתבויות, אשר התרחשו בחודשים 9-10/2021 (שם, ש' 6-12) ואחיה סיפר לה על כך. ומה היתה תגובתה? – כלום, לא הלם, לא הפתעה, לא הפריע לה, כי מרבית התמורה כבר התקבלה אותה עת (שם, ע' 57-58). הכיצד? לכאורה, הנתבעת ידעה מהדרישה כבר בחודש מאי אותה שנה, או לפני כן, מפי התובעת עצמה, לא מפיו של נתבע 2!

24.כאמור, נתבעת 1 ציוותה לתובעת ולאחיה 1/4 מהדירה, מה שתומך בגרסת התובעת על קיומה של ההתחייבות הנטענת.

האם הנתבעים ידעו על קיומה של ההתחייבות ועל הצוואה של אמם, נתבעת 1?

נתבעת 3 העידה כי בנוגע להתחייבות "אני באותו מעמד חשבתי שמשהו מגיע לה" (ע' 53, ע' 63).

25.ובנוגע לצוואה?

נתבעת 3 העידה "ידעתי שיש משהו, שיש איזה צוואה" (פרוט' 25.2.24 ע' 6 ש' 15).

"ידעתי שיש צוואה, לא ידעתי מה כתוב שם ולא עניין אותי ממש" (שם, ע' 5 ש' 11).

כאשר נתבעת 1 עשתה את הצוואה היא נתנה אותה במעטפה לנתבעים 2 ו- 3. נתבעת 3 לא זוכרת אם היא פתחה את המעטפה וקראה את הצוואה "אולי פתחתי אז, זה לא עניין אותי... לא ידעתי מה כתוב בצוואה..." (שם, ע' 8 ש' 17-33).

ונתבע 2, מה הוא אומר? "... היא דיברה איתי על הצוואה שהיתה לפני 30 ומשהו שנה, שמגיע להם חלק מהבית שנמכר... לא ידעתי בדיוק מה, גם אני לא הייתי מעורב בצוואה..." (שם, ע' 9 ש' 21). "אמא שלי כנראה כתבה צוואה שלא היתה לא לי ולא לאחותי" (שם, ש' 31).

26.בדיון מיום 9.12.25 טען נתבע 2 כי הוא ראה את הצוואה לראשונה רק לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית, לא קודם לכן (פרוט' ע' 10 ש' 1-3).

בתצהירו טען נתבע 2 כי לאחר מכירת הדירה פנתה אליו התובעת וטענה כי בהתאם לצוואה מגיע לה ולאחיה חלק מהדירה (סעיף 40) והוא ענה לה שיבדוק את הנושא (סעיף 41).

מתצהירו עולה שאותה עת הוא כבר ידע שהצוואה בוטלה (סעיף 41). הכיצד? לכאורה, הנתבע כלל לא ידע על קיומה של הצוואה ולפתע מסתבר שהוא כן ידע ואף ידע שבוטלה?

וכיצד בוטלה? לטענת הנתבעים, נתבעת 1 עשתה צוואה חדשה בחודש דצמבר 2022. לפיכך, מדוע במועד ההתכתבויות, בחודשים 9-10/2021 הוא טען שהצוואה בוטלה? לנתבע אין הסבר לכך (פרוט' 9.12.25 ע' 17 ש' 23).

27.נתבעת 3 העידה באותו דיון, כי בזמנו, כאשר נתבעת 1 עשתה את הצוואה בשנת 1991, היא נתנה לה מעטפה עם הצוואה, היא פתחה את המעטפה, רפרפה בה וסגרה, אולם בזמן הרפרוף היא ראתה שנתבעת 1 ציוותה 1/4 מהדירה לתובעת ולאחיה (שם, ע' 45 ש' 17-25).

28.מדוע ציוותה נתבעת 1 את אשר ציוותה בצוואה?

התובעת הסבירה מדוע.

נתבעים 2 ו- 3 טוענים שכיום נתבעת 1 דמנטית ולא ניתן לשואלה. הם עצמם לא מצאו לנכון לשאול אותה, אף פעם לא שאלו מדוע ציוותה 1/4 מהדירה לתובעת ואחיה (שם).

29.אין חולק שעל פי גרסת הנתבעים, נתבעת 1 היתה כשירה וצלולה במועדים הרלוונטיים (לטענתם היא חתמה על צוואה חדשה בחודש דצמבר 2022 ואז היתה צלולה).

