מלכה נ' וקנין

1.הצדדים הסמיכוני ליתן פסק דין כולל במסגרתו יוכרעו שניים.

האחד, הסכום שהופקד בבית המשפט על סך של 500,000 ₪ ממכירת הנכס ברחוב השיש בנתניה יעבור לידי המשיב לבקשת רשות להגן (לשם הנוחות ייקרא: "התובע") משהנכס נמכר ומשכך השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים אינה טעונה עוד הכרעה, משאין חולק כי על המבקש (להלן ייקרא: "הנתבע") להשיב את הסכום לתובע – בין אם מדובר בהלוואה לשיטת התובע ובין אם מדובר בהשקעה ורק בהתקיים התנאי של מכירת הנכס, יושב הסכום.

האחר, הצדדים חלוקים ביחס לתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט לו זכאי התובע. זאת, הואיל ולטענת הנתבע, התובע הפר הסכמות במסגרת טיוטות שהוחלפו ביניהם, וככל שבית המשפט ימצא לנכון לפסוק לו, הרי שדרישתו לסך של 40,000 ₪ היא בגדר דרישה מופרזת בנסיבות העניין. במסגרת סיכומיו לעניין ההוצאות, הוסיף כי התובענה הסתיימה בשלב מוקדם, עוד בטרם ההכרעה בבקשת הרשות להגן ובהתחשב בשלב המקדמי בו הסתיימו ההליכים, כאשר הנתבע כבר הפקיד את מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט עוד לפני ההכרעה בבקשת הרשות להגן, יש ליתן משקל לנוהג המקובל כאשר התביעה מסתיימת בשלב מוקדם, לפיו כל צד נושא בתשלום הוצאותיו.

הרקע העובדתי לתובענה בתמצית

2.בין התובע לבין הנתבע הוסכם כי התובע יעביר לנתבע סך של 500,000 ₪, כאשר הסכומים הועברו למשיב בשלוש פעימות במסגרת הסכמי הלוואה שערכו ביניהם ונחתמו. בהסכם הראשון, אשר נחם ביום 10.4.2016, הלווה התובע לנתבע סך של 200,000 ₪ וזאת באמצעות שיק משוך מחשבון התובע לפקודת הנתבע. הנתבע התחייב לפרוע את ההלוואה בתוך 12 חודשים מיום הינתנה ולהשיב את כספי ההלוואה כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן אולם לא פחות מהקרן. על פי ההסכם השני אשר נחתם ביום 16.5.2016, הלווה התובע סך נוסף של 200,000 ₪ באמצעות שיק משוך מחשבון התובע לפקודת הנתבע תחת אותם תנאי הלוואה. ביום 8.7.2016, נחתם הסכם נוסף ובמסגרתו הלווה התובע לנתבע סך נוסף של 100,000 ₪ וזאת תחת אותם תנאים ובאותו האופן. אין חולק כי הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו על פי שני הסכמי ההלוואה. הוסכם בין הצדדים כי הואיל ואין בידי הנתבע כספים להשבת ההלוואות, ימכור הנתבע לתובע מחצית מנכס בבעלותו המצוי ברחוב השיש בנתניה ובתוך כך יקוזזו התמורה ההלוואות. הנכס נשרף והנתבע קיבל כספי ביטוח אולם לא השיב כספים לתובע.

3.אין חולק בדבר גובה החוב וכי הנתבע לא השיב אילו מהכספים לתובע. ברם, המחלוקת הייתה ביחס למועד פירעון החוב. שכן, לשיטת התובע, על הנתבע לעמוד בהסכמים שנחתמו ומשכך חלפו עברו עם הגשת התביעה שני מועדי פירעון. לשיטת הנתבע, התובע "מחל" על השבת הכספים במסגרת הסכמי הלוואה חלף רכישת זכויות בנכס המסחרי והוחלפו טיוטות הסכם מכר בין הצדדים אולם הנכס נשרף ומשכך התובע חזר בו מביצוע העסקה. כספי הביטוח שקיבל הנתבע הושקעו בשיפוץ הנכס והוסכם בין הצדדים כי הכספים יושבו לתובע, אולם לאחר מכירת הנכס ששופץ. הנתבע טען כי מלכתחילה זו לא הייתה הלוואה אלא התובע רצה לקנות את הנכס ושילם בתשלומים. מדובר בהסכם מכר בין הצדדים והתובע שילם על חשבון הרכישה סך של 500,000 ₪. כן ציין כי השמות המפורטים של בני משפחתו של התובע בתשריט מחזקים את הטענה שהייתה הסכמה למכירת הנכס. לטענתו, סוכם כי התובע ירכוש את הנכס אולם הלה הפר את ההסכם בעצם כך שחזר בו. אכן, הוא לא רכש את הנכס והנתבע התכוון להשיב לו את הסכום אולם זאת יבוצע לאחר מכירת הנכס, שכאמור כבר נמכר.

4.התקיים דיון בבקשת רשות להתגונן והצדדים הגישו סיכומים בכל הנוגע לרכיב ההוצאות שנותר שנוי במחלוקת.

5.בכל הנוגע להפחתת סכום שכר טרחת עו"ד והוצאות התובע בגין הפרתו לכאורה של הסכמים עם הנתבע, לא שוכנעתי כי התובע הפר הסכמים משלא נחתם הסכם והצדדים החליפו ביניהם טיוטות שטרם גובשו לכדי הסכם מחייב. כן לא נחתם הסכם זיכרון דברים בין הצדדים אלא התרשמתי כי נעשו בדיקות לרכישת הנכס והמשא ומתן התנהל בדרך מקובלת ולא בחוסר תום לב מצד התובע. התובע בחן אפשרות לרכישת הנכס אולם לא גמר בדעתו בנוגע לתנאים ולא שוכנעתי כי הוא "חזר בו" לאחר הסכמה על תנאי הרכישה, או אז ניתן לומר כי הפר את חובת תום הלב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.

6.שוכנעתי כי בקשתו של התובע לסעד זמני בדמות עיקול הייתה נחוצה לתובענה משאין חולק כי הנתבע היה חייב את סכום התובענה לנתבע ולא עמד במועדי התשלומים המופיעים עלי כתב. התובע הוכיח כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה וזאת לנוכח הסכמי ההלוואה והודאתו של הנתבע בחובו לתובע העומד על סך של 500,000 ₪. בכל הנוגע להסכם בדבר מועד פרעון החוב, ציינתי בהחלטתי בבקשה להטלת עיקול זמני כי גרסתו של הנתבע לא הייתה עקבית וטענת התשלום עבור הנכס בתשלומים מראש כנגד מסמכי ההלוואה עבור אותו סכום עוררה תמיהות. גם אם נניח לטובת הנתבע כי לתובע הייתה כוונה לקנות את הנכס מהנתבע ובזאת להמיר את תשלום החוב, וגרסה זו כשלעצמה אינה משוללת מן היסוד, הרי בסופו של יום לא הייתה התחייבות לקנות משהדבר לא הבשיל לכדי הסכם משהוא סוכל דרך שריפת הנכס של הנתבע בגינו קיבל גם קיבל האחרון פיצוי מחברת הביטוח ולא ניתן לדעת, באותו שלב, האם אכן היה מבשיל לכדי הסכם מחייב ואם לאו משלא נסגרו כל התנאים במסגרת המו"מ, דבר שלא מן הנמנע שיכול היה התובע לחזור בו עקב אי מילוי אחד מתנאיו מצד הנתבע למשל.