תא"ק 11320-05-16 ירדן ב.ש.י.י. נדל"ן והשקעות בע"מ נ' בוקובסקי

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 270,606 ₪ בגין חוב דמי שכירות, פיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם שכירות מיום 17.4.07 וכן דמי ארנונה שלא שולמו.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע שכר מאת התובעת חנות בשטח של כ-80 מ"ר בגוש: 13987 חלקות 30,31 (להלן: "החנות"). תקופת השכירות, לרבות תקופת האופציה,ע"פ הסכם השכירות הסתיימה ביום 30.12.15. הנתבע לא פינה את החנות בתום תקופת השכירות. לפיכך עתרה התובעת לחייב את התובע על פי סעיף 13.2.2 להסכם, לשלם סכום השווה לפי שלושה מדמי השכירות בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית פיגורים לפי סעיף 9.2 להסכם. מכיוון שגובה דמי השכירות עמד על סך של 10,559 ₪, טענה התובעת כי על הנתבע לשלם סך של 31,677 ₪ עבור כל חודש ולפיכך ממועד הפינוי (30.12.15),שנקבע בחוזה ועד הגשת התביעה, חובו של הנתבע הגיע ל- 126,708 ₪. כן נטען כי מ 1.1.15 לא שילם הנתבע דמי שכירות וכי יתרת החוב עד ליום 30.12.15 הינה 126,708 ₪,כשלסכום זה יש להוסיף ריבית פיגורים לפי סעיף 9.2 להסכם.בנוסף נטען כי הנתבע לא שילם מ 1.1.15 דמי ארנונה וכי החוב בגינם עד הגשת התביעה עומד על 17,190 ₪. לאור האמור,נטען כי יש לחייב את התובע בסכום של 270,606 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים וכן לחייב את התובע בגין כל חודש, מאז הגשת התביעה,בו המשיך להחזיק בחנות עד לפינויה בפועל.

2.בבקשת הרשות להתגונן,טען הנתבע כי ביום 30.11.14 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש לפיו שכר הנתבע מהתובעת חנות קטנה יותר (להלן:"החנות החדשה")ואולם, לאחר שהשקיע בה השקעות בשיפוצים ציוד וכיוב', נאלץ לפנותה בגין העדר אישור איכלוס-עובדה שהוסתרה מפניו. הנתבע טען כי סוכם עם הנתבעת שלאור האמור,יוכל לשוב לחנות נשוא התביעה (להלן:"החנות הישנה"), עד שיתאפשר המעבר לחנות החדשה. לפיכך נטען כי הנתבע החזיק בחנות ברשות ובהסכמת התובעת,אשר למרות הסכמותיה בע"פ,סירבה לחתום על הסכם בכתב בעניין. עוד טען הנתבע כי החל מיום 1.5.16 נגרמו לו נזקים בגין עבודות בניה בסמוך לחנות הישנה,המתחם תוחם בגדר וללקחותיו לא היה מקום ישיבה בסמוך לחנות. בנוסף טען הנתבע כי לא שילם לתובעת דמי שכירות ע"פ הודעת קיזוז ששלח בגין הוצאותיו הרבות לשיפוץ החנות החדשה.

דיון 

3.ההלכה הפסוקה לעניין בקשת רשות להתגונן הינה, כי בבקשה זו, אין מקפידים עם המבקש ובית המשפט נוטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית ואפילו דחוקה. יחד עם זאת, אין לרוקן מתוכן את מהותו של ההליך כסדר דין מקוצר וככל שההגנה הנטענת לא פורטה כנדרש, או כשאין בה כדי להוות הגנה, או ככל שהתבררה בחקירה כהגנת בדים, לא תינתן הרשות להתגונן.

תביעת התובעת בהליך דנא נסמכת על הסכם משנת 2007,על פיו טענה התובעת לסכום החוב לאחר סיום תקופתו של אותו הסכם,בהתאם לאמור בו, הן לעניין גובה החיובים והן לעניין הריבית. מאחר שבשלב זה,לא ניתן לשלול את טענת הנתבע כי בתקופה הרלוונטית כבר לא חל הסכם זה וכי המשך החזקתו בחנות נעשתה לאור הסכמות הצדדים,הרי שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהגנת בדים ולמנוע מהנתבע להתגונן בפני תביעה לחיוב בדמי שכירות ע"פ הסכם שכירות זה. דווקא בפס"ד שניתן בתא"ח 2366-05-16 (להלן: "פסק הדין"),אליו הפנתה התובעת, קבע בית המשפט, שכניסתו של הנתבע לחנות החדשה התעכבה עקב דרישות רשות הכבאות שנוגעות למבנה כולו, ומשכך חזר הנתבע לפעול מהחנות הישנה: "בשלב זה בהסכמת התובעת" (סע' 30). בית המשפט אף הוסיף כי על אף שאין חולק שחוזה השכירות הסתיים בשלהי 2014, תביעה הפינוי הוגשה רק ביום 1.5.16, ללמדך כי התקיים שיג ושיח בין הצדדים. בית המשפט חזר והדגיש כי הצדדים המשיכו לקיים את השכירות ביחס לחנות מבלי לקבוע תקופה חדשה ומוגדרת, ומבלי שהגיעו לעמק השווה באשר לדמי השכירות. וראה גם בסעיף 38 לפסק הדין:"שורת ההיגיון והשכל הישר הביאוני למסקנה כי בין הצדדים התנהל דין ודברים,אשר על אף שלא השתכלל לכלל הסכם,איפשר לנתבע להמשיך להחזיק בחנות הישנה,על דעתה של התובעת החל מיום 1.1.1,גם אם לפרק זמן מסוים או קצר בלבד"