לפיכך, כאשר התובעת טענה כלפיהם בחודש מאי 2021 (ועוד לפני כן לאורך השנים, "אולי פה ושם היא הזכירה את זה") כי מגיע לה ולאחיה חלק מהדירה, האם פנו לברר זאת עם אמם, נתבעת 1?

נתבע 2 העיד כי לא דיבר על כך עם אמו (ע' 17 ש' 7-11). לאחר מכן שינה גרסתו וטען "אני לא זוכר בדיוק. אני מניח שדיברתי על זה עם אמא, כן" (עמ' 19 ש' 28).

לאחר מכן, העד אינו "מניח שדיבר" אלא "דיברתי על זה עם אמא..." (שם, ש' 30).

לאחר מכן העד טען שדיבר על כך עם אמו והיא "זכרה שבזמנו היתה איזושהי... היא לא זכרה מספרים אבל היא זכרה שהיה איזשהו משהו שבזמנו דובר עליו... היא לא זכרה בדיוק מה היא אמרה... רק ציינה שכרגע זה לא מעניין אותה" (שם, ע' 20 ש' 17-38). "היא אמרה שהיא זוכרת שהיה משהו בזמנו עם **** (המנוח)..." (ע' 21 ש' 33). "ההתחייבות שלה היתה כלפי******, כלפי האבא" (ע' 22 ש' 16, 31).

30.העד התפתל בעדותו ולא העיד אמת. תחילה טען שכלל לא דיבר על כך עם אמו, אחר כך הניח שאולי דיבר, לאחר מכן הודה שדיבר איתה אולם היא לא זכרה, ולבסוף העד הודה שאכן, כגרסת התובעת, היתה התחייבות של נתבעת 1 כלפי המנוח.

31.מהאמור לעיל עולה כי לטענת התובעת נעשה הסכם בין בני הזוג, לפיו נתבעת 1 חבה למנוח 1/4 משווי הדירה. לאחר פטירת המנוח הוסכם בין נתבעת 1 לתובעת ואחיה שהם יקבלו מנתבעת 1 את מה שמגיע לאביהם המנוח.

32.אין הסכם בכתב ולא נקבע מועד ספציפי לפרעון ההתחייבות. לפיכך קשה לתובעת להוכיח את קיומו של ההסכם.

עם זאת, מפיהם של הנתבעים עצמם, בכתב (ההתכתבויות) ובעל פה (עדויותיהם בבית המשפט) עולה כי היה הסכם כטענת התובעת וסכום ההתחייבות משתקף במה שכתבה נתבעת 1 בצוואה. עצם קיומו של ההסכם נובע מדברי הנתבעים עצמם, המהווים "הודאת בעל דין" כמפורט לעיל.

33.אשר למועד פרעון ההתחייבות, על פי הדין, משלא נקבע מועד פרעון בהסכם, יש לקבוע מועד "בזמן סביר". בנסיבות הנוכחיות, שעה שנתבעת 1 ציוותה לתובעת ולאחיה 1/4 מהדירה ושעה שהדירה נמכרה ותמורתה הועלמה על ידי הנתבעים, מצאתי כי בשלה העת לפרעון ההתחייבות, זו שהנתבעים בחרו להתכחש לה.

34.כאמור, הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה, הואיל וההסכם הנטען נעשה לפני למעלה מ- 30 שנה. אכן, ההסכם נעשה לפני למעלה מ- 30 שנה, אולם לא נקבע בו מועד לקיום ההתחייבות, מועד שנקבע על ידי רק כעת, לאחר מכירת הדירה, שנעשתה בשנת 2021, כך שטרם חלף מועד ההתיישנות שנקבע בחוק.

התביעה היא לקיום ההתחייבות שנקבעה בהסכם, כך שכל עוד לא נקבע בהסכם מועד לקיום ההתחייבות, היא שרירה וקיימת וטרם חל המועד לפרעונה. לפיכך, משהמועד לפרעון ההתחייבות לא חלף (עד לשנת 2021), התביעה לא התיישנה.

35.הנתבעים טוענים לשיהוי בהגשת התביעה.

אכן, לכאורה יש ממש בטענה.

