-
התביעות הוגשו על־ידי מר ג.ב. (להלן: "התובע") ורעייתו – הגב' ת.ב. (להלן "התובעת"), הוריו של מר א.ב. (להלן: "הנתבע"). הגב' ש.ב. היא רעייתו של הנתבע וכלתם של התובעים (להלן: "הנתבעת").
-
התובעים הם הבעלים הרשומים של זכויות בנכס ברחוב *** ב-*** הידוע כגוש *** חלקה *** (להלן: "הנכס").
עיקר טענות התובעים בשני ההליכים
-
התובעים רכשו בשנת 2004 שתי חלקות צמודות, חלקה x וחלקה y. על חלקה y בנו התובעים את ביתם ובחלקה x נבנה בית ובו 4 יחידות מגורים. באחת מאותן יחידות מתגוררים הנתבעים (להלן: "הדירה").
-
התובעים אפשרו לנתבעים להתגורר בדירה כאות לרצון טוב ומחווה בין הורים לילדם. הנתבעים מתגוררים בדירה מזה כ-7 שנים.
-
בין הצדדים לא נחתם כל הסכם שכירות, או כל מסמך אחר המסדיר את מגוריהם של הנתבעים בדירה.
-
התובעים העניקו לנתבעים רשות שימוש בדירה, ללא תמורה.
-
הנתבעים אינם משלמים שכירות ו/או דמי שימוש ראויים. לאורך השנים התובעים הם אלה שמשלמים גם את ההוצאות הכרוכות באחזקת הבית, לרבות ארנונה, חשבונות החשמל, המים והגז. בשונה מיתר ילדי התובעים, הנתבעים אינם משתתפים בתשלומים הנ"ל. התובעים משלמים כנדרש גם ביטוח על הנכס. כמו כן הם משלמים על ביטוח התכולה של הנתבעים.
-
טוב ליבם של התובעים נענה בכפיות טובה מצד הנתבעים וביחס מזלזל ופוגעני. הנתבעים אינם מאפשרים לתובעים גם כל קשר עם נכדיהם המתגוררים בבית הסמוך, על אף שבעבר שררו יחסים חמים ואוהבים בין התובעים לבין הנכדים.
-
יש להורות לנתבעים לפנות את הדירה.
-
ביום 3.9.2023 קיבלו הנתבעים מכתב התראה שנשלח אליהם על ידי התובעים (להלן: "מכתב התראה") ובמסגרתו נדרשו הנתבעים לפנות את הדירה בתוך 30 ימים. יש לראות ביום קבלת המכתב על ידי הנתבעים כיום ביטול הרישיון על ידי התובעים.
-
עד למועד הגשת התביעה לא התקבלה כל התייחסות מהנתבעים למכתב ההתראה.
-
לתובעים עסק *** אותו הם מנהלים יחד (להלן: "העסק"). הנתבע עבד יחד איתם בעסק וקיבל שכר כדין. למרות שלא הייתה כל הצדקה לכך, התובעים הסכימו לדרישתו של הנתבע לשכר גבוה יותר ובתחילת שנת 2023 שכרו הועלה משמעותית. למרות זאת נטש הנתבע את העסק ואת התובעים בוקר אחד, ללא התראה והפסיק להגיע לעבודה ולענות לטלפון.
-
כדי שלא לפגוע בנתבע, שהוא בנם של התובעים כאמור, המשיכו התובעים לשלם את שכרו עד לחודש אוגוסט 2023.
-
זכות שימוש המוענקת על ידי בעל מקרקעין ניתנת לביטול על ידי גילוי דעתו ובשעה שעשה כן יש לפנות את הדירה תוך זמן סביר.
-
מדובר בהיתר של חסד, היתר הניתן על ידי בעל מקרקעין, כל עוד הוא חפץ בכך. על כן, מעמדם של הנתבעים הוא של בר רשות. רשות הדירה הניתנת לביטול בכל עת, בהתאם לרצון התובעים, בעלי המקרקעין.
-
יש לחייב את הנתבעים בתשלום שכר דירה והחזר תשלומים שבוצעו עבור ארנונה, מים, חשמל, גז, כבלים/ אינטרנט.
-
יש לחייב את הנתבעים בתשלום שכר דירה בסך של 10,000 ₪, בגין דמי שכירות החל מיום 1.9.2023 ועד למועד פינוי הדירה.
-
יש לחייב את הנתבעים בתשלום חשבונות והוצאות שוטפות בגין אחזקת הדירה בסך של 5,000 ₪, החל מחודש ספטמבר 2023 ועד למועד הגשת התביעה.
-
לאורך השנים ועד למועד הגשת התביעה שילמו התובעים סכום של 1,000,000 ₪ בערך בגין תשלומי ארנונה, מים, גז, חשמל ועוד.
עיקר טענות הנתבעים בשני ההליכים
-
הזכות בנכס רשומה בפנקסי מנהל יו"ש בבעלות התובעים.
-
בנכס ארבע יחידות דיור אשר מושכרות לצדדי ג' וכן הדירה שהיא הדירה המרכזית.
-
הנתבעים מתגוררים בדירה מאז בנייתה, עם ארבעת ילדיהם, כאשר שניים מהם סובלים מבעיות רגשיות קשות ולומדים במסגרות חינוך מיוחד.
-
הנתבע הוא בנם הבכור של התובעים ולו שלושה אחים נוספים הקטנים ממנו.
-
הנתבע היה מצוי ביחסי קרבה חמים וקרובים במיוחד עם התובעים, עד כדי תלות בו.
-
הנתבע ניהל את המשפחה, דאג לכל מחסורם ועבד עם אביו בעסק עוד בהיותו קטין ובאופן פורמאלי החל משנת 1997 כ***. במשך שנים רבות טיפח הנתבע את עסקיו של הוריו בזמן שיתר אחיו פרשו כנפיים, רכשו השכלה ומעולם לא עבדו בעסק של אביהם. עת הגיע זמנו של הנתבע להחליט אם ברצונו להמשיך ולעבוד בעסק או שמא לפרוש כנפיים, לרכוש השכלה ולפתח את כישוריו, התובעים הפצירו בו להישאר בעסק והבטיחו לו שדבר זה ישתלם לו והתחייבו בפניו פעמים רבות, במפורש כי ידאגו לו כל חייו.
-
בשנת 1997, פתח הנתבע חשבון בנק, בסניף *** בבנק *** שמספר 00000/00 (להלן: "חשבון הבנק").
-
התובעת הייתה מיופת כוח בחשבון הבנק.
-
ביום 20.11.2001 הוסמך הנתבע כמנהל המקצועי של העסק וכך בתפקידו כמנהל קידם את העסק, כאשר עם הסמכה זו שודרג העסק והתובע והנתבע החלו לעבוד עם השוק המוסדי והרשויות הממשלתיות, לאור קבלת כלל ההרשאות הרגולטוריות הדרושות.
-
החל משנת 1997 (כאשר הנתבע היה קטין) ועד לשנת 2007, על אף שהנתבע דווח לביטוח לאומי אגף מעסיקים, הוא לא קיבל שכר כלל, כאשר רק משנת 2004 החלו הוריו להנפיק לו תלושי שכר ביחס למשכורת ע"ס 4,000 ₪. השכר החל להיות משולם רק בשנת 2008 ואילו הפרשות לקרן הפנסיה החלו להתבצע רק בחודש דצמבר 2011.
-
הנתבע לא עמד באופן דווקני על זכויותיו, בין היתר, לאור היחסים הקרובים בינו לבין הוריו וכן לאור העובדה שהוריו תמכו בו.
-
בזמנים אלה התגורר הנתבע בבית הוריו והם אכן דאגו למחייתו, לקורת גג ולצרכיו הבסיסיים כך שהוא האמין כי הם יעמדו בהבטחותיהם.
-
על אף שהנתבע לא קיבל כספים בגין רכיב שכר המסתכם בסך של 480,000 ₪ (ללא זכויות סוציאליות), לפי חישוב של משכורת בסיס ממוצעת לשנים אלו בסך 4,000 ₪ כפול 120 חודשים, הרי שככל שהיה ניתן היו הוריו של הנתבע מעבירים לו כספים על חשבון ההתקזזות ביניהם בדמות חסכונות בחשבון הבנק שלו כפי שיפורט להלן.
