תוגלילי נכסים בע"מ נ' B.C.G.A.G. (חברה גרמנית) ואח'

החלטה

1. מונחות לפניי שתי בקשות לסילוק על הסף. האחת הוגשה ע"י נתבעים 1-3 ובמסגרתה נטען לחוסר סמכות מקומית, חוסר סמכות עניינית ופורום לא נאות. השנייה הוגשה ע"י נתבע 5 במסגרת כתב הגנתו וגם בה נטען להעדר סמכות עניינית וכן העדר עילה ותביעה קנטרנית וטורדנית.

2. המדובר בתביעה בסך 754,817 ₪ שהוגשה בידי תוגלילי נכסים בע"מ (להלן: "התובעת"/ "המשיבה") כנגד B.C.G.A.G, מר איאן פיליפ הוברט, מר צחי יונה (להלן: "נתבעת 1"/ "מבקשת 1", "נתבע 2"/ "מבקש 2", "נתבע 3"/ "מבקש 3" בהתאמה, יקראו יחד להלן: "הנתבעים 1-3"/ "המבקשים"), מר איתי כץ (להלן: "נתבע 4") ועו"ד אילן גלזר (להלן: "נתבע 5"/ "המבקש 5"; יקראו יחד להלן: "הנתבעים").

3. על פי כתב התביעה בתמצית, נתבע 3 הציע למנהל התובעת להשקיע במספר עסקאות בתחום המימון והנדל"ן, הפגיש אותו עם נתבע 2 והציג לפניו כי הם, יחד עם הנתבע 4, שותפים בחברה גרמנית, היא הנתבעת 1, אשר הוקמה לצורך רכישת בניין בעל פוטנציאל כלכלי ראוי בגרמניה. לטענת התובעת נאמר לה שעתידים הם לרכוש את הבניין, לבצע בו שיפוץ, להשכיר את הדירות בו לתקופת ביניים ולאחר מכן למכור אותן. עוד טענה היא כי הובטח לה תוך שנה תשואה של עשרות אחוזים על כספי השקעתה. לאחר מספר פגישות, בין היתר במשרדו של נתבע 5, חתמו הצדדים ביום 12.5.2011 על הסכם. ההסכם עתיד היה להתבצע בשלושה שלבים: נתבע 2 ירכוש את מלוא זכויות הבעלות בבניין בגרמניה וירשם כבעלים; מלוא זכויות נתבע 2 תועברנה לנתבעת 1 ותקבל היא את החזקה בבניין בכפיפות לחוזי השכירות הקיימים במטרה למכור את הדירות לאחר שיפוץ מלוא הדירות; נתבעת 1 תעביר לתובעת 53.95% מזכויות הבעלות אשר תיוחדנה ל-12 דירות משופצות. הנתבעת 1 תפעל על חשבונה לשפץ את הדירות ולהשכירן (וראו פירוט נוסף על ההסכם וההתחייבויות בהתאם לו בכתב התביעה) בתמורה שילמה התובעת 125,334 אירו (להלן: "ההסכם"). לטענת התובעת ההסכם הופר, כך בין היתר הופרה ההתחייבות לרישום הנתבע 2 כבעלים של הבניין שהזכויות חופשיות ונקיות וכן הופרה ההתחייבות לרישום התובעת; הנתבעים 1-2 לא עמדו בזמנים שהובטחו לשיפוץ הבניין, לא דאגו להשכרת הדירות ולמכירתן. נגד נתבע 5 נטען לרשלנות מקצועית והפרת חובת נאמנות (יפורט ביתר הרחבה בהמשך).

בקשת המבקשים

4. לטענת המבקשים אין לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בביטול ו/או אכיפת הסכם מכר מקרקעין והסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי מכח סמכותו השיורית; אין לביהמ"ש סמכות מקומית בהיות המקרקעין מצויים בגרמניה ועל פי התקסד"א יש להגיש תביעה במקרקעין לביהמ"ש באיזור השיפוט בו הם מצויים; כאשר אין מקום שיפוט מתאים על פי הדין יש להגיש את התובענה לביהמ"ש בירושלים שבסמכותו העניינית לדון בה אולם ביהמ"ש בירושלים רשאי להורות הוראה אחרת; בבדיקה עם מומחה לדין הגרמני הסתבר כי הסמכות לדון בביטול או אכיפת הסכם במקרקעין בגרמניה נתונה לביהמ"ש בגרמניה; אין בהסכם כל תניית שיפוט ייחודית המקנה לביהמ"ש בישראל לדן בתובענה ומשכך טוענים לפורום לא נאות.

