תא"ק 38838-03-15 בנק אוצר החייל בעמ נ' קרביצקי

הנתבעת ערבה להלוואה שלקח אחר מהתובע, וכעת הבנק תובע את הערבה לתשלום ההלוואה.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הסמכות המקומית. הנתבעת מתגוררת ביישוב שמעבר לקו הירוק ולפיכך לטענתה הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט בירושלים.

הבנק טוען כי הסמכות המקומית נקבעה בהסכם ההלוואה עליו חתומה הנתבעת (תניית שיפוט) ולפיכך הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בעיר אילת.

בהסכם שבין הצדדים נקבע כי ככל שתוגש תובענה היא תוגש לבית המשפט הנמצא בעיר הקרובה ביותר לסניף הבנק בו נלקחה ההלוואה, אולם רק באחת הערים אשר רשומות באותו סעיף.

לפיכך, לכאורה הסמכות המקומית נתונה לעיר ב"ש שמתוך רשימתה ערים המנויות בהסכם היא העיר הקרובה ביותר לסניף הבנק הנמצא בעיר אילת.

עם זאת, בתניית השיפוט שבהסכם הנ"ל נרשם כי לבנק נתונה הזכות לפנות לכל בית משפט אחר לפי שיקול דעתו, זאת בניגוד לנתבעת אשר כפופה לרשימת אותן ערים כאמור לעיל.

על פניו נראה כי הסכם ההלוואה עליו חתומה הנתבעת הוא "חוזה אחיד", כאמור בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג – 1982, ולפיכך במידה ובית המשפט מוצא כי תנאי מתנאיו מקפח את הצד האחר רשאי בית המשפט לבטל את אותו תנאי. החוזה עליו חתומה הנתבעת הוא חוזה סטנדרטי בו משתמש הבנק ולקוחותיו כדרך שגרה ולא נראה שמדובר בהסכם שנוסח בין הצדדים לאחר משא ומתן.

מצאתי כי תניית השיפוט מקפחת את הנתבעת מכוון שהיא מקנה לבנק יתרון דיוני לא הוגן. לכאורה יש היגיון בכך שהמשפט יתנהל במקום בו מצוי סניף הבנק, כיוון שיתכן ולצורך ניהול המשפט יצטרכו להגיע לעדות עובדים של אותו סניף, אולם במקרה זה כפי שעולה מכתבי הטענות, הנתבעת חתמה על ההסכם בסניף בנק המצוי בעיר אחרת ולפיכך לא ברור מהיכן צריכים להגיע העדים.

כאשר הבנק מקנה לעצמו את החירות לבחור באיזה בית משפט להגיש תביעה, עליו לקחת בחשבון שגם לצד השני מגיעה אותה זכות ובמקרה זה כאמור, הבנק אשר הוא זה שניסח את ההסכם, הקנה לעצמו יתרון דיוני שלא כדין וקיפח בכך את זכויותיה של הנתבעת.

לאור האמור אני מבטל את תניית השיפוט הקבועה בהסכם שבין הצדדים, ומורה על העברת התיק לבית משפט השלום בירושלים כקבוע בתקנה 6 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.