-
שוק ה*** במשך שנים רבות התנהל בכספי מזומן ולמעשה חשבון הבנק של הנתבע שימש להלבנת כספיהם של התובעים ולהעלמת הון מרשויות המס. כספים אלה הועברו לטובת הנתבע על חשבון רכיב השכר ולשימושו הפרטי בגין עמלו ותמורות שהתקבלו בעסק, כאשר חשבון הבנק של הנתבע נוהל על ידי התובעת והיה בשליטתה המלאה.
-
כספים אשר שימשו את הנתבע לרכישת הקרקע:
-
ביום 22.3.2002 הופקד לחשבון הבנק של הנתבע סך של 243,000 ₪ שהועבר באותו היום לפיקדון (כאשר מדובר בבחור בשנות ה-20 לחייו שעבד ב***). כספים אלו הופקדו לטובת הנתבע כקיזוזים שנערכו בין הצדדים.
-
ביום 13.5.2002 הופקד לחשבון הבנק של הנתבע שיק בסך של 50,000 ₪ וכן מזומן בסך של 58,900 ₪ ובסך הכול 108,900 ₪ שאף הם הועברו באותו היום לפיקדון ולשימושו של הנתבע. ביום 17.6.2002 יצא מחשבון הבנק סך נוסף של 121,795 ₪.
-
עוד ניתן להבחין כי ביום 26.3.2003 הופקד פיקדון על סך 258,900 ₪.
-
בתחילת שנת 2004 החלו הנתבעים לנהל מערכת יחסים זוגית. כבר בתחילת הקשר הזוגי הביע הנתבע בפני התובעים את רצונו להתמסד עם הנתבעת ולהקים עימה משפחה.
-
במקביל, הובא לידיעת הנתבע כי הקרקע הסמוכה לדירת הוריו, מועמדת למכירה.
-
הנתבע החל לברר ולבחון את האפשרות לרכוש את הקרקע והתובעים שכנעו אותו כי הקרקע תירכש על שמם בנאמנות עבורו על מנת לחסוך תשלום דמי קבלה שהסתכמו אז בסך של כ-5,000 דולר, שכן התובעים היו תושבים קיימים ולכן היו פטורים מתשלום זה. עוד הביעו התובעים את החשש מרצונו של הנתבע להתמסד "ומילאו את ראשו" שהנתבעת תגזול ממנו את הקרקע אם יחסיהם יעלו על שרטון.
-
הנתבע סמך על הוריו שלא יפגעו בו לעולם ושכל מטרתם להגן ולשמור עליו וכן שבזמן שירצה הוריו יעבירו את הבית על שמו ואכן הסכים לכך, שכן כל חייו היה נתון לשליטתם.
-
בהתאם, ביום 8.2.2004 נחתם הסכם מכר לרכישת הקרקע, בין מר *** (להלן: "המוכר") לבין התובעים, בתמורה לסך של 140,000 דולר. סכום התמורה בערך שקלי נכון לאותו המועד הינו 624,400 ₪.
-
המוכר ידע היטב שהקרקע נרכשת על ידי הנתבע, אולם נרשמת על שם התובעים ממניעים כאלה ואחרים, ואף חלק מתשלומי התמורה שולמו לו במזומן.
-
בהתאם להסכם המכר, נקבע לוח תשלומים:
-
סך של 5,000 דולר, במעמד החתימה.
-
סך של 135,000 דולר בתוך 30 ימים מקבלת התוספת לחוזה, ולא יאוחר מיום 31.5.2004.
-
בהתאם ללוח התשלומים, ניתן להבחין בתדפיסי חשבון העו"ש של הנתבע כי במועדים הרלוונטיים לעסקה בוצעו פעולות רבות בפיקדונות בסכום של מעל חצי מיליון שקלים שהיו בחשבון הבנק של הנתבע אשר הם אלו ששימשו לרכישת הקרקע, כדלהלן:
-
ביום 30.3.2004 שוחרר סך של 269,715 ₪ והופקד מחדש באותו היום, כאשר ביום 31.3.2004 מופיעה משיכת מזומן מהחשבון.
-
ביום 30.4.2005 שוחרר פיקדון בסך של 272,198.23 ₪ והופקד מחדש ביום 4.4.2005.
-
ביום 11.4.2005 שוחרר פיקדון בסך 272,136.15 ₪ והופקד מחדש ביום 12.4.2005.
-
ביום 16.8.2005 בוצעה העברה ע"ס 273,000 ₪, העברה זו משתקפת בחשבון הבנק הפרטי של התובעים ביום 16.8.2005.
-
ביום 16.8.2005 שוחרר פיקדון ע"ס 274,112.64 ₪, סכום שאינו משתקף מאז בחשבון הבנק.
-
הפעולות הנ"ל בוצעו על ידי התובעת. כספים רבים נכנסו ויצאו מהחשבון לטובת התובעים ולצורך הרכישה. הפיקדונות ששימשו גם את הרכישה אינם משתקפים כלל בדפי חשבון הבנק בהתחשב בחלוף השנים ומעיון בתדפיסים אף הם "נעלמו" מחשבון הבנק של הנתבע ואין רצף בתיעוד.
-
התובע שימש בזמנים הרלוונטיים כחבר ועד עמותה וכן בהמשך כיו"ר עמותת "*** ב***". ביום 30.5.2005 (בסמוך למועד רכישת הקרקע) התקיימו בחירות לחברות בעמותה, כאשר התובע התמודד בבחירות אלו והנתבע הצביע בהן.
-
בהתאם לסעיף 5 לתקנון העמותה – רשאי לבחור מי שהוא בעל זכות ביחידת מגורים. לאור העובדה שהתובע הצהיר שהנתבע הוא בעל זכויות בקרקע, הרי שהנתבע מימש את זכות ההצבעה שלו בבחירות אלו ובחר באביו. דבר זה מעיד בוודאי על כך שהאב ראה בקרקע כאמור שאינה שלו, אלא של בנו.
-
לאחר רכישת הזכויות בקרקע, החל מיום 27.12.2005 הוכר הנתבע כתושב על ידי המועצה המקומית ב***.
-
ביום 00.00.2005 נישאו הנתבעים כדמו"י.
-
בין השנים 2005-2011 החל הנתבע לבנות את הבית, בסיוע כלכלי של ההורים וכן מכספי מזומן שקיבל מעבודתו ומקורם בחסכונות ששמרו לו הוריו.
-
במשך שנים תלוש השכר של הנתבע הועמד על סך של 4,000 ₪ וזאת החל משנת 2004, אולם בפועל קיבל שכר גבוה יותר שהסתכם בכ-15,000 ₪, בשל שיקולי מס. בניית הדירה נמשכה מספר שנים הן בשל הליכים תכנוניים והן בשל חסרון כיס של הנתבע. הבניה בוצעה בשלבים לצורך התארגנות כלכלית.
-
בשנת 2010 עלו יחסיהם של הנתבעים על שרטון והם פנו להליכי גירושין.
-
בשל הליכי הגירושין של הנתבעים נעצרה הבניה לתקופה, על מנת שהנתבעת לא תדרוש זכויות בקרקע. הנתבע הוא אשר נשא בעלויות הבניה, שילם לכלל עובדי הבניה והתובע סייע לו בכל הקשור לתכנון הבניה בשל ניסיונו, התנהלות מול קבלני המשנה ואף סיוע ברכישת החומרים.
-
הקרקע מצויה בישוב *** באזור *** ובתקופה רגולטורית שונה – הרי שהעבודה בוצעה על ידי פועלי שטחים ששכרם שולם במזומן וכך גם החומרים נקנו מהשטחים במזומן.
-
מסמכי הליך הגירושין של הצדדים בוודאי שופכים אור הן על אופי ההעסקה של הנתבע והן על אופי היחסים שבין התובעים לנתבעת והמניע לרישום הדירה על שמם.
-
כך גם במסגרת הדיונים שהתקיימו בין הצדדים ביחס לתביעת מזונות טענה הנתבעת כי הנתבע מקבל מהוריו שכר גבוה ב"שחור", כי בתחילת הנישואין הנתבע כלל לא קיבל משכורת וכי הוריו של הנתבע (התובעים) הבטיחו שיממנו את כל הוצאות בני הזוג ורווחתם לאור עבודתו של הנתבע בעסק.
