תביעת תלויה לאחר מות אביה בת.ד. וקביעת הפצוי עפ"י ההפרש בין הנזק שנגרם עם מות האב לבין ההטבה- עם נשואי האם לאב חורג

1.         התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין אבדן תמיכה ושירותי אב, עקב תאונת דרכים שארעה ביום 12.4.1978, במהלכה קיפח אביה ז"ל את חייו. בעת אירוע התאונה, הייתה אמה של התובעת בהריון והתובעת נולדה ביום 23.11.1978.

            התאונה ארעה בעת שאביה של התובעת (להלן "המנוח") נסע ברכב, אשר היה נהוג על ידי מר מ' מ' (להלן "מ' ", הנ"ל נפטר ללא קשר לתאונה מספר שנים לאחר מכן), כאשר באותה עת הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה בר תוקף. התביעה הוגשה, אפוא, כנגד עזבונו של המנוח מ' מ' ז"ל וכנגד קרנית, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. קרנית מצדה, הגישה הודעה לצדדים שלישיים כנגד עזבון המנוח מ' מ' ז"ל ויורשיו, לרבות גב' ח' ל' מ' , בתו של מ' , אשר הייתה בעליו של הרכב המעורב בתאונה.

2.         התובעת עתרה לפצותה בגין הוצאות קבורה (נזקי עזבון) ובגין הפסדי תמיכה של המנוח בה ואבדן שירותי אב (נזקי תלויה). עוד ציינה התובעת בכתב התביעה, כי קיבלה מהמל"ל סך של כ - 144,000 ש"ח.

3.         קרנית התגוננה מפני התביעה, הכחישה את נזקיה הנטענים של התובעת וטענה, כי אמה של התובעת נישאה בשנית חודשים ספורים לאחר מותו של המנוח ובעלה החדש של האם, דאג או היה חייב לדאוג למזונותיה של התובעת, בסכום שאינו נופל מתלותה במנוח. לפיכך, לא נגרמו, לטענתה, לתובעת הפסדי תלות עקב מותו של המנוח, מיום נישואיה של האם (אמנם, הנתבעת מס' 2 טענה בכתב הגנתה כי התביעה התיישנה אולם, טענה זו לא חזרה בהמשך. ככל הנראה, מאחר וכפי שאני למד מבין השיטין, התנהל הליך קודם בבית המשפט, אשר נמחק). במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים, טענה קרנית כי היא זכאית לשיפוי מעזבון המנוח מ' מ' ויורשיו, כמו גם בתו, שהיתה בעליו של הרכב, בגין כל סכום בו תחויב כלפי התובעת, מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, מאחר והרכב בו נהג מ' , לא היה מבוטח בביטוח חובה בר תוקף במועד אירוע התאונה.

עזבון המנוח מ' מ' ויורשיו חזרו בכתב ההגנה על טענותיה של קרנית כנגד התביעה העיקרית. באשר להודעה לצדדים שלישיים שהוגשה כנגדם, טענו הנ"ל כי בכל זמן רלוונטי לאירוע התאונה, הייתה הצד השלישי מס' 2 (להלן "ח' ל' ") הבעלים והמחזיק היחיד של הרכב וכי היא לא עשתה שימוש ואף לא התירה את השימוש ברכב למי מצדדי ג' האחרים. לטענתם, נהג מ' ברכב שלא על פי היתר ומבלי שידע כי הרכב אינו מבוטח באותה עת. עוד טענו הצדדים השלישיים, כי יורשת העזבון היחידה של מ' , בהתאם לצו ירושה מיום 6.11.1991, הינה אשתו חיה (הצד השלישי מס' 4). עוד נטען, כי חבותם כלפי קרנית הינה על פי פקודת הנזיקין אולם, קרנית לא העלתה כלפיהם כל טענת רשלנות (טענה אחרונה זו נזנחה על ידי הצדדים השלישיים בסיכומיהם. ממילא, דין הטענה להדחות, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 483/04 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד עוזי אברהם, פ"ד מא(4) 754, שם נקבע כי סעיף 9(ב) לחוק יפורש באופן מצומצם, כאשר הנהג שאליו מבקשים לחזור, ובהתאם בעל הרכב מתיר הנסיעה, חייב בפיצויים על פי החוק מכח האחריות המוחלטת שבסעיף 2(ג) לחוק).