על פי נספח 9 לתצהיר נתבע 2, מומחה רפואי מטעם הנתבעים קבע שנתבעת 1 נמצאה על ידו בבדיקתו מיום 13.6.23 בלתי כשירה למתן עדות או כתיבת תצהיר, עקב ירידה קוגניטיבית. התביעה הוגשה בחודש מאי 2023, לכן, לכאורה אילו היתה התביעה מוגשת קודם לכן, ניתן היה לקבל את עמדתה של נתבעת 1 לסוגיה שבמחלוקת, מה שלא ניתן לעשות כעת.

אכן, נתבעת 1 היא הצד הישיר להסכם הנטען, היא זו שהתחייבה לכאורה כלפי המנוח/התובעת ולכן ניתן לכאורה לומר שהשיהוי בהגשת התביעה גרם לנתבעים נזק ראייתי.

36.למרות האמור, איני מקבל את הטענה. כפי שתואר לעיל, מההתכתבויות עולה שנתבעים 2 ו- 3 הטעו את התובעת וגרמו לה להאמין שבכוונתם לקיים את ההתחייבות ולשלם לה את המגיע לה על פי ההסכם, "כאשר הכל יסתיים". הנתבעים הטעו את התובעת וביקשו ממנה להמתין עם דרישתה/תביעתה – "... אז תתעזרי בעוד קצת סבלנות עד שייגמר הכל. אף אחד לא מנסה לסדר אותך...". בנסיבות אלו, שעה שהנתבעים הטעו במכוון את התובעת וביקשו ממנה שלא לתבוע את המגיע לה, הם מנועים לטעון כנגדה שהיא השתהתה בהגשת תביעתה.

37.אשר לנזק הראייתי הנטען, גם בעניין זה אין לנתבעים לבוא בטענות לתובעת, שהרי הם עצמם הודו במו פיהם שהיו מודעים בזמן הרלוונטיים לדרישת התובעת וביררו את הטענה עם נתבעת 1, אשר אישרה להם את קיומו של החוב לתובעת ולאחיה (ראה ס' 29-30 לעיל). למרות האמור, הנתבעים לא טרחו לספר זאת לתובעת ותחת זאת בחרו להסתיר ממנה את העובדה ולהתכחש לחוב. נתבע 2 טען בחקירתו שנתבעת 1 מסרה את גרסתה המלאה לעו"ד דגן (ב"כ הנתבעים). עו"ד דגן לא העיד על כך (ע' 24). לאור האמור, נדחית בזה טענת השיהוי.

38.הנתבעים טוענים להעדר יריבות בין התובעת לנתבעים 2 ו- 3 מכיוון שההסכם הנטען היה לכאורה בין בני הזוג.

39.כאמור, ההסכם המקורי היה בין בני הזוג ועל פי עדותם של הנתבעים עצמם, נתבעת 1 אמרה להם שהיא "זוכרת שהיה משהו בזמנו עם ******... ההתחייבות שלה היתה כלפי ****** (המנוח), כלפי האבא" (ר' ס' 29 לעיל).

לפיכך, הואיל ואין מחלוקת שהתובעת ואחיה הם יורשיו של המנוח, הם באים בנעליו וזכותם לתבוע את מה שהגיע למנוח.

נוסף לכך, התובעת העידה כי לאחר פטירת המנוח, נתבעת 1 התחייבה ישירות כלפיה וכלפי אחיה. לפיכך התובעת היא צד ישיר להסכם. התרשמתי מכנותה של התובעת ואני מאמין לה שהעידה אמת, מה גם שעדותה נתמכת בדברי נתבעת 1 כפי שנרשמו בצוואה ובדבריהם של נתבעים 2 ו- 3, כפי שנרשמו בהתכתבויות וכפי שהעידו בבית המשפט.

40.אשר לנתבעים 2 ו- 3, לכל אורך הדרך, בשיח עם התובעת ואחיה, הם מציגים את עצמם כמי שמטפלים בענייניה של נתבעת 1 ודואגים לענייניה של התובעת, הרגיעו אותה שאין לה מה לדאוג, שאיש אינו מנסה לסדר אותה, שבסוף היא תקבל את המגיע לה וכו'. ראה לדוגמה בנספח 10 לתצהיר נתבעת 3, כאשר היא רושמת לתובעת "לא ברורה לי... ההרגשה שאת משדרת שאנו מנסים לסדר או אתכם" – לא "אמא מנסה" לסדר אתכם, אלא "אנו מנסים".

41."יש חוזה. יש סכום מכירה. נקזז מזה את ההוצאות...". – שוב: "נקזז", לא "אמא תקזז", כלומר: על פי הכתוב אין מחלוקת שמגיע לתובעת חלק מהתמורה של מכירת הדירה, אבל לפני שהתובעת תקבל את חלקה, אנו "נקזז" את ההוצאות.