-
התובעת העידה שבתחילת הנישואין הנתבע כלל לא קיבל משכורת, אלא אביו התובע שילם לו בצורה חופשית ובנוסף, מימן את שכר הדירה. כאשר החלו בני הזוג להתווכח, החל אבי הנתבע להפקיד 4,000 ₪ בחודש.
-
התובעים היו מעורבים רבות בחייהם של הנתבעים, דבר שהוביל אותם בחלוף כ-5 שנים מאז נישאו להליכי גירושין וזו מטרת התובעים גם עתה.
-
ממסמכים שנערכו על ידי הנתבעת "בזמן אמת" נכתב "...הנתבע התעקש לגור בסמוך להוריו והם היו המקור לוויכוחים ולמריבות בין הצדדים. התובעת הרגישה כי אינה זוכה לתמיכה מצד בעלה וכי היא נתונה תחת ביקורת מתמדת מצד הוריו".
-
ביום 20.12.2011 עבר הנתבע להתגורר לבדו בדירה עם סיום בנייתה, זאת בניגוד גמור לנטען בכתב התביעה כי הנתבעים מתגוררים בדירה כ-7 שנים.
-
בהמשך, לקראת שנת 2012 הצליחו הנתבעים להתגבר על הקשיים וכנגד כל הסיכויים ורצון ההורים חזרו זה אל זו והנתבעת עברה להתגורר עם הנתבע וילדיהם בדירה.
-
בשנת 2015 נישאו הנתבעים זל"ז מחדש.
-
בהתאם ועל מנת שהנתבעת לא תשים ידה על רכושו של הנתבע לאור ההליכים הקודמים שבין הצדדים וכן בשל שיקולי מס, הוסכם בין הנתבע לבין התובעים כי עם סיום הבניה הם אלו שלמראית ישכירו את יחידות הדיור, ודמי השכירות שהסתכמו בממוצע בסך של 13,000 ₪ יעברו אליהם ומהם ישולמו חשבונות הדירות: חשמל, מים, דמי שמירה וכו' והיתרה תועבר במזומן או בהפקדות אל הנתבע (מאחר שאין יכולת להפריד בין מוני החשמל והחישוב מבוצע על דרך האומדנה).
-
סך ממוצע של 10,000 ₪, החזר בגין דמי השכירות, גולם בתלוש השכר של הנתבע וזאת החל מחודש ינואר 2023, שאז בשל דרישות מצד הנתבע היחסים התערערו.
-
בניגוד לטענות התובעים, כלל התחזוקה השוטפת של יחידות הדיור כאמור בוצעה על ידי הנתבע, שכן הוא בעל הזכויות בנכס ולא בכדי שוכרי הדירות הופנו אל הנתבע כאשר היו קיימים ליקויים.
-
לאחרונה, בחודש דצמבר 2024 נתגלה ליקוי בשער והנתבע הוא אשר תיקן את השער.
-
כמו כן, ביום 3.5.2019 אירע אירוע נזקי מים בדירה, וניתן להבחין כי בחוות הדעת של השמאי *** מיום 16.6.2019 שהובא מטעם חברת הביטוח *** נכתב במפורש כי הנתבעים "מתגוררים בדירה זו... 7 שנים", כאשר כל תגמולי אירוע הנזק, הן עבור תיקונים והן עבור תכולה, הועברו אל הנתבע באמצעות הוריו, שכן הם היו בעלי הפוליסה ששולמה על ידם מדמי השכירות.
-
הנתבע כאמור שיפץ את הדירה באמצעות אנשי מקצוע מטעמו וכספי הביטוח שהתקבלו שולמו על ידו לאנשי המקצוע.
-
בחודש אוקטובר 2022 (בערך) נערכה שיחה בין הנתבע לבין התובעים, במסגרתה הביע הנתבע את חששו בפני התובעים בשל רישום הדירה על שמם וחוסר הסדר והעקביות שבין הצדדים ודרש את העברת הדירה על שמו וכן את רישום העסק, בשל המצב הרפואי של התובע. הנתבע חשש כי הדבר יהווה מקור לאי־סדר ומריבות במשפחה.
-
לאחר מכן הנתבע עזב את העבודה ולבסוף הצדדים הסתדרו והוא שב לעבודתו, אך נוצרה מתיחות גדולה בין התובעים לבין הנתבעת, שכן התובעים סברו שמדובר במזימה של הנתבעת ששלחה את הנתבע לדרוש את העסק והדירה.
-
בעקבות המחלוקת בין הצדדים, בחודש נובמבר 2022 (בערך), נערכה פגישה בין הנתבע והתובע לבין רו"ח של החברה הגב' ***, שמטרתה לבצע סדר בעסק והעברת הזכויות בדירה וכן לאור העובדה שהתובע עתיד היה בסמוך לפגישה להגיע לגיל פרישה (גיל 67) והטבות המס בשל נכותו נפסקות.
-
בסופה של הפגישה הוסכם כי הצדדים יפעלו להעברת הזכויות בדירה ולרישום העסק על שם הנתבע, שכן העיתוי שיעבור העסק לנתבע יהיה בהגיעו של התובע לגיל פרישה.
-
התובע הגיע לביתו וסיפר לתובעת את שאירע בפגישה ובנקודה זו החלה נקודת המפנה ביחסים שבין הצדדים.
-
בחודש אוגוסט 2023 כאשר החל הנתבע לחוש כי נוצרה מתיחות גדולה והוריו "מתכננים" לבצע פעולות שיפגעו בו, הוא פנה אליהם שוב וביקש את העברת הדירה (לכל הפחות) על שמו ולקיים את ההסכמות שגובשו עם רו"ח. כאמור, התובעים סירבו להעביר את העסק והדירה על שם הנתבע בשל חששם מהנתבעת וכן בשל העובדה שיתר אחיו של הנתבע אף הם דרשו חלקים בעסק ושם החלה נקודת המפנה, כאשר הנתבע לא נשמע להוראות הוריו ולא הסכים להותיר את הדירה על שמם.
-
בחודש ספטמבר 2023 הודיעו התובעים לנתבע כי הוא מפסיק לאלתר לעבוד בעסק, כי עליו להתנתק מכלל החשבונות ואף ניתקו לו את חשבון הפלאפון. חשוב להדגיש, כי כל חייו של הנתבע היו תלויים בעסק כאמור.
-
בחודש נובמבר 2023 קיבל הנתבע מכתב התראה מטעם התובעים לפינוי הנכס ובאותו החודש הוגשה תביעה זו.
-
הנתבע, אשר היה מצוי במצב כלכלי ונפשי קשה החל לחפש את עתידו ולפני מספר חודשים הוא פתח חברת *** בעצמו, לקח הלוואות ממכרים, רכש *** וכיום הוא מנסה לשקם את חייו.
-
מאז החלו ההליכים בין הצדדים הם וילדיהם סובלים מהתנכלויות רבות מצד התובעים ויתר ילדיהם.
-
יש להורות על סילוק התביעה על הסף, שכן מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה בחוסר תום לב, מתוך מטרה אחת בלבד, לזרות חול בעיני בית המשפט. מלבד אסמכתה בדבר הרישום והסכם המכר, הרי שלא צורפה ולו אסמכתה אחת על ידי התובעים המבססת את יתר טענותיהם.
-
על פי הפסיקה הפעלת זכויות דיוניות על ידי בעל דין צריך שתיעשה בתום לב ובדרך מקובלת.
-
רישומם של ההורים כצד להסכמים שנערכו בכל הנוגע לנכס כמו גם רישום הזכויות במגרש על שמם, אינם משקפים את מצב הדברים לאשורו מבחינה משפטית, שכן בעלי הזכויות האמתיים בנכס הם הנתבעים ולא התובעים.
-
הרישום על שם התובעים היה רישום למראית עין בלבד או נאמנות קונסטרוקטיבית, הכול במסגרת הסכמות פנים משפחתיות.
-
הרישום נעשה מתוך מטרתם המפורשת לחסוך בכספים ולהגן על נכסי הנתבע לכאורה מפני הנתבעת.
-
התובעים מעולם לא נהגו בנכס כמנהג בעלים, לא היו מעורבים בשום שלב ובשום פעולה שקשורה בבניית הדירה ו /או בתחזוקת הנכס, לפיכך שימשו ההורים רק לצורך רישומי בלבד, כשהמחזיק בפועל, היה מתחילת הדרך הנתבע בלבד.
