תא"ק 39200-07-16 הילמן נ' ש.א.י. מועדונים בע"מ ואח'

1.בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית ע"ס 45,139 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר ע"י המשיב. בכתב התביעה נטען, כי המבקשים שכרו את שירותי המשיב למתן חוות-דעת ולהגנה עליה בבית המשפט, ובעוד התשלום עבור חוות-הדעת שולם, לא שולם שכרו עבור ההופעה בבית המשפט.

2.יוער, כי בקשה לדחיה על הסף מחמת העדר יריבות, שהגישו המבקשים 2-4, נדחתה בהחלטה מיום 23.11.2016, והדיון בבקשה להגשת הודעה לצד שלישי נדחה עד לאחר ההכרעה בבקשת הרשות להתגונן, שנדונה היום.

3.בבקשה הובא סיפור רקע, שבקליפת אגוז הוא זה: בשנת 2006 או בסמוך לכך ביקשה המבקשת 1 לתבוע את עיריית תל אביב בשל נזקים שגרמה האחרונה, לטענת המבקשת 1, אולם נדרשה למימון ההליכים המשפטיים. לפיכך נקשרה בהסכם עם חברה זרה, Festin Management Corp (להלן – "פסטין"), שבבעלות מר טומי וילר (להלן – "וילר"), שהוא חברו של המבקש 3, לפיו העמידה פסטין את המימון הדרוש, בתמורה לחלק מהסכום שייפסק לטובת המבקשת 1. בין יתר התנאים בהסכם נדרשה המבקשת 1 לשכור את שירותיו של המשיב לשם מתן חוות-הדעת, ובהסכם נכתב, כי הדבר מותנה בכך ששכרו של המשיב לא יעלה על 20,000$. בפועל, דרש המשיב שכר-טרחה בסך כ-40,000$, ומלוא שכרו שולם לו על ידי וילר (ולא על ידי המבקשת 1 או מי מהמבקשים, שלא שילמו לו דבר), אלא שלאחר מכן (בשנת 2011) דרש גם תשלום נוסף בסך 10,000$ עבור הופעתו בבית המשפט – הוא הסכום הנתבע עתה.

4.עוד נטען בבקשה, כי לימים, בשנת 2014, התקיימה שיחה בין המבקש 2 לבין המשיב, והמשיב הודיע כי כל המגיע לו שולם לו, ואין לו עוד דרישות (תרשומת של השיחה, שערך המבקש 2 בכתב ידו, צורפה לבקשה). לפיכך טוענים המבקשים לויתור על הסכום הנדרש. בנוסף הם טוענים, כי ממילא אין יריבות בינם לבין המשיב, שכן שירותיו נשכרו רק לאור התחייבות המבקשת 1 כלפי פסטין, ותחת ההבנה כי שכר הטרחה לא יעלה על 20,000$. ועל טענות אלה מוסיפים המבקשים 2-4 את טענת העדר היריבות האישית, שכן לדבריהם בכל מקרה הם עצמם לא שכרו את שירותיו של המשיב, ולא התחייבו לשלם לו דבר.

5.המבקשים 2 ו-3 נחקרו על תצהיריהם, ומחקירתם התברר, בעיקר, כי חרף אותה תרשומת שיחה נטענת (שזכתה ל"גיבוי" בזמן אמת – או בסמוך לכך – בשיחה שבין המבקש 2 למבקש 3 ובמכתב בין המבקש 2 לעורך-דינם של המבקשים), לא טרחו אי פעם להעלות על הכתב, במכתבי תשובה לדרישות התשלום של המשיב, כי הוא ויתר על דרישותיו (זאת בניגוד לטענות אחרות שכן העלו, כגון, ששכרו ממילא היה גבוה מהמוסכם, או כי על פנטין או וילר לשאת בשכרו); כי אין חולק שהדרישה לסך 10,000$ נוספים היא מעבר לשכר-הטרחה ששולם עבור הכנת חוות הדעת; וכן, כי בניגוד לאמור בתצהיר, אכן שילמו המבקשים או מי מהם למשיב סך של כ-7,000 ₪, אשר לדבריהם היה תשלום עבור הוצאות הכרוכות בהדפסה, צילום וכריכה של חוות-הדעת, וכיו"ב הוצאות נלוות. בנוסף ניתן אישורו של המבקש 3, כי אכן כתב למבקש 2 (בשנת 2011), במענה להודעתו של זה האחרון, כי המשיב הסכים להמתין עם תשלום שכרו עבור ההופעה בבית המשפט עד לאחר קבלת הפיצויים בתביעה, את המלים הבאות (שגיאות הפיסוק והתחביר במקור – צ.ל.):

"We pay him, once we win , ok from my side Thanks Robert, its nice of Alex, I agree.".

6.המשיב סבור, כי גרסת המבקשים קרסה מיניה וביה, הן משהתברר כי שילמו למשיב במישרין סכום מסוים; הן משהתברר שלאותה תרשומת שיחה לא בא זכר בתכתובות מאוחרות; והן בשים לב לשני אלה: אישורו של המבקש 3 את דבריו באנגלית שצוטטו לעיל, מהם משתמעת לכאורה התחייבות – ואף התחייבות אישית – לשלם את השכר עבור ההופעה בבית המשפט; וכן העובדה שגם שמם של המבקשים 2-4, ולא רק של המבקשת 1, מופיע בהסכמים השונים ובכתבי בי הדין השונים הקשורים באותה תביעה נגד עיריית תל-אביב – ומכאן כי גם הם כלולים במי ששכר את שירותי המשיב, וחייבים אישית בתשלום.

7.דעתי אינה כדעת המשיב, ואני אף סבור, כי נכון היה להסכים למתן רשות להתגונן בלא צורך להטריח את בית המשפט לכתיבת ההחלטה. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'..."