תא"ק 22961-04-11 פדלון נ' ו'

1.בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסך 52,750 ₪, שעניינה שכר-טרחה נדרש בשל טיפול עורך-דין בשלבים שונים של הגשת ערר על ידי זכאי לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן – "החוק").

2.עפ"י כתב התביעה, תביעה שהגיש המבקש לרשות המוסמכת, כהגדרתה בחוק, נדחתה עוד בשנת 2002; אלא, שהמבקש לא עדכן את המשיב בהגשת התביעה ובדחייתה, כאשר שכר את שירותיו בשנת 2008, וחתם על הסכם שכר-טרחה, המזכה את המשיב ב-30% מסך התגמולים שיקבל המבקש עבור העבר, בצירוף תשלום עבור דיונים ועבור הגשת ערר (כל התשלומים מותנים בהצלחת הערר). המשיב ערך תביעה והגישה בשם המבקש לרשות המוסמכת, וזו דחתה אותה על הסף, מחמת דחיית התביעה הקודמת. נוכח תשובת הרשות המוסמכת, ובסד זמנים צפוף, הגיש המשיב בשם המבקש ערר לועדת הערר, כהגדרתה בחוק, וזו נקבעה לדיון. בבוקר הדיון הודיע לו המבקש, כי החליט להפסיק את ייצוגו בידי המשיב, ועתה הוא מיוצג על ידי עורך-דין אחר. הדיון בערר אכן התקיים בנוכחות עורך-הדין האחר, אולם לבקשת המשיב, ציינה ועדת הערר בפרוטוקול את הודעתו, כי הוא זה שייצג את המבקש עד לבוקר הדיון. ועדת הערר קיבלה את הערר שהכין המשיב, ופסקה למבקש 160,000 ₪ תגמולים לעבר. לפיכך חייב המבקש למשיב סך 48,000 ₪ בצירוף תשלום עבור הכנת הערר ועבור הדיון – וסך הכל את סכום התביעה.

3.עפ"י הבקשה, לא ידע המבקש כי תביעתו המקורית – אותה הגיש באמצעות אחת, גב' רחל דואני – נדחתה, ופנה אל המשיב רק מחמת אי-קבלת מענה לתביעתו, ובחלוף כמה שנים מהגשתה. אלא, שבחלוף זמן נוסף, בו לא התקדם התיק גם בטיפול המשיב, בחר המבקש להחליף את הייצוג. לשיטת המבקש, האופן בו פעל המשיב היה רשלני, וכמעט הכשיל את זכאותו לתגמולים, שכן הגרסה שפורטה תחת הנחייתו סתרה את הגרסה המקורית שמסר המבקש בתביעתו הראשונה. עוד נטען בבקשה, כי ההסכם אינו חוקי, באשר הוא עומד בסתירה לשיעורי המקסימום של שכר-הטרחה הקבועים בחוק, וכי גם לפי לשון ההסכם גופו – זכאותו של המשיב אינה עולה על 15% מהתגמולים לעבר, ואולי בצירוף התשלום עבור הכנת הערר. יוער, כי הטענות המשפטיות בבקשה נטענו בקיצור נמרץ, בלא אסמכתאות ובלא פירוט (למשל: לא נכתב מהו החוק שהסכם שכר הטרחה עומד בניגוד לו, ואילו מהוראותיו סותרות את האמור בהסכם).

4.התצהיר שתמך בבקשה אף הוא קצר בתכלית, וערוך ברובו על דרך ההפניה. המבקש מאשר בו, כי חתם על הסכם שכר-הטרחה, וכן מאשר כי "האמור בסעיפים 3-14, וסעיף 22 ידוע לי מידיעתי האישית". עוד נטען בו, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל המבקש, היה טיפול המשיב רשלני וכמעט הכשיל את זכאותו לתגמולים, בשל הבדלים בין גרסאותיו בתביעה המקורית ובתביעה החדשה.

5.המבקש נחקר קצרות על תצהירו, ואישר את נכונות האמור בו.

6.הצדדים סיכמו טענותיהם. המבקש חזר על טענותיו, ולשמע טענות המשיב, כי אין די בתצהיר ערוך על דרך ההפניה, טען כי יש לקבל את הבקשה גם מחמת הטענות המשפטיות שעלו בה, ושאינן טעונות תצהיר (כגון: הסכם לא חוקי, פרשנות ההסכם), וגם מחמת המעט העובדתי שכן כתוב בתצהיר (הטיפול הרשלני). המשיב, מנגד, טען כי התצהיר אינו מספק, לאור ההלכה הפסוקה בעניין זה, וכי גם טענות משפטיות יש לטעון בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן, שכן הוא משמש אחר-כך כתב הגנה.

7.דין הבקשה להתקבל, באופן חלקי בלבד, באשר יתר הנטען בה דינו יהיה להידחות, וזאת בשל אופן הגשתה.

8.צודק המשיב בטענתו, כי ככלל אין לצרף תצהיר ערוך על דרך ההפניה לבקשת רשות להתגונן (ובכלל לכתבי טענות המתבררים לפי תקנות סדר הדין האזרחי הרגילות – בהשוואה, למשל, להליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, שם הדבר אפשרי). והוא גם צודק, שההלכה הפסוקה נחרצת ועקבית בעמדתה, כי "לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 594/85 זהבי נ. מגרית, פ"ד מ"ב (1) 721, 722).