42.".... ואגב הצוואה שהכנו אצל עו"ד היתה רק לטובתכם ולא היה שום שינוי מהנייר המקורי פשוט כתוב בצורה חוקית לכן גם התקשרתי אליך לאשר את האחוזים".

איזו צוואה? למי הכוונה במילים "הצוואה שהכנו"? שוב, הנתבעים מערבים את עצמם לחלוטין באירוע, הם "מכינים" צוואה, הם "לא מנסים" לסדר את התובעת, הם "יקזזו" מה שצריך – לא נתבעת 1, אלא הם-הנתבעים.

43."אז לידיעתך... החלטנו למכור את הבית...". שוב, מי שהחליט למכור את הדירה הם הנתבעים, לא נתבעת 1, אלא הם, הנתבעים הם אלה שמקבלים את ההחלטות. "נמכור מתי שמתאים לנו וניידע אתכם מתי שייגמר הסיפור": הנתבעים הם אלה שמחליטים מתי למכור את הדירה, הם אלה שמוכרים את הדירה והם אלה שמתחייבים להודיע לתובעת ולאחיה מתי "שייגמר הסיפור".

44.נתבעים 2 ו- 3 הם אלה שמכרו את הדירה והם אלה שקיבלו את מלוא התמורה שהתקבלה עבורה. נתבע 2 הודה שקיבל חלק מהתמורה, אבל לטענתו אינו זוכר כמה קיבל (ע' 31-32). נתבעת 3 העידה כי אחיה (נתבע 2) קיבל מהתמורה כ- 800 אלף ₪ והיא קיבלה את כל השאר, אשר יועד לפרעון חובותיו של בנה, מר ******** (ע' 56 ואילך).

45.התובעת העידה כי משך כל השנים הכל היה ידוע, כל בני המשפחה ידעו על ההתחייבות, גם אחרי פטירת המנוח המשיך להתקיים קשר טוב עם נתבעת 1, התובעת ואחיה לא רצו ללחוץ עליה ולכן לא פנו אליה בדרישה לקיום ההסכם והיו בקשר עם נתבעים 2 ו- 3, אשר הטעו אותם והבריחו את התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. הנתבעים לא סיפרו לתובעת שהם מתכוונים למכור את הדירה, מכיוון שלטענתם לא היו חייבים ליידע אותם, "מכירת הבית ללא ידיעתכם? הבית לא שלכם. נמכור מתי שיתאים לנו" (ס' 12(ב) לעיל). הם מכרו את הדירה ולקחו לעצמם את תמורתה, תוך שהטעו את התובעת וגרמו לה לחשוב שהיא תקבל מהם את מה שמגיע לה, כאשר "ייגמר התהליך... כשייגמר הכל".

46.התרשמתי מכנותם של התובעת ואחיה ואני מאמין להם שעדותם אמת. לעומתם, נתבעים 2 ו- 3 לא העידו אמת, הטעו את התובעת ואחיה ואיני נותן אמון בעדותם. כפי שתואר לעיל, הנתבעים סתרו את עצמם בחקירתם ומסרו מספר גרסאות סותרות. נוסף לכך, הנתבעים לא אמרו אמת בפרטים נוספים הקשורים לתביעה.

47.כזכור, נתבעת 1 עשתה צוואה בכתב יד ביום 3.11.91, בה ציוותה לתובעת ולאחיה 1/4 מהדירה. לאחר מכן, בחודש דצמבר 2022 עשתה נתבעת 1 צוואה חדשה. מלבד שתי צוואות אלה לא עשתה נתבעת 1 צוואה נוספת. למרות האמור, בהתכתבות נספח 10 לתצהיר עדות ראשית נתבעת 3 (בשנת 2021), היא רשמה לתובעת שהיתה צוואה חדשה אצל עו"ד "רק לטובתכם ולא היה שום שינוי מהנייר המקורי פשוט כתוב בצוואה חוקית ולכן גם התקשרתי אליך לאשר את האחוזים...".

48.נתבע 2 אישר בחקירתו כי לא היה ולא נברא, בשנת 2021 לא נעשתה כל צוואה, לכן לא ברור לו מדוע נתבעת 3 רשמה את אשר רשמה (ע' 24-25).