5. המשיבה הודפת את הבקשה. לשיטתה, הבקשה הוגשה מבלי שנתמכת היא בתצהיר; סילוק על הסף יינקט רק במקרים חריגים; אף אם האפשרות לקבלת הסעד קלושה לא תסולק תובענה; יש לדחות את הטענה לחוסר סמכות עניינית. המדובר בתובענה לסעד כספי הנסובה סביב עסקה פיננסית. אין מדובר בתביעה לאכיפה או ביטול הסכם מכר במקרקעין. המגמה בחקיקה ובשיפוט הינה להעביר סמכויות מביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש השלום; יש לדחות את הטענה לחוסר סמכות מקומית. ישנן מספר חלופות המקנות לביהמ"ש בתל אביב – יפו את הסמכות: מקום מגורי מבקש 3, הוא חולון, ההסכם נערך ונחתם בר"ג (מקום יצירת ההתחייבות) משאין מדובר בתובענה ש"כולה במקרקעין" ניתן להגיש את התובענה לביהמ"ש זה; יש לדחות את הטענה להעדר מקום שיפוט מתאים לאור האמור לעיל; יש לדחות את הטענה לפורום לא נאות. הפורום הישראלי הוא הטבעי. ההסכם וכתב הערבות נכתבו בעברית, נחתמו בישראל, כתב הערבות נכתב ע"י שלושה ערבים בעלי אזרחות ישראלית (שהינם צדדים לתביעה), שטר החוב נכתב בעברית, עושה השטר הוא תושב ואזרח מדינה ישראל - מירב הזיקות מטות את הכף לקביעה שהפורום הישראלי הוא הנאות. אם ינתן פס"ד נגד המבקשים לא צפויה המשיבה להיתקל בקושי בביצועו שכן בידי המבקשים נכסים בארץ. בעידן מטוסי הסילון, פלאפון, פקס ואינטרנט העולם הופך ל"כפר אחד גדול" ונטיית ביהמ"ש לפורום לא נאות הולכת וקטנה.

6. בתשובה לתגובה טוענים המבקשים כי אין מדובר בתביעה כספית הנובעת מחוב כזה או אחר אלא בביטול הסכם מכר מקרקעין המצויים בגרמניה בטענה להפרתו והשבת כספי התמורה ששולמה עבור רכישת המקרקעין. מדובר בתובענה שכולה במקרקעין; מדובר בטענות משפטיות ולכן לא צורף תצהיר; מבקשת 1 היא חברה גרמנית שמקום מושבה בגרמניה ומכאן הטענה לפורום לא נאות; נגד מבקש 2 מתנהלים הליכי גבייה בתיק הוצל"פ עבור אותו סכום ממש הנתבע בתביעה זו; נגד נתבע 4 ניתן פס"ד בהעדר הגנה ע"ס 840,000 ₪ ולא מן הנמנע כי יפתחו נגדו הליכי גבייה.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה סבורה אני כי דינה להידחות, כפי שיפורט להלן.

8 כידוע, המבחן הקובע לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד (ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3)1; ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529).

9. בחינת הסעד העיקרי המבוקש נעשית על פי האמור בתובענה, ראו פרשת אלדרמן:

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע (או המשיב) בכתב הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל."

10. בענייננו, הסעד המבוקש הינו לכאורה כספי: "אשר על כן יתבקש ביהמ"ש הנכבד לזמן את הנתבעים לדין ולחייבם... בסכומים הכספיים שלהלן: א. סך התמורה ששולמה ע"י התובעת 754,817 ₪ (התמורה בסך 634,300 ₪ + 19% ריבית) בצירוף הצמדה... ב. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד .. ג. כמו כן יתבקש כבוד ביהמ"ש לאשר את הבקשה לביצוע שטר.." (סעיף 27).

11. לטענת המבקשים, כאמור, בתובענה זו מבוקש לבטל הסכם מכר מקרקעין ולהשיב את כספי התמורה ולכן ביהמ"ש שלום נעדר סמכות עניינית. איני מקבלת טענה זו. על פי כתב התביעה אכן מדובר בהסכם לרכישת בניין במקרקעין. ברם, בשלב הראשון אמור היה המבקש 2 לרכוש את זכות הבעלות בבניין ולאחר מכן להעביר אותה, כפי שפורט לעיל, למבקשת 1 ולבסוף למשיבה. רוצה לומר, על פי ההסכם וכתב התביעה אין למי מהנתבעים זכות במקרקעין והתחייבותם היא חוזית-אובליגטורית: לרכוש את הבניין, להירשם כבעלים ורק בסופו של דבר, לאחר מספר פעולות, להעביר את הזכות למשיבה. על פי סעיף 20א לכתב התביעה הופרה התחייבות הנתבעים לגבי רישום המבקש 2 כבעלים. בדיון שהתקיים ביום 19.6.2013 ציין מבקש 5 לגבי הליך הרישום: "לשאלת בית המשפט מי הבעלים, אני משיב שהרישום מתקדם ואני לא יכול לתת הוראות. הפעולות ממשיכות להתבצע. לשאלת בית המשפט האם התובעת היא בעלת הזכויות, אני משיב שהיא בעלת זכויות שעדיין לא רשומות בלשכת המקרקעין בגרמניה." (עמ' 3 ש' 28 – 30).