-
מאז ומעולם הצהירו התובעים בפני כולי עלמא, לרבות תושבי הישוב, הוועד וחברי העמותה, כי הדירה היא של הנתבע ומעולם לא טענו או הציגו אחרת.
-
התובעים מעולם לא דרשו שכירות או דמי שימוש עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים כי היה ברור שהקרקע היא של הנתבע מה שמסביר היטב את התנהלותם וחוסר תום ליבם.
-
דמי השכירות נגבו על ידי הנתבעים בצורה פורמאלית בלבד ולמראית עין, בין היתר לאור היחסים הרעועים עם הנתבעת והחשש הכבד שתדרוש זכויות בנכס.
-
דמי השכירות הועברו מדי חודש בחודשו במזומן לידי הנתבע, לעיתים באמצעות הפקדות לחשבון הבנק ובהמשך השתקפו בתלוש השכר.
-
מדובר במקרקעין לא מוסדרים, המצויים בשטחי יו"ש והרשומים בפנקסי מנהל יו"ש, ללא רישום בפנקסי הרישום.
-
סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט –1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי רישום מקרקעין מוסדרים יהווה "ראיה חותכת לתכנו" ואילו סעיף 125 (ב) לחוק המקרקעין קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא מוסדרים "יהווה ראיה לכאורה לתכנו". פועל יוצא הוא, בענייננו, כי הרישום לא יכול לשקף מהימנה את הזכויות האמתיות בנכס וניתן לסתירה בהתבסס על טענות הנתבעים הנ"ל.
-
נקבע בפסיקה כי אין פירוש הדבר כי לא ניתן יהיה לסתור את תכנו של הרישום וכי בנסיבות מסוימות, אם השתכנע בית המשפט על סמך הראיות שהוצגו בפניו כי הרישום אינו עולה בקנה אחד עם תכנו המהותי, יכול וצריך בית המשפט להורות על תיקון הרישום בהתאם ולהעניק את הסעד הדרוש לשם כך.
-
נאמנות במקרקעין: הרישום נעשה באופן פורמאלי בלבד כשמטרת הרישום הייתה כי התובעים ישמשו כנאמנים של הנתבע.
-
החוק אינו דורש צורה מסוימת וחוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת.
-
על פי הפסיקה ייתכנו מצבים שבהם עשויה להיווצר נאמנות, אף מבלי שנדרש קיומו של הסכם בכתב בין הצדדים ויתירה מכך, נקבע כי דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין אינה חלה על הסכם נאמנות הנוגע למקרקעין.
-
הסכם נאמנות יכול להיווצר גם במשתמע, לא רק באופן מפורש וניתן ללמוד על קיומה נאמנות משתמעת מכוונת הצדדים ומהתנהגותם. נאמנות משתמעת ניתן למצוא במסגרת יחסים בין בני משפחה, כאשר הקרבה המשפחתית מייצרת יחסי אמון כאלו שהצדדים לא סיכמו באופן מפורש את כל תנאיה מראש.
-
בשביל להוכיח קיומה של נאמנות משתמעת, יש לבחון אפוא את אומד דעת הצדדים וכוונתם מתוך התנהגותם בפועל, מכלול הנסיבות, הראיות והעדויות.
-
הפסיקה הכירה בנאמנות משתמעת "בפרט כאשר עסקינן ביחסי משפחה".
-
זכות שביושר: עוד יטענו הנתבעים כי זכותם במקרקעין היא בוודאי נגזרת של הנאמנות המהווה זכות שביושר. זכות שביושר היא זכות מעין קניינית שהוכרה בפסיקה כאשר אדם התחייב להעביר זכות לאדם אחר אך העברת הזכויות טרם הושלמה. הנתבעים יטענו כי התובעים התחייבו פעם אחר פעם לבצע את העברת הזכויות בנכס על שמם אך העברה זו לא הושלמה על ידם ממניעים /שיקולים כאלה ואחרים ונדחתה מעת לעת עד לשלב בו הנתבע עמד על העברת הזכויות על שמו, מה שהוביל לפרוץ הסכסוך המשפחתי.
-
לחלופי חילופין ולמען הזהירות בלבד, יטענו הנתבעים, כי הם שילמו בגין הזכות בנכס עת רכישתה, התובעים מעולם לא גבו דמי שכירות, הנתבעים השקיעו בנכס, בנו אותו, מתוך ידיעה ברורה כי הזכויות בנכס שייכות להם.
-
התובעים התחייבו להעביר על שמו של הנתבע את הזכויות בנכס. הבטחה זו ניתנה במסגרת יחסי הורים-ילדים, דבר המחזק את אמינותה ואת הציפייה הלגיטימית שנוצרה אצל הנתבעים.
-
לכל הפחות, הרי שמדובר ברשות בלתי הדירה בנכס, המוחזק על ידי הנתבעים למעלה מ-15 שנים, מתוך הרשאה ברורה ומפורשת, כאשר במהלך כל התקופה התובעים לא העלו כל טענה או התנגדות ואף עודדו את המשך מגוריהם והשקעתם של הנתבעים בנכס.
-
הנתבעים השקיעו סכומי כסף משמעותיים בנכס, השקעות אלו בוצעו בידיעת התובעים ובעידודם.
-
מוכחשת טענת התובעים כי הם "מאפשרים לכלל ילדיהם לגור ביחידות דיור כמחווה עד שיעלה בידם לרכוש בית משלהם" והיא נטענה בחוסר תום לב. במהלך השנים בהן עבדו התובע והנתבע יחד בעסק הם דאגו לכל אחד מילדיו של התובע ורכשו לכל אחד מהם דירה וכיום לכל אחד מהאחים דירה בבעלותו מכספי התובעים.
-
הנתבעים הסכימו למגורי האח, ***, ביחידת הדיור שלהם לאור העובדה שהאח חלה במחלת הסרטן לפני כ-3 שנים בערך והנתבע סעד אותו וטיפל בו במסירות נפש. האח לא שילם ואינו משלם שכירות וכל ההוצאות מקוזזות מהנתבע ועל חשבונו ומטוב ליבו.
-
אחות הנתבע מתגוררת ביחידת דיור בנכס של הדיירים.
-
לאחר בירור התביעה בוודאי שהנתבעים יפעלו לפינוי האח מהדירה.
-
טענות התובעים נטענו בעלמא וללא כל ביסוס בעוד שהנתבעים ביססו היטב את טענותיהם.
-
הטענות שנטענו במסגרת התביעה הכספית נטענו ללא כל ביסוס. הנתבעים שילמו לאורך השנים את ההוצאות באמצעות קיזוז מדמי השכירות כפי שפורט לעיל. הנתבעים הם הבעלים של הנכס ואין לחייב אותם בתשלום דמי שימוש ראויים.
התפתחות דיונית
-
בעניינם של הצדדים התקיים ביום 10.7.24 דיון קדם משפט ולאחריו הנתבעים החליפו ייצוג. כפועל יוצא מהחלפת הייצוג, הגישו הנתבעים כתבי הגנה מתוקנים.
-
לאחר הגשת כתבי ההגנה המתוקנים, התקיים ביום 15.9.25 דיון קדם משפט נוסף והתיק נקבע להוכחות ליום 12.11.25.
-
בישיבת ההוכחות נחקרו הצדדים והעידו ונחקרו עדים מטעם הנתבעים. בתום שמיעת הראיות, נערכה הפסקה ממושכת שמטרתה לאפשר לב"כ הצדדים להיערך לסיכומים בעל פה.
-
הצדדים השמיעו את סיכומיהם ובית המשפט הציע הצעה לסיום ההליך, שלא התקבלה על ידי אחד הצדדים ולא היה מנוס מכתיבת פסק דין זה.
-
לאחר כתיבת פסק הדין ובטרם נחתם, בהחלטה מיום 17.11.25 בית המשפט הציע לצדדים לפנות להליך גישור ואולם אחד הצדדים הודיע, בין היתר, כי אינו מסכים להצעת בית המשפט ולאור הודעה זו פסק הדין נחתם.
הערה: בשים לב לדמיון, שלא לומר זהות כתבי הטענות בשני ההליכים, הפניה תיעשה לכתבי הטענות בתביעה לסילוק יד, למעט טענות ספציפיות הנוגעות לתביעה הכספית.
דיון והכרעה
-
לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה לסילוק יד להתקבל ודין התביעה הכספית להידחות.