4.         הצדדים אינם חלוקים בדבר חובתה של קרנית לפצות את התובעת על נזקיה, ככל שיוכחו, והמחלוקת ביניהם נוגעת לשיעור הנזקים. התובעת נולדה ביום 23.11.1978, כ - 7 חודשים לאחר מות אביה, ואין מחלוקת כי כחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 1.5.1979, נישאה אמה מחדש לאחיו הצעיר של המנוח. בהחלטתו של כבוד השופט אליקים מיום 19.3.2006, נקבע כי לצורך חישוב נזקי התלות שנגרמו לתובעת, יש לקחת בחשבון את תרומתו של הבעל החדש למשק הבית המשותף. בסעיף 28 להחלטה, נקבע כי "בנסיבותיו של מקרה זה, יתבררו אבדן התמיכה ושירותי האב בפועל, תוך התייחסות לתמיכה שקיבלה התובעת מאביה החורג ובהתאם לנתונים שיוצגו, יהיה מקום לדרוש ניכוי שווי אותה תמיכה מסכום הפיצויים לו תהא זכאית התובעת". חישוב הפיצויים להם זכאית התובעת, יעשה אפוא, על פי המתווה שנקבע בהחלטה מיום 19.3.2006.

5.         בהחלטתו מיום 26.1.2009 הורה כבוד השופט אליקים על הגשת תצהירי עדות ראשית. בהמשך, ביקשו הצדדים להגיש תחשיבי נזק. לאור מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי. במהלך הישיבה הראשונה שהתקיימה בפני ביום 14.2.2010, ניתנה לצדדים הצעה לסילוק התביעה בפשרה. הצעת בית המשפט לא התקבלה ולכן, נקבע התיק להוכחות.

6.         ראיותיה של התובעת כללו את תצהירה שלה וכן, תצהיריהם של אמה, אביה החורג (מר מ' ח' , שהינו אחיו של המנוח ז"ל) ומר ר' עבדל מוחמד חאלף (אחיין של המנוח ז"ל). מטעם הצדדים השלישיים, הוגש תצהירה של גב' ח' ל' (בתו של מ' ז"ל) ומר א' מ' (בנו של מ' ז"ל). בנוסף, הוגשה על ידי התובעת חוות דעתו של האקטואר גד שפירא בעניין הפסדי התמיכה שנגרמו לה עקב אבדן הכנסתו של המנוח, לעומת ההטבה בה זכתה עקב נישואי האם לאחיו של המנוח, לפי 1 ש"ח. קרנית לא הגישה תצהירים, אלא שתי הודעות אליהן צורפו ראיות - תדפיסי מל"ל בנוגע לקצבת שאירים, הודעות המנוח מ' ז"ל ואשתו במשטרה לאחר התאונה, צו הירושה שניתן בעניינו של מ' ז"ל וכן, שתי חוות דעת של האקטואר שי ספיר. הודעות אלו סומנו כראיות, בהתאם להסכמת הצדדים. במהלך דיון ההוכחות נחקרו כל המצהירים. לאחר מכן, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

7.         טרם הכרעה בתביעה, ראוי לעמוד על נטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים, בפרט בנוגע להכנסות המנוח ז"ל והכנסותיו של האב החורג. כלל הוא, כי על בעל דין מוטל הנטל להוכיח את טענותיו כלפי הצד שכנגד. לפיכך, נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת ההגנה שלו (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, תש"ע - 2009, עמ' 1723). מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע (שם, בעמ' 1720). בענייננו, הוטל על התובעת נטל הראיה הן בעניין השתכרותו של אביה המנוח ז"ל והן בעניין השתכרותו של אביה החורג. על מנת לזכות בתביעתה, על התובעת לעמוד בנטל זה, ולשכנע, בין היתר, כי ההפסד שנגרם לה עקב מותו של המנוח ז"ל גבוה מההטבה שקבלה עקב נישואיה של אמה חדשים ספורים לאחר מכן. התביעה הוגשה בחלוף 27 שנים ממועד ארוע התאונה ומטבע הדברים, התקשתה התובעת בהבאת ראיות. אלא, שעצם חלוף הזמן מאז ארוע התאונה ועד להגשת התביעה, אינו מפחית מנטל הראיה ונטלי ההוכחה המוטלים על התובעת. מנגד, יש צורך להתייחס בזהירות לראיות אותן הצליחה התובעת להשיג, לבחון אותן בקפידה ולדלות מהן כל פרט אפשרי לצורך הערכת השתכרותם של המנוח ז"ל והאב החורג, לבל תקופח התובעת.

