תביעת תלויים ויורשים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

אימתי יסטה בית המשפט מחישוב הפיצויים על פי שיטת הידות בעניין חישוב אובדן התמיכה בתלויים או אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות? מה בין טענת זיוף לטענת מרמה מבחינת נטל ההוכחה בעניין דוחות ההכנסה של המנוח? האם לאור הלכת בלומה מן יש לנכות את מס ההכנסה טרם הגבלת השכר לתקרת ההכנסה המרבית? אלו עיקר השאלות המתעוררות בתביעה שלפני.

1.         לפני תביעת תלוייו ויורשיו של עמי מידלש ז"ל (להלן: "המנוח"), על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר מצא את מותו בתאונת דרכים שאירעה ביום 7.12.05, בהיותו כבן חמישים.

הנתבעת אינה חולקת על אחריותה לפיצוי התובעים על נזקיהם, אולם מחלוקת רבתי ניטשה בין הצדדים באשר לפרמטרים על פיהם ייקבע הפיצוי.

טענות תובעים

2.         התובעים טוענים כי המנוח השתכר בפועל כ- 40,000 ש"ח ברוטו בחודש, הן בעיסוקו כשמאי עצמאי והן בעיסוקו הנוסף - טייס פרטי. התובעים אינם חולקים על העובדה כי המנוח הפך לעצמאי 7 חודשים בלבד טרם מותו, אולם טוענים הם כי היה מדובר אך בשינוי אופן ביצוע העבודה. בתחילת חייו המקצועיים (משנת 1978) היה המנוח שכיר אצל שמאים אחרים, אולם כבר בשנת 1985 החל לעבוד כשמאי עצמאי במסגרת חברה לשמאות. השינוי אשר עשה במחצית חודש מאי 2005 היה סגירת המשרד, או אז החל לעבוד מהבית. לדברי עד התובעים, מדובר בתהליך אשר עובר על שמאים רבים, וזאת במטרה לחסוך בהוצאות משרד מיותרות.

לצורך אימות נתונים אלו הוגשו דוחות של רואה החשבון, אשר הוגשו למס הכנסה. לדברי התובעים, אין מדובר בהכנסות לא מדווחות אשר בית המשפט מתבקש להכיר בהן, אלא בהכנסות אשר דווחו ועל כן ראוי לבסס את חישוב נתוני השתכרות המנוח על פיהם. כמו כן, לדבריהם, מדובר בדוחות אשר נתוניהם הוזנו במחשב טרם מותו של המנוח.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור ראיותיהם בעניין שכרו של המנוח ועל כן יש לקבלן.

בקשר למצבו הרפואי של המנוח, טוענים התובעים כי על הנתבעת היה להביא חוות דעת רפואית על מנת להסתמך על מצבו הרפואי. בנוסף, ראיה למצבו הינה חידוש רישיון הטייס שלו, על אף הבדיקות הרפואיות אותן חייב לעבור כל טייס לשם חידוש הרישיון.

באשר לגיל בו עתיד היה המנוח לפרוש מעבודתו, טוענים התובעים כי יש להעמידו על גיל 75, הן לאור היות המנוח עצמאי והן לאור אופיה של העבודה.

מבחינה משפטית, טוענים התובעים כי על פי הלכת בלומה מן (רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן, תק-על 2006(3), 1861), יש להפחית את שיעור המס על פי מגבלות החוק מהשכר המוכח, ורק לאחר מכן להפחיתו לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק.

באשר לשכר האלמנה, לצורך קביעת ערכה של הקופה המשותפת, טוענים התובעים כי לא ניתן לנכות ניכוי תיאורטי של שכר האלמנה, וכי הם הוכיחו שהאלמנה לא עבדה טרם התאונה, אולם הנתבעת לא הוכיחה כי האלמנה היתה שבה לעבוד. לחלופין, אף לו היתה שבה לעבוד, הרי שלאור העדר כישוריה, יכולת ההשתכרות שלה זעומה, שכר מינימום לכל היותר.

לאור הפרמטרים הנ"ל, עותרים התובעים כי ייפסק להם סך של 5,169,935 ש"ח בגין אובדן כושר השתכרותו של המנוח בשנים האבודות, נכון למועד הגשת הסיכומים.

3.         בנוסף לאמור, עותרים התובעים לפיצוי בגין אובדן פנסיה בסך 2,776,559 ש"ח, פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל בסך 743,924 ש"ח, פיצוי בגין הוצאות קבורה ולוויה בסך 20,000 ש"ח ופיצוי בגין כאב וסבל - על פי התקנות - בסך 37,479 ש"ח.

ביחס לטענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה, טוענים התובעים כי טענותיהם נסמכות על עדות האלמנה, על עדויות נוספות והן על ראיות חיצוניות. מלבד זאת, אף לו היתה זו עדות יחידה, הרי שבהליך אזרחי רשאי בית המשפט ליתן פסק דין תוך שהוא מנמק את ההסתמכות על עדות זו.

התובעים מתייחסים אף לטענת הנתבעת בדבר חובות המנוח, וטוענים כי עיקר החובות לכאורה היו משכנתאות אשר נלקחו לרכישת המשרד ולרכישת ביתם הפרטי, ואלו נפדו. כל אשר נותר הינו חוב מינורי בסך של כ- 175,000 ש"ח.

אין מחלוקת כי מסכום הפיצויים יש לנכות את התשלום התכוף, סכום של 30,000 ש"ח לטענת התובעים.

טענות הנתבעת

4.         הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו את שיעור ההשתכרות הנטען על ידם, ואף לא הוכיחו שיעור השתכרות כלשהו. לחלופין, טוענת הנתבעת כי יש לקבוע את שיעור שכרו של המנוח על פי שיעור שכר המינימום במשק, לכל היותר. הנתבעת טוענת כי נתוני ההשתכרות עליהן הסתמך רואה החשבון הוזנו על ידי האלמנה, ואין בהם בדל של אמת אלא הינם נתונים פיקטיביים אשר "יוצרו" לצורך המשפט. הנתבעת עותרת כי בית המשפט יקבע כי הדוח אשר הוגש (מוצג ת/3) אינו קביל או לחלופין חסר משקל לחלוטין.

עוד טוענת הנתבעת, כי במקרה דנן אין לפסוק פיצוי בגין הפסדי תמיכה במסגרת תביעת התלויים, לאור היות המקרה דנן, מקרה בו יש לסטות מחישוב על פי שיטת הידות בין היתר לאור חובותיו הגדולים של המנוח. לחלופין, לקבוע סכום גלובלי הנמוך בהרבה מהסכום המתקבל מחישוב על פי שיטת הידות. כך גם באשר לתביעת העיזבון בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות, לגביה טוענת הנתבעת כי לאור חובותיו של המנוח, ברי כי לא היתה נותרת בידו ידת חיסכון כלשהי, ועל כן יש לדחות את התביעה לפיצוי בראש נזק זה.