תביעה לביטול הסכם מכר בין הורים לבנם ותביעה נגדית לאכיפת ההסכם

הרקע לתביעות והשתלשלות העניינים

הצדדים לתביעות שבפני הם עיזבונות המנוחים א. וא. פ. ז"ל וחלק מיורשיהם, מחד, ומנגד אחיהם של היורשים ובן המנוחים, מ. פ., ואשתו ב. פ.. לשם הנוחות יכונו הראשונים "תובעים" והאחרונים "נתבעים".

עניינם של הצדדים לתביעות אלו נדון מזה מספר שנים, כאשר ביום 27.1.09 ניתן בבימ"ש זה פס"ד במסגרת תע' 43032/00 (להלן: "פסק הדין").

במוקד פסק הדין עמדה השאלה בדבר מהות העסקה במסגרתה קיבלו הנתבעים מהורי הנתבע המנוחים את גג הנכס שברח' ר. בירושלים והאם מדובר היה בעסקת מכר או בעסקת מתנה. הכרעת פסק הדין היתה כי מדובר בעסקת מכר.

עוד נבחנה בפסק הדין השאלה, מהו המסמך עליו נסמכה עסקה זו, והמסקנה בשאלה זו היתה כי המסמך המחייב לצורך הגדרת העסקה הוא המסמך אשר כונה שם זיכרון הדברים השני, זיכרון דברים שנחתם בין הנתבעים להורי הנתבע ביום 15.1.98 (להלן: "זיכרון הדברים").

עוד עסק פסק הדין בהפרת ההסכם ע"י הנתבעים בכך שלא שילמו את תמורתו, וקבע כי הודעת הביטול של התובעים לנתבעים לא הוגשה תוך זמן סביר ולכן לא נקנתה להם זכות לביטול ההסכם. משאיבדו התובעים את זכות הביטול בנסיבות דאז, הסעד שעמד לזכותם היה סעד האכיפה.

לאחר קיזוז סכומים שהעבירו הנתבעים למנוחים במהלך השנים על חשבון המכירה, נפסק כי על הנתבעים לשלם לעיזבונות ההורים את הסך הנותר של 148,000 $.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכום לא שולם ע"י הנתבעים עד היום.

ביום 10.8.09 הגישו התובעים כיורשי ההורים המנוחים תביעה במסגרת ת"ע 43033/00. התביעה במהותה היא תביעה הצהרתית לביטול הסכם המכר, ובה הם מבקשים מביהמ"ש להצהיר כי הסכם המכר מיום 15.1.98 בטל בעקבות הפרה יסודית שלו בכך שלא בוצע התשלום האמור.

עוד טרם הסתיים הדיון בתביעה שלעיל, הגישו הנתבעים נגד התובעים תביעה לאכיפת אותו ההסכם וכן לסעדים נוספים - אישור תשריט, רישום הערת אזהרה מכוח ההסכם ותביעה נזיקית כספית (תמ"ש 9728-06-11).

בהחלטה מיום 1.2.2012 נקבע, כי אף שתמ"ש 9728-06-11 הוגש זמן ממושך לאחר הגשת ת"ע 43033/00, כאשר למעשה הדרך הנכונה לניהול שתי התביעות היתה כתביעה ותביעה שכנגד, הדרך היעילה והראויה ביותר לניהול ההליכים הינה באמצעות איחוד הדיון בשתי התובענות. עוד נקבע שם, כי הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העומדות לבחינה בשתי התובענות הן דומות פחות או יותר: מתקיימות בין אותם הצדדים ומתבססות שתיהן על אותו הסכם ואותו פסק דין אשר הורה על אכיפתו, ובבסיס שתיהן עומדת השאלה האם יש להורות על ביטול ההסכם או על אכיפתו.

משכך, אוחד הדיון בשתי התובענות.

לעניין זהות הצדדים לתובענות יצוין, כי הנתבעים העלו טענה לפיה מי מהתובעים מנסה לעשות שימוש שלא בתום לב בייפוי כוח כללי עליו חתמו יורשי המנוחים לפני זמן רב, וזאת על מנת להגיש את התביעה בשם כלל היורשים בעת שלא כל היורשים הסמיכו אותם לייצגם בתביעה זו וחלקם אף מתנגד לתביעה. נוכח האמור נקבע בהחלטה מיום 7.3.2011 כי יורש אשר אינו מעוניין בתביעה רשאי להגיש בקשה ולהודיע שמבקש הוא למחוק את שמו מכתב התביעה.

בעקבות ההחלטה הגישו הגב' צ. ל., הגב' מ. ג. ומר י. ש. פ. בקשות למחיקת שמם מרשימת התובעים בתע' 43033/00, ובקשותיהם התקבלו.

עוד יצוין, כי טרם שהתקיים דיון לגופן של התובענות, עלתה השאלה האם בעקבות אי תשלום סכום פסק הדין עומד לרשות התובעים הסעד של ביטול ההסכם נשוא התובענה, או שמא מדובר כטענת הנתבעים לכל היותר בחיוב כספי אשר לא קויים ולכן הדרך הראויה לממשו היא באמצעות פניה ללשכת ההוצל"פ.

ביום 16.5.11 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה יגישו סיכומיהם בשאלה זו, כאשר ככל שיוחלט כטענת התובעים יקבע מועד לדיון הוכחות וככל שיוחלט כטענת הנתבעים - תידחה התביעה.

מפאת חשיבות הדברים, והעובדה שחרף הכרעה ברורה בסוגיה זו המשיכו הנתבעים להעלות טענת זו שוב ושוב גם לאחר קבלת ההחלטה, יובאו הדברים בהרחבה, כפי שנקבעו בהחלטה מיום 5.2.2012:

"באשר לטענה לפיה פסק הדין קבע מפורשות כי התובעים איבדו את ברירת הביטול, טענה זו לא ברורה שכן ברי כי פסק הדין, ככל פסק דין, התייחס אך ורק לאירועים שקדמו לו. קביעה זו בפסק הדין התייחסה לניסיון שעשו התובעים לבטל את הסכם המכר טרם הגשת התביעה שם, כאשר לאחר בדיקת העובדות שפורטו שם לעניין הודעת ביטול נקבע כי פרק הזמן שעבר עד למשלוח הודעת הביטול ע"י התובעים אינו סביר, ומשכך לא ניתן היה אז עוד לבטל את ההסכם.

הסקת מסקנה לפיה ברירת הביטול אבדה לתובעים לעד, בנסיבות שאירעו לאחר מתן פסק הדין או  גם אם יופר ההסכם באופן שונה בעתיד, לא רק שאינה סבירה אלא אף מרוקנת את החיוב החוזי מכל תוכן מחייב ומקנה לנתבעים "שיק פתוח" להפרת החוזה שוב ושוב בידיעה שלעולם לא יבוטל. זוהי תוצאה בלתי סבירה לחלוטין ואף חסרת כל הגיון משפטי ולכן הקביעה ביחס לברירת הביטול בפסק הדין שם, אשר התייחסה לעובדות שפורטו שם, לא מהווה השתק עילה או פלוגתא ביחס לאירועים שחלו לאחר מתן פסק הדין ובעקבותיו, ובוודאי שאינה מהווה עילה למחיקת תביעה זו על הסף.