דיון והכרעה

הפסדי התמיכה בתקופת התלות

8.         התובעת עותרת בתביעתה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, כתלויה באביה המנוח. תקופת התלות של התובעת החלה ביום הולדתה והיא הסתיימה בגיל 18, שהרי התובעת לא שרתה בצבא ולא הוכח בפני כי המנוח היה תומך בתובעת גם לאחר גיל 18, בפרט לאור נתוני ההכנסה הנמוכים שלו, כפי שיפורט להלן (ראה בעניין זה ע"א 5/84 רחל יחזקאל נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374). נזקי התלות שנגרמו לתובעת נוגעים, אפוא, לתקופה החל מיום 23.11.1978 ועד ליום 23.11.1996. לצורך חישוב הפסד התמיכה, יש לברר תחילה מהו בסיס שכרו של המנוח, לעומת שכרו של האב החורג.

השתכרות המנוח ז"ל

9.         כאמור, התביעה הוגשה בחלוף כ - 27 שנים ממועד התאונה ובחינת השתכרותו של המנוח נעשית על פי שברירי מידע, אותם ניתן לדלות הן מתצהירי התובעת והן ממסמכים שצורפו אליהם. בעוד שהתובעת ועדיה ניסו להאדיר את כושר השתכרותו של המנוח (ויש לומר, בהגזמה) ולהמעיט בהשתכרותו של האב החורג, הרי שהנתבעות העלו טענות הפוכות.

10.        המנוח, יליד 1946, היה בן 32 שנה לערך במועד התאונה. לטענת התובעת בסיכומיה, השתכר המנוח ערב התאונה שכר העולה על תקרת השכר על פי חוק הפיצויים קרי, מעל לשלוש בשכר הממוצע במשק, כפי שהוא היום. ייאמר מיד, התובעת לא הוכיחה טענה זו ומהנתונים הדלים שהוצגו על ידה עולה, כי המנוח השתכר סכומים נמוכים בהרבה.

11.        חלף אניסה, אמה על של התובעת, לא הבהירה בתצהירה מתי נישאה למנוח. בתצהיריה טענה כי עובר לתאונה היה המנוח קבלן בניין והעסיק פועלים. לטענתה, בשנת 1973 הם בנו בית בשטח של 200 מ"ר, לללא משכנתא וחיו ברמת חיים גבוהה, ללא דאגות כלכליות וכי היה ברשותם רכב (מדברים אלו, ניתן היה להניח כי היא נשאה למנוח בשנת 1973 או אף קודם לכן). אלא, שבעת חקירתה הנגדית, התברר כי נישאה למנוח בשנת 1976 (עמ' 26, שורות 24 - 29 לפרוטוקול).

הטענה בדבר בניית הבית, נועדה על מנת לבסס את טענותיה של התובעת, בדבר יכולתו הכלכלית הגבוהה של המנוח. בחקירתה הנגדית, אישרה גב' כי הבית כלל לא נבנה על ידי שניהם, אלא, על ידי המנוח בלבד וכי עד לנישואיה בשנת 1976, היא התגוררה אצל הוריה. בהמשך, טענה כי כשהכירה את המנוח הבית כבר היה מושלם (עמ' 27, שורות 18 לפרוטוקול), וזאת בניגוד לאמור בתצהירה, שם טענה כי הבית נבנה על ידי שניהם. מנגד, אינני מוצא לנכון ליתן משקל מיוחד לעדויותיהם של ח' ל' ואחיה א' מ' לפיהן, הם זוכרים מביקורם בביתו של המנוח ביום נישואיו, כי הוא לא היה גמור. אינני מאמין לעדים אלו, כי הם זוכרים כיצד נראה ביתו של המנוח, בחלוף למעלה מ  - 30 שנים מאז בקרו במקום. בחקירתה הנגדית, ניכר כי גב' ח' ל' אינה זוכרת דבר מהבית והיא אף לא זיהתה את המנוח בתמונה שהוצגה בפניה (עמ' 40 לפרוטוקול). בדומה, גם אחיה א' מ' , התפתל בעת חקירתו הנגדית (עמ' 44 לפרוטוקול) ולא ניתן לסמוך על דבריו בעניין זה. מכל מקום, הפעם היחידה בה בקרו גב' ח' ל' ומר א' מ' בביתו של המנוח, היתה ביום נישואיו, כשנתיים טרם התאונה ולכן, אין ללמוד מדבריהם דבר לעניין מצבו של הבית במועד הרלבנטי.