9.אמנם, בצדק טען המבקש, כי התצהיר כולל גם טענה אחת במפורש (כי טיפולו של המשיב היה רשלני, וכמעט הכשיל את הזכאות לתגמולים נוכח הסתירות בגרסאות), אלא שאפילו טענה זו אינה מפורטת, ואינה מלמדת כיצד יש באמור בה כדי להוות הגנה בפני התביעה החוזית, המבוססת, יש להזכיר, על הצלחה בתהליך – הצלחה שאכן באה לידי המבקש בסופו של יום.

10.על הטענות תלויות-התצהיר לא ניתן, אפוא, להשתית רשות להתגונן.

11.זאת ועוד, אמנם צודק המבקש, כי מקצת מטענות ההגנה אינן תלויות-עובדה, אלא הן משפטיות, ונובעות מעיון בהסכם עצמו או בכתב התביעה עצמו. כך היא הטענה, למשל, כי ההסכם חורג משיעור שכר-הטרחה המקסימלי הקבוע בחוק; או הטענה כי פרשנותו של ההסכם עצמו מובילה למסקנה שונה מזו אליה מגיע כתב התביעה.

12.לגבי טענות אלה, עמדת המשיב היא שאין לדון בהן מאחר שלא פורטו בתצהיר. בכך אין דעתי כדעתו. המשיב סבור, כי מאחר שעל פי תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), תצהירו של המבקש הופך להיות כתב הגנה, הרי שעל התצהיר לכלול את כל הטענות שבפי המבקש, לרבות אלה המשפטיות.

13.כאמור, אין דעתי כדעתו. לפי תקנה 205 לתקנות, "בקשת רשות להתגונן תכלול את טיעוניו של המבקש ואת האסמכתאות לעניינם, והיא תהא נתמכת בתצהיר המבקש...". תצהיר, לפי תקנה 521 לתקנות, "יכיל רק עובדות..." (אמנם, הציטוט מוציא מעט את הדברים מהקשרם, אולם אין בתקנה זכר לטענות משפטיות). המסקנה ההגיונית היא, כי טענות משפטיות מקומן בבקשה, ואילו העובדות טעונות תמיכה בתצהיר. חיזוק לכך מצוי בהוראת תקנה 71 לתקנות, החל גם על כתב הגנה, לפיה "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד..." (אמנם, שם באות ה"עובדות" בהנגדה ל"ראיות", ולא ל"טענות משפטיות", אולם שוב, אין זכר לטענות משפטיות). הווה אומר: העובדה שהתצהיר הופך להיות כתב הגנה אינה גוררת צורך בהכללת טענות משפטיות בתוכו, בניגוד לטיבו וטבעו. למעלה מהדרוש אפנה גם לפסק-דינו של כב' הש' י' שנלר בת"א (פ"ת) 5402/00 תדיראן נ. רעננה (סעיף 20 לפסה"ד; פורסם במאגרי פסיקה שונים). גם הציטוט שהובא מע"א 594/85 תומך במסקנה זו.

14.מכאן, כי ניתן לבחון את הטענות לגופן ולבדוק, אם הן מגלות הגנה. נפתח בטענה האחרונה, מחמת פשטותה, והיא, כי מלשון ההסכם עצמו עולה, כי המשיב זכאי לשכ"ט בשיעור 15% בלבד.

15.קראתי ושבתי וקראת את ההסכם, המנוסח באופן בלתי ברור בעליל (כמעט בלא סימני פיסוק, ועם חזרה לא ברורה על ביטויים ושימוש מבלבל במונחים שונים), אולם לא מצאתי כי יש ממש בטענת המבקש בעניין זה. השיעור של 15% אמנם מוזכר, אולם רק כשיעור מינימום לתשלום שכר-הטרחה, כשהשיעור נגזר מתוך תגמולים לעתיד על פני 5 שנים – אין בין הוראה זו בהסכם לבין דרישת שכר-הטרחה ולא כלום.

16.אעיר, כי אותה קריאה של ההסכם מובילה לתמיהה אחרת, אשר אם היתה מועלית בבקשה, יכול והיתה משמשת גם היא עילה למתן רשות להתגונן או אולי אף למחיקת כותרת, והיא ההוראה בסופו, כי במקרה של הפסקת ייצוג יהיה "חייב הלקוח בשכר עורך דין עד לשלב שבו החליט על העברת התיק". מאחר שכתב התביעה עצמו מתאר הפסקת ייצוג שכזו, לפני ישיבת ועדת הערר, מאליה עולה השאלה מהו, אם בכלל, שכר-הטרחה המגיע למשיב. אלא, שהטענה לא עלתה, וניתן גם לסבור, כי בשלב זה של הפסקת ייצוג אין הבדל בין השלמת הייצוג לבין הפסקתו. לפיכך, לא תושתת הרשות להתגונן על עניין זה.

17.שונה הוא דינה של הטענה הראשונה, והיא, כי ההסכם קובע שיעור שכר-טרחה החורג מהוראות החוק. אמנם, כפי שכבר נכתב למעלה, גם טענה זו – ככל יתר הבקשה והתצהיר – נטענה בקצרה רבה, כמעט על דרך הסתם. ברם, מאחר שהדין הוא בבחינת מפורסמות שאינן צריכות ראיה, לא ניתן לפטור טענה זו בלא-כלום.