נתבעת 3 העידה שהיא יחד עם נתבעת 1 ונתבע 2 תכננו לעשות לנתבעת 1 צוואה חדשה, זהה לצוואה משנת 1991, רק במקום בכתב יד, לעשות צוואה בפני עו"ד (צוואה בעדים). כך לטענתה תכננו שלושת הנתבעים, אולם היא לא ידעה שלבסוף לא נעשתה צוואה כזו, נכון לשנת 2021 (ע' 43-44).

49.כלומר, כפי שטענה התובעת : הצדדים דיברו ביניהם, לא היתה מחלוקת בדבר קיומו של ההסכם והם דיברו במפורש על החלק המגיע לתובעת ואחיה (האחוזים מהדירה). ושוב, גם בעניין זה נתבעת 3 לא אמרה לתובעת אמת וסיפרה לה סיפור על צוואה שלא היתה כלל.

50.כך גם באשר למשמעותה של הצוואה. אין מחלוקת שהצוואה עצמה אינה מקימה חבות של המצווה כלפי התובעת. משמעותה של הצוואה היא ראייתית בלבד, בבחינת ראייה נסיבתית שמצטברת לשאר הראיות בתיק, לא מסמך הסכמי המקים חבות כלשהי. למרות האמור, נתבע 2 התפתל בחקירתו וטען שסבר כי מגיע לתובעת חלק מהדירה, בגלל שכך רשום בצוואה. הוא הודה שאשתו עו"ד שותפה בכירה במשרד עו"ד מ. פירון ושות', מי שמייצגים אותו כיום בתביעה הנוכחית. למרות זאת, לקח לו הרבה זמן לבדוק לעומק, להיכנס לכל החומר ולהבין שהצוואה אינה מסמך התחייבות (ע' 30). ומדוע אז, לאחר שסוף סוף הבין, לא טרח לומר לתובעת שלא מגיע לה כלום? "נכון, זה מה שהיה צריך לעשות" (שם, ש' 31). העד אינו יודע להסביר מדוע רשם לתובעת "אני מקווה שתהליך המכירה יסתיים במהלך החודש הקרוב. אעדכן אתכם ונתאם להיפגש במהלך החגים" (שם, ע' 32 ש' 27). "אז לא כתבתי שלא הובטח כלום ויכול להיות שזו היתה טעות" (ע' 33 ש' 18). "עשיתי טעות ולא כתבתי את זה, נכון" (ש' 24).

העד מודה שהמשיך באותו המסר גם בשנת 2023, הרבה אחרי שהדירה נמכרה ותמורתה נמסרה לנתבעים – "אני חושב גם כאן שזו היתה טעות שלי, שלא העמדתי אותו ישר, גם את***** אבל גם את ****... הטעות שלי היתה באמת שלא יידעתי אותם בשלב יותר מוקדם שלא מגיע להם שום דבר" (שם, ע' 34). נתבע 2 מודה שגם אחרי שכבר בדק לעומק עם עו"ד את הסוגיה, כאשר ידע לטענתו שלא מגיע לתובעת ולאחיה מאומה, הוא המשיך להשלותם כאילו שבכוונתו לתת להם את מה שמגיע להם על פי ההסכם.

גרסתו של הנתבע סותרת את גרסתו בתצהיר עדות ראשית ובע' 9 לפרוט', שם טען שפעם ראשונה ראה את הצוואה רק לאחר הגשת התביעה, במאי 2023 (ע' 9). אם כך, כיצד התייעץ עם עו"ד שנים קודם לכך, בקשר עם צוואה שטרם ראה? אשרי המאמין.

51.ונתבעת 3? גם היא אותו הדבר: כמו נתבע 2, גם היא מודה שהתובעת מעולם לא טענה שמגיע לה משהו מכח הצוואה או שהצוואה היא מסמך מחייב (שם, ע' 50 ואילך).

52.אינני מאמין לנתבעים. אינני מאמין להם שהם סברו כי הצוואה היא מעין הסכם מחייב. כאמור: נתבע 2 נשוי לעו"ד שותפה בכירה במשרד עו"ד גדול שמייצג את הנתבעים בתיק זה. אינני מאמין להם שלא טרחו לברר את הסוגיה, בפרט שעה שכבר בחודש מאי 2021, לטענתם, התובעת ואחיה טענו שמגיע להם חלק מהדירה.