התביעה לסילוק יד
-
אין מחלוקת עובדתית כי הנכס רשום על שם התובעים ראו: ס' 2 לכתב התביעה, ס' 6 לכתב ההגנה, נספח א' לתיק המוצגים של התובעים.
-
הנתבעים טענו כי עסקינן במקרקעין לא מוסדרים המצויים בשטחי יו"ש, ללא רישום בפנקס הרישום והרישום הוא ראיה לכאורה לתוכנו, אשר ניתנת לסתירה ראו: ס' 43-44 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 46 ש' 15-17.
-
סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין קובע את כוחו הראייתי של הרישום במקרקעין לא-מוסדרים:
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו"
-
בע"א 679/11 נדב דרדיקמן נ' נדב (27.3.2014) נפסק כי:
"למקרא הוראת סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, ברי כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של הטוען כנגד תוכנו של המרשם, והוא זה שנדרש להביא את ראיותיו, על-מנת לסתור את האמור בו (ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואבריהם עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי, [פורסם בנבו] פסקה 77 לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר (26.9.2010); ע"א 310/75 איגוד ברעייר להשקעות בע"מ נ' גרבורג, פ"ד לא(2) 337, 343 (1977); רונית לוין-שנור דיני רישום מקרקעין 228 (התשע"ב)). אכן, יש בעובדה כי מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים כדי להקל על נטל ההוכחה המוטל על הטוען כנגד המרשם. בניגוד למקרקעין מוסדרים, הרישום לגבי מקרקעין לא-מוסדרים אינו מהווה ראיה חותכת לתוכנו של המרשם, והטוען אינו מוגבל להוכחת העילות הקבועות בסעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. כאשר מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, יחול נטל ההוכחה הרגיל הנוהג במשפט האזרחי, היינו רמת הוכחה במאזן הסתברויות" [ההדגשה לא במקור – פ"ג].
-
עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, מוביל למסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה.
-
בדיון קדם משפט שהתקיים ביום 15.9.25 הבהירו הנתבעים כי טענת ההגנה העיקרית שלהם היא הנאמנות במקרקעין ראו: פרוט' עמ' 3 ש' 15-15, עמ' 4 ש' 3, דהיינו כי הנכס הוחזק על ידי התובעים בנאמנות עבור הנתבע.
-
סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") שכותרתו "מהות הנאמנות" קובע:
"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
-
סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע את דרך יצירתה של נאמנות:
"נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
-
במקרה שלפניי, לשיטת הנתבע, עסקינן בנאמנות על פי חוזה ראו: פרוט' עמ' 42 ש' 16-17.
-
בשונה מהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב, אין הכרח לערוך מסמך בכתב לשם יצירת נאמנות בנכס מקרקעין. בעמ"ש 11333-06-18 י.ל. נ' ע.ח. (5.11.2019) הובהר בעניין זה כי:
"...בהתאם לפסיקה לא מדובר בעסקה במקרקעין הדורשת מסמך בכתב, הואיל ונאמנות יכולה להיווצר גם בעל פה (ראו בע"מ 7033/15 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (1.9.16) (כב' השופט הנדל) (להלן: פלוני))".
ובהמשך:
"בעניין זה יש לחזור ולהפנות לאשר נקבע בעניין פלוני כי הגם שחוזה נאמנות יכול וייעשה בעל פה, ככל חוזה, ואף במשתמע, הרי על הטוען זאת להוכיח קיומו של חוזה שכזה לרבות קיבול הצעת החוזה על ידי הנאמן, לרבות אם הנאמן יעשה מעשה לביצוע החוזה "...או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות...". וראו גם אשר נקבע בע"א 3829/91 וולאס נ' גת, פ"ד מח(1) 801."
-
סיכומם של דברים הוא כי אין מניעה לערוך הסכם נאמנות בעל פה ראו: עמ"ש 4652-02-21 פ. נ ג. (31.8.2022). עם זאת, על הטוען לכך שנכרת הסכם נאמנות בעל פה, חלה החובה להוכיח את קיומו. בעניין זה נפסק כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען, והנטל על הטוען לנאמנות בעל פה גדול עוד יותר ראו: ע"א 7395/17 כהן נ' רשות המיסים (21.2.2019).
-
משעה שמדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה – כמו במקרה שלפניי – תגבר הנטייה אומנם להקל בדרישות הפורמאליות, אך עדיין מוטל על הטוען לקיומו של הסכם נאמנות הנטל להוכיחו בראיות מספיקות ראו: תמ"ש 11048-05-18 מ.נ. נ' ד.ג. (20.12.2021).
-
בע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (29.3.2011) נפסק כי:
"כדי לגבש את המסקנה כי הצדדים התכוונו לכרות הסכם מחייב יש לעמוד על קיומן של שתי דרישות מצטברות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין, והן גמירת דעת ו-מסוימות [סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים; עניין סבן, שם]. קיומן של דרישות אלה נלמד ממכלול נסיבות העניין, כאשר לא אחת נפסק כי השאלה האם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם הסכם מחייב היא "בראש ובראשונה שאלה עובדתית".
-
גמירות דעת משמעותה כי כוונת הצדדים הייתה ליצור יחסים משפטיים מחייבים ראו: תמ"ש 39487-05-21 פלוני נ' פלונים (30.9.2024) וההפניות שם, תלה"מ 10671-09-23 פלונית נ' אלמוני (18.8.2025) וההפניות שם.
-
לאור טענת התובעים כי מגורי הנתבעים בנכס, התאפשרו לאור "רצון טוב של התובעים" ראו: ס' 8 בעמ' 2 לכתב התביעה – שאיננה מתיישבת עם טענת הנתבעים אשר לפיה בין הצדדים נכרת הסכם נאמנות – היה מצופה מהנתבעים כי יביאו עדים אשר יעידו על יצירת יחסים משפטיים מחייבים בהסכם הנאמנות. ואולם, הנתבעים לא פעלו להבאת עדים אלה, וזאת על אף שעדים אלה היו "בהישג ידם".
כך למשל, טענו הנתבעים בס' 27-28 לכתב ההגנה כי נערכה ביניהם פגישה בנוכחות רו"ח של החברה (להלן: "רו"ח") שמטרתה הייתה לבצע סדר בעסק והעברת הזכויות בדירה על שם הנתבע. הנתבעים אומנם כללו את רו"ח ברשימת העדים ואולם בקדם משפט שהתקיים ביום 15.9.25 הובהר על ידם כי:
"את רואת החשבון אני אבקש להעיד – היא לא תעזור בנאמנות בכלל אלא להפריך טענות שהועלו בכתב ההגנה בנושא העברות הכספים, זה רלוונטי רק מאחר והנתבעים העלו את זה בכתב ההגנה" ראו: פרוט' עמ' 5 ש' 25-27. לאחר שהתברר כי עדות רו"ח איננה רלוונטית לנושא יצירת הנאמנות, הסכימו הנתבעים לוותר על זימונה ראו: פרוט' עמ' 6 ש' 4-5.
כך למשל, טענו הנתבעים בס' 16 לכתב ההגנה כי המוכר של הקרקע "ידע היטב שהקרקע נרכשת על ידי הנתבע אולם נרשמת על שם התובעים ממניעים כאלה ואחרים...". חרף טענה זו, מוכר הקרקע לא זומן לעדות על אף שהנתבע הקליט אותו ראו: פרוט' עמ' 38 ש' 22-26. טענת הנתבע כי מוכר הקרקע "חזר בו" לאחר שהבין "שיש עניין משפטי" לא ניתן לקבל שכן ניתן היה לזמן את מוכר הקרקע באמצעות זימון מטעם בית המשפט.
כך למשל, הנתבעים לא הזמינו מי מאחיו של הנתבע להעיד בעניין יצירת הנאמנות, וזאת על אף שלטענת הנתבע האחים ידעו על כך ראו: פרוט' עמ' 41 ש' 3-5 והאחים לא הוזמנו לעדות מפני שהנתבע לא רצה להזמינם ראו: פרוט' עמ' 41 ש' 6-7.
-
כידוע, הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, מקימה חזקה לכאורית שלפיה אותו בעל דין חשש מפני עדותו וחשיפתו לחקירה נגדית ראו: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008); ת"ע 60599-02-22 ע' נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון (12.3.2024).
