תא"ק 38628-06-14

לפניי בקשת רשות להתגונן שהגישו המבקשים, ששכרו נכס מסחרי מאת המשיבה ובו הפעילו חנות לחומרי בניין. החתומה על הסכם השכירות היא המבקשת 1, ואילו המבקשים 2 ו-3 הם ערבים לחיוביה של המבקשת 1. המבקש 2 הוא היחיד שהגיש תצהיר מטעמו לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן.

המבקשים, באמצעות המבקש 2, אינם כופרים בכך ששכרו את הנכס, ואף אינם כופרים בקיומם של דמי שכירות שלא שולמו, כנטען בכתב התביעה. טענתם היא, כי הוסכם בינם ובין המשיבה, כי את דמי השכירות יפרעו על דרך של ביצוע עבודות שיפוצים ומכירת טובין מן החנות, קרי – על דרך של קיזוז. לביסוס טענה זו, הציגו חשבונית מס שנערכה, לכאורה, על סכום החוב – ומשקפת – שוב, לכאורה – חיוב של המשיבה כלפי המבקשים בגין עבודות.

כמה קשיים עולים מהתנהלות המבקשים, חלקם במישור הפרוצדורלי וחלקם במישור המהותי. במישור המהותי, מדובר, הלכה למעשה, בטענת קיזוז. טענת קיזוז טעונה פירוט מדויק של העבודות שבוצעו ושל הטובין שנרכשו – פירוט שלא צורף בתביעה. הלכה מושרשת היא, כי טענת קיזוז צריכה להיטען באופן מפורט ומדויק, ממש כשם שמועלית טענה בכתב תביעה. על כן, טענות כלליות דוגמת "היות ו[המבקש 2] קבלן שיפוצים, ביצע הוא עבודות בנייה ושיפוצים שונות לבקשתו של אילן..." אינן יכולות להקים זכות קיזוז. לא מצאתי פירוט מדויק של העבודות שבוצעו.

עוד אציין, כי החשבונית שצורפה להוכחת קיומו של חוב נגדי התבררה בחקירתו של המבקש 2 כמשענת קנה רצוץ: התברר, כי החשבונית לא דווחה כלל לרשויות המס (עמ' 3 ש' 8 – 10 לפרוטוקול הדיון), ולטענת המשיבה, אף לא נשלחה אליה, טענה שלא ניתנה לה תשובה מניחה את הדעת מפי המבקשים (עמ' 3 ש' 22 – 23).

על כן, לפנינו טענת קיזוז סתמית, שלא נתמכה בכל מסמך, למעט חשבונית מס מפוקפקת – אשר במקרה הטוב – מהווה עבירת מס לכאורה. ברי כי סיכוייה של טענת קיזוז כזו להתקבל הם מצומצמים ביותר, כמעט כדי הגנת בדים.

בהיבט הדיוני, אף שהמבקשת 1 היא השוכרת העיקרית, ואילו המבקש 2 הוא רק ערב לחיוביה, לא הוגש כל תצהיר מטעם המבקשת 1, אלא רק מטעם המבקש 2.

"הכלל הבסיסי, בכפוף לסייגים, הוא שכל אחד מהנתבעים בסדר דין מקוצר חייב למסור תצהיר משל עצמו." (דוד בר-אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, (מהדורה שביעית), 145 (2004), להלן: "בר-אופיר")

אכן, כלל זה אינו קשיח, וכאשר "העובדות הרלוונטיות לבקשה ידועות לנציגו של הנתבע טוב יותר מאשר לנתבע עצמו" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11) 813 (2013)(להלן: "גורן")) ניתן להסתפק בתצהירו של אחר, אולם אני בדעה, כי . בר-אופיר מציין גם, כי:

"במקרה שבו קיימת זהות בין טענות ההגנה של נתבעים שהוגש נגדם כתב תביעה בסדר דין מקוצר, רשאי נתבע אחד להגיש תצהיר גם בשמו של הנתבע השני ובמקומו" (בר-אופיר, 146).

אף שכאמור, קיימת אפשרות להסתפק בתצהירו של אחד הנתבעים, יש לתמוה על הבחירה להגיש תצהיר של המבקש 2 ולא של המבקשת 1, שהיא השוכרת העיקרית, וראוי היה ליתן לתמיהה זו מענה בתצהיר – ולו קצר – של המבקשת 1.

מכל מקום, אף שבאמור לעיל אין כדי לשלול את קיומה של טענת הגנה – ולו בדוחק, ברי כי לנוכח הטעמים האמורים, ובעיקר טענות הקיזוז הסתמיות והלקוניות, מדובר בהגנה שהיא ספק-הגנת בדים, באופן המצדיק חיוב בהפקדת ערובה כתנאי למתן הרשות להתגונן.