53.כאמור, על פי גרסת התובעת, הסיבה להסכם היא השקעת כספי המנוח בשיפוץ הדירה. גם בעניין זה לא אמרו הנתבעים אמת. נתבע 2 טען שהשיפוץ היה מינורי. עוד הוא טען, שידוע לו כי המנוח מכר את ביתו ונתן את רוב התמורה לילדיו – התובעת ואחיה, רוב, אם לא כל התמורה (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית). את זה אמו כן סיפרה לו (בניגוד לדברים אחרים, עליהם לא שוחחה איתה). בחקירתו הוא תיקן את עדותו והודה כי המנוח כן השקיע כסף בשיפוץ הדירה, אבל הוא לא יודע כמה. אולי 50% מהתמורה שקיבל בעד ביתו, העד אינו יודע (ע' 11). העד הודה שהשיפוץ התבצע בשנת 1989 או בסמוך לכך והוא צירף לתצהירו היתר בנייה ממנו עולה שהשיפוץ ("המינורי") כלל הגדלה של שטח הדירה ב- 30%! לא מינורי ולא שולי – שיפוץ נרחב שהגדיל את שטח הדירה ב- 30% וכפועל יוצא מכך העלה את ערכה, לא שיפוץ דקורטיבי מתכלה שמאבד מערכו בחלוף השנים (נספחים 2 ו- 3 לתצהיר עדות ראשית נתבע 2).

54.כך גם בהסכם מכר הדירה, נספח 8 לתצהיר עדות ראשית נתבע 2. בסעיף 3.3 להסכם נרשם כי הדירה הורחבה בשנים 1968 ו- 1989.

55.שוב, נתבע 2 מתפתל בעדותו, סותר את עצמו, טוען שאינו יודע כלום, שהמנוח נתן את רוב, אם לא כל התמורה ממכירת ביתו לילדיו. לאחר מכן, מסביר ש"רוב" יכול להיות גם 51%, שהוא לא יודע את העובדות, ולבסוף הודה שהמנוח כן השתתף והשקיע מכספו בשיפוץ (ע' 16), מה שתואם את גרסת התובעת ואת הצוואה.

כזכור: תחילה טען נתבע 2 שהוא לא דיבר על כך עם אמו, אחר כך אמר שהוא מניח שכן דיבר איתה, לאחר מכן נזכר שכן דיבר איתה ואכן היתה התחייבות מצדה כלפי המנוח (ע' 22).

56.ונתבעת 3? גם היא מודה שהמנוח השתתף במימון השיפוץ, רק לא יודעת כמה ולא מצאה לנכון לשאול את אמה (ע' 48).

57.הנתבעים טענו שאמם לא היתה רשאית לתת לתובעת ולאחיה 1/4 מהדירה, מכיוון שלא כל הדירה היתה של האם, אלא רק חלק ממנה.

ראשית, הטענה עומדת בסתירה לדבריהם של הנתבעים עצמם: ראה עדות נתבעת 3 בנספח 10 לתצהירה, בו רשמה במפורש "... הבית של אמא שנמכר היה שלה ועל שמה בלבד...". וכן דבריה בפרוטוקול, ע' 62 ש' 3.

כך גם בנספח 8 לתצהיר עדות ראשית נתבע 2: בהסכם המכר נרשמה נתבעת 1 כבעלים הרשום הבלעדי של הדירה.

שנית, כאמור – בני הזוג הסכימו כי מה שמגיע למנוח בגין הכסף שהשקיע בדירה, הוא שווה ערך ל- 1/4 מערכה של הדירה. לכן, ההתחייבות לתת למנוח (או ליורשיו) 1/4 משווי הדירה, אינה נובעת מהצוואה, אלא מההסכם שערכו הצדדים, כאמור לעיל.

הצוואה עצמה אינה יוצרת חבות כלפי התובעת אלא רק ראיה נסיבתית המצטרפת לשאר הראיות. לפיכך, מה שמגיע לתובעת הוא מכח ההסכם ולא מכח מה שנרשם בצוואה.

58.הנתבעים טענו כי ככל שייקבע כי מגיע לתובעת חלק מהתמורה, יש לחשב את החלק מהתמורה נטו, לאחר הפחתה של הלוואה שנלקחה מחב' כלל ביטוח ובגינה נרשמה משכנתא על הדירה, בסך של כ- 1 מיליון ₪ והפחתה של תשלומי היטל השבחה (1,600 ₪) ומס שבח (37,000 ₪).

59.גם טענה זו דינה להידחות.