-
יוצא אפוא, כי הנתבעים לא הוכיחו כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים ליצירת הסכם הנאמנות.
-
מסוימות משמעותה כי הצדדים הסכימו בהסכם על הפרטים החיוניים של העסקה ראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן, פ"ד נ(5) 820 (1997); ה"פ (מחוזי חיפה) 29046-10-19 ח. ש. נ' א. ד. (22.8.2021).
-
בהסכם נאמנות, פרט חשוב הוא סיום הנאמנות. בעניין זה טען הנתבע בס' 15 לכתב ההגנה כי "בזמן שירצה הוריו יעבירו את הבית על שמו". בעדות בבית המשפט הנתבע שינה את גרסתו בעניין מועד סיום הנאמנות וטען כי הנכס יוחזק על ידי התובעים בנאמנות "עד שאבא יצא לפנסיה" ראו: פרוט' עמ' 42 ש' 11-12, 14-15.
-
לא זו בלבד שעסקינן בטענה עובדתית סותרת, אלא שההבדל בין הגרסאות בעניין סיום הנאמנות – ועסקינן כאמור בפרט חשוב וחיוני – מלמד על כך שלא התקיים גם יסוד המסוימות.
-
כפועל יוצא, לא הוכח קיומו של הסכם נאמנות בעל פה בין התובעים לנתבעים ולפיו הנכס יוחזק על ידי התובעים בנאמנות עבור הנתבע.
-
לא התעלמתי מעדויות עדי הנתבעים אשר לפיהן ידעו, בעיקר מפי התובע והנתבע, כי הנכס הינו של הנתבע, ואולם אין בידיעה כזו, אשר מתייחסת בעיקר לתקופת הבנייה ולא לתקופת רכישת הקרקע, שבה לטענת הנתבעים נכרת הסכם הנאמנות ראו: ס' 15 לכתב ההגנה, כדי ללמוד קיומו של הסכם זה.
-
עם זאת, ועל אף שעדויות העדים לא התייחסו למועד הרלוונטי ליצירת הנאמנות הנטענת, בבחינת למעלה מן הצורך אתייחס לעדויות העדים.
המאבטח של היישוב (להלן: "המאבטח") – אשר במצוי בקשר חברי עם הנתבע ראו: פרוט' עמ' 9 ש' 18-20 ובנתק מהתובעים ראו: פרוט' עמ' 10 ש' 16-17 העיד לאורך כל העדות כי ידע שהנכס הוא של הנתבע ראו, למשל: פרוט' עמ' 9 ש' 28, עמ' 10 ש' 2, ש' 23-24, עמ' 11 ש' 25-33.
ידיעת המאבטח התבססה על 3 אדנים:
הראשון – על יסוד הצהרת התובע והנתבע ראו, למשל: פרוט' עמ' 10 ש' 23-24. בין אם נכונה טענה זו ובין אם לאו, הרי שהצהרה זו איננה מלמדת בהכרח על היווצרות הנאמנות והיא עשויה להעיד, למשל, על קיומה של זכות אחרת במקרקעין ולאו דווקא נאמנות.
השני – על הטענה כי רק בעלי הקרקע היו רשאים להכניס פועלים ליישוב לטובת בנייה ראו: פרוט' עמ' 9 ש' 29-30, עמ' 11 ש' 5-6. ואולם, טענה זו נסתרה הן על ידי המאבטח עצמו אשר הודה כי היו מקרים שבני משפחה – ולא רק בעלי הקרקע – הכניסו פועלים לטובת הבנייה ראו: פרוט' עמ' 10 ש' 34-36 והן על ידי הקבלן שבנה את הדירה אשר טען כי כלל לא היה צורך בליווי כדי להכניס את הפועלים ליישוב ראו: פרוט' עמ' 24 ש' 20-21, עמ' 25 ש' 10-15.
השלישי – על העובדה כי מי שיכול היה להצביע בעמותה הוא בעל קרקע ראו: פרוט' עמ' 10 ש' 7-12. בעניין זה גם אם אדחה את טענת התובעים כי הנתבע הצביע בעמותה באמצעות ייפוי כוח ראו: פרוט' עמ' 28 ש' 9-12, עמ' 33 ש' 24-28, הרי שלאור טענת יו"ר האגודה ולפיה התקנון בו נקבעה התניה זו הוא "בלוף ושקר" ראו: פרוט' עמ' 17 ש' 32-33 וקיים תקנון אחר, שהוא תקנון האמיתי ראו: פרוט' עמ' 20 ש' 22-27, לא ניתן לקבוע כי בעלות בקרקע היא תנאי להצבעה בעמותה והדבר נכון ביתר שאת מקום בו אין מחלוקת כי הנתבע אינו בעל הנכס הרשום.
בעניין זה יש להוסיף גם כי עד אחר, הרב *** שהינו בעל קרקע ביישוב, העיד כי בבחירות האחרונות "לא קיבלו" אותו בגלל שהוא חרדי ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 35 עד עמ' 16 ש' 9.
לאור האמור, לא ניתן ללמוד מעדות המאבטח כי נכרת בין התובעים לנתבע הסכם נאמנות.
עו"ד *** (להלן: "עוה"ד") – שהינו חבר ילדות של הנתבע ראו: פרוט' עמ' 12 ש' 28 העיד כי שמע מפי הנתבע שהוא רכש את הקרקע והוא רוצה לבנות שם בית ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 2. עם זאת, עוה"ד לא שמע את עמדת התובעים בעניין זה ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 9-10 ומשכך, עדותו איננה מספיקה כדי להוכיח טענה כי נוצרה הנאמנות בין התובעים לנתבע.
הרב *** (להלן: "הרב") – שמצוי בסכסוך עם התובעים ראו: עמ' 16 ש' 26, העיד כי ידוע לו מפי התובע והנתבע כי הנכס הינו של הנתבע ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 18-19, ש' 27-28, עמ' 16 ש' 17, ש' 28 ואולם אין בעדות זו כדי להוכיח את יצירת הנאמנות.
יו"ר העמותה *** מר מ. (להלן: "מר מ.") – במהלך עדותו – בניגוד לכללים שנקבעו בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984) – הושמעה למר מ. הקלטת שיחה בינו לבין הנתבע. משך ההקלטה הינו 46 דקות ראו: פרוט' עמ' 19 ש' 22 ולמר מ. הושמע קטע קצר מאוד מההקלטה, בו הוא אמר לנתבע כי "היה כאילו במחשבה שהקרקע רשומה על שמך אף אחד לא ידע שהבית לא שלך... תמיד ידענו שהבית שלך" ראו: פרוט' עמ' 19 ש' 32-33.
בהמשך להקלטה הנ"ל העיד מר מ. כך:
ת. כשאני אומר שידענו שהבית שלך אני מתכוון שלא ידענו.
ראו: פרוט' עמ' 19 ש' 36.
ובהמשך:
ש. אתה תמיד ידעת שהבית של ***?
ת. לא.
ראו: פרוט' עמ' 20 ש' 3-4.
במילים אחרות, עדותו של מר מ. – שהוא עד מטעם הנתבעים, לא שימשה בסיס להוכחת הנאמנות.
עדויות העדים הנוספים מטעם הנתבעים, כגון המסגר והקבלן התמקדו בתקופת הבניה ולא בתקופת רכישת הקרקע, בה לטענת הנתבעים נוצרה הנאמנות ראו: ס' 15 לכתב ההגנה.
-
נוסף על כך, הנאמנות הנטענת אף לא נרשמה אצל כל גורם שהוא. הנתבע טען בעניין זה כי בשל "בעיה במס הכנסה" גם לא היה נותן לתובע לרשום את הנאמנות ראו: פרוט' עמ' 41 ש' 21-23.
-
אומנם אין הכרח לרשום את קיומה של הנאמנות במרשם – שהרי קיומה של נאמנות אינו מותנה ברישומה בפנקס כלשהו. עם זאת, להיעדר הרישום – כמו במקרה שלפניי – ישנה משמעות ראייתית ראו: תמ"ש 2057-03-12 מ.מ.כ נ' ז.כ (2.1.2014); תמ"ש 28023-07-19 ע. נ' ח.ע. (15.5.2024) שלא לטובת הנתבעים.