4.אמנם, בפסק הדין נקבע כי היה על הנתבע לפנות את החנות עד 31.12.15 (ראו סעיף 65 לפסק הדין (ובודאי נכון הדבר,שעה שכאמור,הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לדמי השכירות,אלא שאין בכך למנוע מהנתבע הגנתו ביחס לגובה החוב הגבוה שנתבע (אשר נתבע כאמור ע"פ חישוב העומד על פי 3 מדמי השכירות,לאור סעיף פיצוי בהסכם,שלטענת הנתבע כבר לא היה בתוקף).לא מן הנמנע, שלאחר בירורטענות הנתבע, יימצא שאין הצדקה לחייב בפיצוי המוסכם ע"פ ההסכם, כולו או חלקו ,זאת לנוכח מערכת היחסים המורכבת והמסועפת בין הצדדים טיב ההסכמות ביניהם (לרבות טענת הנתבע כי מדובר בהסכם חדש). ביה"מ הדגיש בפסק הדין כי אינו קובע כלל מסמרות בנוגע להתחשבנות הכספית בין הצדדים. (סע' 59 לפסק הדין). לשם המחשה, התובעת עתרה בנוסף לחיוב מלא בגין דמי שכירות לשנת 2015 לפי חישוב חודשי של 10,559 ₪ וזאת ע"פ ההסכם משנת 2007. אין חולק שבזמן שהנתבע החזיק בחנות זו בשנת 2015, ההמחאות בגין החנות החדשה (5,850 ₪ לחודש), נפרעו.גם אם הנתבע החזיק בשתי החנויות,הרי לנוכח טענות הנתבע ביחס להסכמות הצדדים,לא ניתן להכריע בשלב זה בטרם נשמעו ראיות האם היה על הנתבע לשלם בנוסף דמי שכירות ע"פ ההסכם ביחס לחנות הישנה או כי הוסכם כי די בתשלומים אלו.

עוד אציין כי בניגוד לנטען ע"י התובעת,טענת הקיזוז לא הוכרעה בפסק הדין. בית המשפט הדגיש שהמקום לברר את סוגיית היקף השקעות, הוא במסגרת ההליך בת"א 14725-06-16 (סע' 54 ). בית המשפט לא התיר לצרף הוכחות לעניין שווי ההשקעות , וטענת הקיזוז נדחתה בסעיף 64 לפסק הדין, בלא שזו נדונה לגופא.

גם בהחלטה שניתנה בת"א 14725-06-16 במסגרת הכרעה בבקשה לסעד זמני לו עתר הנתבע,אין כדי להוות מעשה בי-דין במקרה דנן. ההכרעה שם ניתנה בהתייחס להלכות החלות ביחס למתן סעד זמני ואין בהן כדי לקבוע מסמרות אפילו ביחס להליך העיקרי שם. מה גם צוין שם במפורש (ראה בעמ"' 4 שורה 26 להחלטה),כי "ספק אם היה די במשלוח הודעת קיזוז סתמית...."-משמע: "ספק" אך לאור כל המפורט,בהחלטה,ביה"מ לא נדרש להכריע בעניין. כן ראה בעמ' 5 שורה 20 להחלטה,גם שם הובע "ספק"ביחס לטענת הנתבע כי די היה בתשלום מחצית מדמי השכירות כדמי שכירות ראויים עבור החנות החדשה. ספק משמעו כי אף שהועלה הספק,עדיין לא הוכרעה הטענה.בנוסף, ההתייחסות הינה לדמי שכירות ראויים ולא ע"פ סעיפי הסנקציה בהסכם השכירות המקורי.

5.אדגיש כי לא נעלם מעיני שהנתבע הגיש תביעה כנגד התובעת ת"א 14725-06-16,במסגרתה העלה בין היתר את השקעותיו בחנות החדשה-השקעות נשוא טענת הקיזוז בתיק זה,אלא שעיון בתביעה שם-ראה סעיף 37,מעלה כי הנתבע הפחית מהפיצוי אותו תבע בגין ההשקעות את דמי השכירות שלטענתו קיזז. עוד אציין כי אמנם בבקשה עצמה לא פירט הנתבע את רכיבי הקיזוז הנטענים. יחד עם זאת בתכתובות שצירף לבקשתו ובמסמכים שצירף פורטה ע"י בא כוחו טענת הקיזוז ומאחר שבשלב זה של בחינת בקשת רשות להתגונן,ביה"מ אינו בוחן ראיות ודרכי הוכחה,די בכך כדי שלא למנוע מהנתבע את יומו בביה"מ להוכחת טענתו זו.