ראשית, ההסכם הוא שיש להשיב למנוח כסף בערך של 1/4 משווי הדירה, ללא קשר למסים או הלוואות שונות, מה גם שההלוואה נלקחה שנים רבות אחרי שנוצרה ההתחייבות. בזמן שנוצרה ההתחייבות לא היתה קיימת הלוואה כלשהי, לא משכנתא ולא שעבוד או חוב אחר כלשהו.

שנית, הנתבעים לא פירטו ולא הסבירו ממה נובעים המסים השונים שחלו על מכירת הדירה. האם היו לנתבעת 1 יותר מדירה אחת? האם היא מכרה דירה אחרת כלשהי בסמוך לפני מכירת הדירה? משעה שקבעתי שהנתבעים חבים לתובעת 1/4 משווי הדירה, הנטל להוכיח את טענת הקיזוז הנטענת חל עליהם והם לא עמדו בנטל. לא די להוכיח ששולם מס כלשהו, יש לפרט ולהוכיח מדוע הוטל המס והאם הוא רלוונטי לתובעת, מה שלא נעשה.

60.הנתבעים טענו כי נתבעת 1 מכרה את הדירה כדי לעזור לנכד **** (בנה של נתבעת 3) לשלם את חובותיו.

ראשית, בכל הכבוד הראוי, שעה שקיימת התחייבות כלפי התובעת, לא ניתן להתחמק מההתחייבות בטענה שרכושה של נתבעת 1 נמכר כדי לכסות חובות של אדם אחר, יהא מי שיהיה.

61.שנית, גם טענה זו לא הוכחה והיא עומדת בסתירה לדברי הנתבעים עצמם. בנספח 10 לתצהיר עדות ראשית נתבעת 3 רשמה לתובעת והסבירה לה כי הם החליטו למכור את הדירה "כי נמאס לי לנסוע עשרות פעמים לתחזק את הבית. דוד הציף את הבית. אזעקות פריצות, גנן... תיקון תריסים. מה רצית שאשתף אותך? היית יושבת בבית כשהגנן עובד? כל זה כדי לשמור על ערכו..." והנה לפתע הסיבה למכירת הדירה נעוצה בחובותיו של הנכד, לא דוד, לא גנן ולא פריצות.

62.הנכד עצמו העיד, טען שהתמכר להימורים וצבר חובות כבדים בסך של 5 מיליון ₪ וסבתא (נתבעת 1) מכרה את דירתה כדי להיחלץ לעזרתו. לתמיכה בטענותיו צירף הנכד מסמכים רבים הקשורים לתיק חדל"פ, ממנו עולה כי סך הכל הסתכמו חובותיו בסכום של 364,529 ₪, כאשר רוב הסכום חוב לבנקים והנכד חויב לשלם סך הכל כ- 90 אלף ₪ מחובותיו ומהשאר הופטר (נספח 3 לתצהירו, נספח 12 לתצהיר עדות ראשית נתבעת 2).

63.מעבר לנ"ל לא הוכח מאומה. הנכד טען שחובותיו הסתכמו בכ- 5 מיליון ₪, הרוב לשוק האפור, הוא לא יודע לנקוב בשמות הנושים. לטענתו, הוא משך מזומנים מהבנק, כל יום משך בכספומט מחשבון סבתא ושילם את המזומן לנושיו. העד לא המציא מסמכים בנקאיים לתמיכה בטענותיו, למרות שיכול היה לעשות זאת בנקל – דפי חשבון המראים משיכות של מיליוני ₪ מהבנק. העד יכול וצריך היה להציג מסמכים לתמיכה בטענותיו, כאשר לטענתו הוא שילם מיליונים ולא הציג ראיה כלשהי התומכת בכך, בעוד שבנוגע לחוב של 90 אלף ₪ המציא מסמכים רבים (30 עמודים).

64.איני קובע שהעד לא העיד אמת, אלא שטענתו לא הוכחה, מה גם שהטענה אינה רלוונטית לתובעת ולחובת הנתבעים לקיים את ההסכם עמה.

65.לאור כל האמור והמפורט לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 312,000 ₪ בצירוף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה 11.5.23 עד התשלום בפועל.

66.לאור קבלת התביעה, אני מחייב את הנתבעים בהוצאותיה, בסך 60,000 ₪, בצירוף ריבית שקלית מהיום ועד התשלום בפועל.

67.המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

68.מתיר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ו, 10 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.