-
סיכומם של דברים הוא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם המרכזית ולפיה נוצרה הנאמנות בין התובעים לנתבע. במצב דברים זה, ניתן היה, למעשה, לעצור כאן ולקבל את התביעה לסילוק יד. ואולם, בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס לטענות נוספות של הנתבעים ולעובדות שנחשפו לפניי.
-
אחת הטענות של הנתבעים היא כי הנתבע עבד בעסק ובין השנים 2007-1997 ולא שולם לו שכר בגין עבודתו ראו: ס' 11 לכתב ההגנה. לכאורה, ניתן היה לקבל טענה זו שכן היא נתמכת במסמך מטעם המל"ל ראו: נספח ב' לתיק המוצגים של הנתבעים והתובעים, שניהלו את העסק, לא נתנו הסבר משכנע בעניין זה ראו: פרוט' עמ' 26 ש' 13-18, עמ' 32 ש' 12-21.
-
בהמשך לטענה הנ"ל טענו הנתבעים כי חלף תשלום השכר, התובעים חסכו עבור הנתבע כספים "בדמות של חסכונות בחשבון הבנק שלו" ראו: ס' 12 לכתב ההגנה. על פי חישוב הנתבעים, בתקופה בה לא שולם לנתבע השכר – דהיינו בין השנים 2007-1997 – נחסך עבור הנתבע, בחשבון הבנק שלו, סך של 480,000 ₪, לפי חישוב שכר חודשי בסך של 4,000 ₪ ראו: ס' 12 לכתב ההגנה.
-
ואולם, חישוב זה, איננו מתיישב עם הסכומים שהופקדו לחשבון הבנק של הנתבע בפועל, כאשר רק בשנת 2002 "על חשבון רכיב השכר" הופקד לחשבון הנתבע סך של 351,900 ₪ ראו: ס' 13 א'-ב' לכתב ההגנה וסך נוסף של 243,000 ₪ ראו: עמ' 22 לתיק המוצגים של הנתבעים וסכומים אלה, לא משקפים הכפלה של שכר הנתבע בסך של 4,000 ₪ לחודש.
-
למותר לציין כי גם בשנת 2003 הופקד לחשבון הנתבע סך של 258,900 ₪ לחודש ראו: ס' 13 ג' לכתב ההגנה, עמ' 25 לתיק המוצגים של הנתבעים וסך נוסף של 269,715 ₪ ראו: עמ' 37 לתיק המוצגים של הנתבעים, וגם סכומים אלה אינם משקפים הכפלה של שכר הנתבע בסך של 4,000 ₪ לחודש.
-
ער אני לטענת הנתבע כי שכר בסך של 4,000 ₪ לחודש הינו לטובת תלוש שכר בלבד, כאשר בפועל, שכרו של הנתבע הגיע לסך של כ-15,000 ₪ לחודש ראו: ס' 20 לכתב ההגנה.
-
הנתבע נחקר ביחס לטענה זו על ידי בית המשפט תוך שהוא מופנה לעמוד בפסק דין (להלן: "פסק הדין") שניתן בעניינם של הנתבעים במסגרת הליכי הגירושין (להלן: "ההליך הקודם"), ואשר הוגש על ידי הנתבע במסגרת תיק המוצגים ראו: עמ' 62 לתיק המוצגים של הנתבעים.
-
בפסק דין זה נקבע כי "הנתבע טען שהוא עובד כ*** ומשכורתו בסך של 4,000 ₪ לחודש" ראו: ס' 8 ו-10 לפסק הדין.
-
הנתבע השיב כי שכרו היה "יותר מ15,000 ₪" ראו: פרוט' עמ' 42 ש' 31-35 אך בהליך הקודם הצהיר על שכר בסך של 4,000 ₪ לחודש "לצורך מזונות... ובקשר למזונות בלבד" ראו: פרוט' עמ' 43 ש' 7-8.
-
מדובר, אפוא, בהעלאת טענות סותרות ובשימוש לרעה בהליכי משפט ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 58528-11-19 שומר נ' שומר (27.6.2023).
-
גם גרסת הנתבעים בכתב ההגנה אשר לפיה הופקדו לחשבון הבנק של הנתבע כספים ראו: ס' 12 לכתב ההגנה ואלה שימשו לרכישת הקרקע ראו: ס' 12 ב' ו-16 לכתב ההגנה, איננה מתיישבת עם עדות הנתבע אשר לפיה התובע שמר את כספו של הנתבע אצלו בנאמנות לצורך רכישת הקרקע ראו: פרוט' עמ' 38 ש' 6-10, ש' 18.
-
גם טענת הנתבע אשר לפיה הכספים שהיו מצויים בחשבון הבנק שימשו לרכישת הקרקע ראו: ס' 16 לכתב ההגנה, מעוררת קושי רב לאור טענת הנתבע בהליך הקודם ולפיה הנתבעת משכה מחשבונו כספים רבים והביאה אותו ליתרת חובה בסך של 36,000 ₪ ראו: ס' 8 לפסק הדין, עמ' 62 לתיק המוצגים של הנתבעים.
-
סיכומם של דברים הוא כי הנתבעים לא הוכיחו את הטענה כי במקום תשלום השכר, התובעים חסכו עבור הנתבע כספים בחשבון הבנק שלו וכספים אלה שימשו לרכישת הקרקע.
-
מנגד, טענת התובע כי לצורך רכישת הקרקע ובניית הנכס התובעים נטלו משכנתה ומכרו נכס אחר שהיה בבעלותם ראו: פרוט' עמ' 31 ש'17-19, נתמכה באסמכתאות ראו: נספחים י"א – י"ג לתיק המוצים של התובעים והוכחה על פי מאזן ההסתברויות.
-
גם גרסת הנתבעים אשר לפיה התובעים "...לא היו מעורבים בשום שלב ובשום פעולה שקשורה בבניית הדירה..." ראו: ס' 40 לכתב ההגנה מעוררת קושי מפני שהיא איננה מתיישבת עם טענתם הנוספת ולפיה הדירה נבנתה, בין היתר, בזכות סיוע כלכלי של תובעים ראו: ס' 20 לכתב ההגנה.
-
הטענה הנ"ל שלפיה הנתבעים לא היו מעורבים בשום שלב ובשום פעולה שקשורה בבניית הדירה, איננה מתיישבת גם עם העובדה אשר לפיה ההסכם עם הקבלן נחתם על ידי התובע ראו: נספחים ד' – ה' לתיק המוצגים של התובעים. הנתבע נחקר בעניין זה והוא סתר את גרסתו בס' 40 לכתב ההגנה פעם נוספת עת טען כי "אבא חתם [על ההסכם עם קבלן – פ"ג] כי הוא היה מוביל את הדברים האלה" ראו: פרוט' עמ' 38 ש' 13-15.
-
גם הסכם רכישת הקרקע נעשה אל מול התובעים ראו: נספח ב' לתיק המוצגים של התובעים. כידוע, הסכם הרכישה משמש נקודת מוצא ומלמד על זכויות הצדדים בנכס והנטל לסתור את האמור בהסכם הרכישה מוטל על הנתבעים ראו: תלה"מ 27212-04-20 הגב' א. נ' הגב' ש. (21.6.2022).
-
במהלך החקירה הנגדית העיד הנתבע בעניין הרישום כי "אבא שלי רשם בגלל רשויות מס. אני הייתי צעיר, מכרתי *** היו לי המון שקיות של מזומנים אצל אבא בבית" ראו: פרוט' עמ' 39 ש' 20-22. לא זו בלבד שטענה הנ"ל סותרת את הטענה בדבר יצירת הנאמנות, אלא שקיים כלל ולפיו מקום בו אדם מציג מצג שווא בפני רשויות המס, יהיה הוא מנוע מלטעון אחרת בבית המשפט, מחמת "השתק שיפוטי" ראו: בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית (20.1.2015); תה"ס 24751-06-15 ד.ס. נ' ט.ט.ס. (19.7.2016); תמ"ש 3655-03-16 ש. נ' ד (8.6.2018).
-
במסגרת תיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעים, צורף עמוד ראשון של סיכומי התובעת שהוגש בהליך הקודם ראו: עמ' 66 לתיק המוצגים של הנתבעים. בס' 4 לסכומים נרשם כי "...הנתבע עזב לבית הוריו..." ראו: ס' 4 לסיכומים.
-
הנתבעת נשאלה על ידי בית המשפט מדוע נעשה שימוש בצמד המילים "בית הוריו" והנתבעת לא ידעה להסביר זאת ראו: פרוט' עמ' 44 ש' 19-32.