12. כידוע, אין אדם יכול לתת יותר ממה שיש לו. בכריתת ההסכם לא היה למי מהנתבעים זכות קניינית בבניין (ועל פי כתב התביעה מצב זה נמשך, למרות ההתחייבויות בהסכם, גם בהגשת התביעה) וכל שהוסכם הוא שמבקש 2 ירכוש את זכות הבעלות ויעביר אותה – המדובר בהתחייבות חוזית ולא קניינית, זכות המשיבה כדין זכות במיטלטלין שיש לבחון את שוויה. מאחר שאין מדובר בשווי העולה על סך 2.5 מיליון הרי שלביהמ"ש זה מוקנית הסמכות לדון בתביעה. בהקשר זה ראו ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה (פורסם בנבו, 04.05.2003):

"ההתחייבות, אשר שימשה למשיב עוגן ובסיס הן לצו העשה והן לסעד הכספי שלהם עתר, היא, אפוא, התחייבות בעל פה, שהתחייבו כלפיו המערערים, לטענתו, ולפיה ירכשו עבורו זכויות מידי המינהל בחלקות 27 ו- 28, כדי החלקים שנגרעו ממנו. זוהי התחייבות אובליגטורית במהותה, שכן המערערים, אשר להם מיוחסת אותה התחייבות, אינם בעלי הזכויות במקרקעין נשוא ההתחייבות, והם אמורים לרכוש את המקרקעין עבור המשיב מידי המינהל, כמי שמנהל אותם עבור האפוטרופוס. 8. הסמכות לדון בתביעה הנוגעת להתחייבות אובליגטורית כזו, נקבעת לפי "שווי הנושא" (ראו פרשת אלעוברה הנ"ל, בעמ' 674), ובמקרה שלפנינו אין צורך לבדוק ולחקור מהו שוויה של ההתחייבות, שכן המשיב עצמו השמיע לנו בכתב התביעה כי מדובר בהתחייבות ששווייה הכספי אינו עולה על 170,000 ₪, בערכי אפריל 1994. העולה מן המקובץ הוא כי טענת המערערים בדבר היעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי ראוי היה כי תתקבל ודי בטעם זה על מנת לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא."

13. דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 4836/06 עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד ז"ל נ' כמאל חוסיין חרב ואח' [פורסם בנבו] (פסק דין מיום 13.7.08):

"טיעוני המערער שובים, על פניהם, את הלב. הרי במישור הקנייני (in rem) "אין אדם יכול לתת יותר ממה שיש לו" (ע"א 357/00 יהושע נ' בוכהולט, פ"ד נז(4) 529, 539). ואכן: במקרים רבים קיימת אי בהירות בשאלת מהות הזכות שביקשו הצדדים להעביר, ולא תמיד קל לקבוע אם הזכות המועברת - או שהתחייבו להעבירה - היא הזכות האובליגטורית או שמדובר בהתחייבות להעביר את הזכות הקניינית" (פרשת גנז, 410 - השופטת שטרסברג-כהן). מסיבות קרובות פוסק המשפט העברי, ככלל, כי 'אין אדם מַקְנֶה דבר שלא בא לעולם' (רמב"ם, הלכות מכירה, כ"ב, א) וכן כי 'דבר שאין ברשותו של מַקְנֶה אינו נִקנֶה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם' (שם הלכה ה; שלחן ערוך, חושן משפט, רי"א, א) - כלל שנומק בעיקר בהעדר גמירות דעת (ראו שיטה מקובצת, בבא בתרא, קמב ע"ב; אנציקלופדיה תלמודית, ערך "דבר שלא בא לעולם").

כ"ו. כשלעצמי רחוק אני מהתלהבות מעסקאות בהן מתחייב אדם באשר למקרקעין שאין לו בהם כל קנין, אף שהדבר הוא בגדר האפשר לפי פסיקתו של בית משפט זה כאמור מעלה. לדידי, מכירת "ציפור על העץ" או "גשר ברוקלין" לזולת עלולה להיות לא אחת בחינת מגדלים פורחים באויר, וקרקע פוריה לרמאויות ול"עוקץ", ולמצער לחוסר תום לב, ואוסיף כי לעניין זה, במישור המוסרי אין נפקא מינה אם עלול המתחייב להסתכן בחיוב בפיצויים, כדברי השופטת שטרסברג-כהן בפרשת גנז כפי שצוטטו. בנסיבות אחרות - ובפרט כאשר הקונה אינו מודע לעובדה שלמוכר אין זכויות בנכס - תיתכן גם השלכה על תקפות העסקאות, בגדרי פגמים בכריתה ודרישת תום הלב. מכל מקום, בודאי שאין גם לשיטה זו כדי לפגוע בחיוב האפשרי בפיצויים.