מר מ' ח' , אחיו של המנוח שהינו גם האב החורג, טען בחקירתו הנגדית, כי המנוח החל לבנות על קרקע שלו, ש הם רכשו מהמנהל, זמן רב לפני שהכיר את גב' א' ח'ילף (עמ' 24, שורות 1- 16). אלא, שבחקירתה הנגדית, אישרה התובעת, כי הבית כלל לא היה רשום על שם המנוח, אלא, על שמו של הסב, לטענתה משיקולי מס. התובעת לא הביאה ראיה כלשהי בעניין זה וכל שנותר, הוא אישורה כי הנכס כלל לא היה בבעלותו של אביה או בחכירה על ידו. נמצא, אפוא, כי אותו בית, אשר נבנה כביכול על ידי המנוח, כלל לא היה בבעלותו, לא הוכח כי הוא שרכש אותו ולכן, אין בו כשלעצמו, כי לבסס את הטענה בדבר יכולת ההשתכרות הגבוהה של המנוח, אשר אפשרה לו, כביכול בניה של הנכס. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור בחינת נתוני ההכנסה של המנוח בשנים הרלבנטיות לבניית הבית (עד שנת 1973), אז עבד כשכיר (ראה התייחסות לכך בהמשך). בנתונים אלו, סביר להניח כי הבית לא נבנה מהכנסותיו הנמוכות של התובע, אלא, בעזרת משפחתו ובעיקר אביו, אשר הנכס גם נרשם על שמו.

12.        גב' א' ח' טענה בתצהירה כי היה בבעלות המנוח רכב וחזרה על כך גם בחקירתה הנגדית. אמנם, היא לא זכרה מה היה דגם הרכב (ואף לא הייתי מצפה שתדע זאת) אולם, היא זכרה כי מדובר ברכב לבן וטענותיה בעניין זה לא נסתרו (עמ' 28, שורות 2 - 7 לפרוטוקול). דבריה של הנ"ל נתמכו גם בעדותו של מר מ' ח' ח' (עמ' 16, שורות 7 - 8 לפרוטוקול) ובעדותו של מר ר' ח' (עמ' 23, שורות 9 - 16) אולם, הנ"ל הוסיף כי למיטב זכרונו, עד לשנת 1977 לא החזיק המנוח ברכב. אמנם, מעדויות אלו עולה, כי המנוח החזיק ברכב אולם, לא ניתנו נתונים כלשהם לגבי רכב זה וממילא, אין מקום ליתן לעניין זה משקל מהותי בבחינת השתכרותו של המנוח.

13.        הראיות הממשיות שהוצגו על ידי התובעת לצורך הוכחת השתכרותו של המנוח ערב התאונה, הינם מסמכים משני סוגים והיטיב ב"כ הנתבעת לתאר ולנתח אותם בסיכומיו. קבוצת המסמכים הראשונה, הינה טפסי 106 בנוגע להשתכרותו של המנוח החל מחודש אפריל 1971 ועד לחודש ינואר 1973. קבוצה שניה, הינה "אסופת מסמכים" (ת/2, כך הוגשו וכך הם יקראו להלן), אשר הוגשו באמצעות גב' א' ח' והיא כוללת דווחים בדבר העסקת עובדים ואישורים בדבר תשלומים ששלמה שרבט חברה לבניין בע"מ למנוח. כפי שיפורט להלן, ניתוח המסמכים מעלה, כי הם כוללים נתונים חלקיים בלבד, אין ללמוד מהם לעניין הכנסותיו של המנוח בפועל ולבטח, אין ללמוד מהן כי המנוח השתכר סך העולה על תקרת השכר לפי חוק הפיצויים, כפי שטענה התובעת בסיכומיה.