-
הנתבעת נשאלה על ידי בית המשפט האם טענה בהליך הקודם כי הנכס שייך לנתבע והיא השיבה בחיוב ראו: פרוט' עמ' 44 ש' 33-34 ואולם לא ידעה להסביר מדוע כתבי בי דין הרלוונטיים מההליך הקודם, שבהם טענה, לגרסתה, כי הנכס שייך לנתבע, לא הוגשו בהליך הנוכחי ראו: פרוט' עמ' 44 ש' 35 עד 45 ש' 1.
-
כידוע, הימנעות בעל דין מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו בהיעדר הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו ראו: ע"א 6435/21 ברזילי נ' עיריית חדרה (1.8.2022); ע"א 6913/18 שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ (4.8.2020); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018).
-
לאור טענת הנתבעים כי הנכס נרשם על שם התובעים, בין היתר, על מנת להגן על הנתבע מפני הנתבעת ראו: ס' 15 לכתב הגנה נשאל הנתבע על ידי בית המשפט, מדוע לא נערך הסכם ממון בינו לבין הנתבעת. הנתבע טען כי התובעים לא הסכימו ראו: פרוט' עמ' 41 ש' 34-36, כאשר טענה זו לא מתיישבת עם רצון התובעים להגן על הנתבע ועל הנכס מפני הנתבעת.
-
הנתבע גם לא הצליח להסביר מדוע לא השיב למכתב ההתראה מיום 30.8.23 ראו: נספח ח' לתיק המוצגים של התובעים, בו נטען כי הנתבעים מחזיקים בנכס שלא כדין ראו: פרוט' עמ' 42 ש' 22-30.
-
ער אני לטענת הנתבעים וחלק מהעדים כי התשלום עבור עבודות הבנייה לבעלי המקצוע שולם על ידי הנתבע ראו: פרוט' עמ' 21 ש' 25-26, עמ' 22 ש'11-12, עמ' 23 ש'35 עד עמ' 24 ש' 1 ואולם, לאור טענת הנתבעים כי הבנייה נעשתה בזכות הסיוע הכלכלי של התובעים ראו: ס' 20 לכתב ההגנה, לא ניתן לייחס לטענה זו ערך ממשי, בפרט לנוכח העובדה התשלום עבור ביצוע העבודה שולם במזומן ראו: פרוט' עמ' 22 ש' 30-31, עמ' 24 ש' 16-17.
-
לכאורה, לאור טענת הנתבעים וחלק מהעדים כי ידעו שהנכס הינו של הנתבע, היה מקום לבחון את הטענה החלופית של הנתבעים כי ניתן להם רישיון בלתי הדיר להתגורר בנכס ואולם, הנתבעים זנחו טענה זו בסיכומים ויש לראות בהם כמי שחזרו מטענה זו ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מ"ז (1), 311 (1993); תמ"ש 24824-12-20 הבן נ' עיזבון האב (24.12.2024).
-
חרף זניחת הטענה, בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי בפסיקה נקבע כי זכות בלתי הדירה שניתנה למגורים היא חריג שבחריגים והכלל הוא שיש זכות לביטול הרשות למגורים בכל עת ראו: תמ"ש 68565-02-23 פלונים נ' אלמונים (3.9.2024) וההפניות שם. הנתבעים לא הבהירו מדוע המקרה שלפניי נכנס לגדר המקרים החריגים, ויש לדחות את הטענה גם מטעם זה.
-
הנתבעים התגוררו בנכס מבלי ששילמו שכר כלשהו בגין מגוריהם. ככלל רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת ראו: עמ"ש 27830-12-24 א. נ' א. (11.9.2025).
-
משקבעתי כי עסקינן ברשות הדירה, יש לבחון האם הרשות בוטלה. התובעים שיגרו לנתבעים מכתב התראה, שלא זכה למענה מצד הנתבעים, ויש לראות במשלוח המכתב ביטול הרשות.
-
בהתאם להנחיית הפסיקה ביטול הרשות מותנה בפסיקת פיצויים לנתבעים בגין ביטולה ויש לקבוע פיצוי בשווי השקעת בר-הרשות בנכס ובהשבחתו ראו: בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.2017); עמ"ש 4194-10-17 ח. נ' ח. (8.1.2019).
-
במקרה שלפניי, הנתבעים לא ביקשו להתנות את ביטול הרשות בפסיקת פיצויים. נוסף על כך, הנתבעים הסתפקו בטענה שלפיה הם "...השקיעו סכומי כסף משמעותיים בנכס..." ראו: ס' 54 לכתב ההגנה מבלי לפרט את שיעור ההשקעה ואת ההשבחה.
-
במצב דברים זה, כאשר לטענת הנתבעים, כל ההתנהלות הכלכלית נעשתה "במזומן" ראו: ס' 13 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 39 ש' 20-22 ומתוך מטרה להונות את רשויות המס ראו: ס' 13 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 41 ש' 21-23, לא ניתן לפסוק פיצויים לנתבעים, גם לא מטעמי צדק ראו: בע"מ 1894/16 לעיל.
-
התוצאה היא כי התביעה לסילוק יד מתקבלת ואני מורה על פינוי הנתבעים מהנכס ללא תשלום פיצוי.
-
על מנת לאפשר לנתבעים התארגנות לקראת פינוי הנכס ומציאת מדור חלופי העונה על צרכיהם וצרכי הקטינים, לאור תקופת המגורים של הנתבעים בנכס, שהיא תקופה משמעותית ביותר ועל מנת לאפשר לצדדים – ככל שיחפצו – למצות הליכי ערעור, אני מורה כי הפינוי ייעשה בתוך 12 חודשים, דהיינו עד ליום 19.11.2026.
תביעה כספית
-
במסגרת הסיכומים, התובעים לא הזכירו את התביעה הכספית כאילו לא הוגשה ולמעשה די היה בכך כדי להורות על דחייתה.
-
התביעה הכספית לא הוכחה גם לגופה.
-
כאשר הסעד הנתבע הוא כספי, נדרש התובע לצייד את בית המשפט בראיות שיאפשרו לקבוע מהו הסכום הכספי לו הוא זכאי ראו: ע"א 9145/18 שרות מזור א' לתיקון ושיפוץ מוצרי חשמל נ' שרות פלוס בע"מ (24.1.2021).
-
תביעה כספית טעונה פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה ובהמשך נדרש התובע להוכיח טענותיו באמצעות מסמכים ואסמכתאות הבאים לתמוך בעילת התביעה. נטל הבאת הראיות בהליך כגון דא מהותי ומכריע ראו: תמ"ש 38862-02-11 פ. נ' א. (15.1.2015) ; תמ"ש 29505-07-18 א. נ' ז. (1.6.2020).
-
במקרה שלפניי, התובעים לא צירפו מסמך כלשהו, ולו אחד, בתמיכה לתביעה הכספית ראו: פרוט' עמ' 35 ש' 15-17.
-
נוסף על כך, התובעת:
העידה כי אינה זוכרת את אשר טענה בכתב התביעה ביחס להוצאות אחזקת הדירה ראו: פרוט' עמ' 35 ש' 7-8;
לא ידעה להשיב לשאלה מדוע הוגשה תביעה דמי שימוש בסך של 10,000 ₪ לחודש דווקא ראו: פרוט' עמ' 35 ש' 20-22;
לא ידעה להשיב מהן הוצאות החשמל תוך שהיא טענה כי "המונה קובע" ראו: פרוט' עמ' 35 ש' 36-35.
-
התובעים גם לא ביקשו למנות שמאי מקרקעין לצורך קביעת שווי דמי שימוש ראויים ראו: תמ"ש 28890-04-13 א. נ' א. (31.3.2017) וגם מטעם זה התביעה לא הוכחה ראו: תמ"ש 7279-09-21 ש. נ' ג. (16.6.2024).
-
לאור האמור, אני מורה על דחיית התביעה הכספית.
הוצאות משפט
-
לאור התוצאה, כאשר התביעה לסילוק יד התקבלה והתביעה הכספית נדחתה, איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
-
זכות ערעור כדין.
-
אני מתיר את פרסום פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.
המזכירות תוודא כי פסק דין זה סרוק בשני ההליכים תסגור את שניהם.
ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו, 01 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.
