תא"מ 43629-01-16 גרבוט נ' שמיר י. איתן (1990) בע"מ

1.התובעת השכירה לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") משרד ברח' החשמונאים 88 תל-אביב (להלן: "המושכר") בהסכם שכירות מיום 1.09.11. נתבע 2 (להלן: "הנתבע") ערב להסכם השכירות. תחילה, קבע ההסכם את תקופת השכירות מיום 1.01.11 עד ליום 31.12.12 ובהמשך הוארכה התקופה לפי הסכם מיום 12.06.15 עד ליום 15.08.15. דמי השכירות החודשיים לתקופת השכירות האחרונה נקבעו על סך של 7,150 ₪.

2.לטענת התובעת, בתום תקופת השכירות, לא פינתה הנתבעת את המושכר. התובעת ציינה כי תפסה חזקה במושכר ביום 21.09.15 ואז נוכחה לדעת כי גם לאחר שהנתבעת עזבה את המושכר היא הותירה בו ציוד משרדי רב. הנתבעת גם הותירה אחריה נזקים למושכר: תלשה ולקחה 12 גופי תאורה שהיו מותקנים במושכר וכן תלשה ולקחה 3 מזגני קיר כשהיא מותירה חורים בקירות החיצוניים בכל חדר בו היה מותקן מזגן. התובעת פעלה לשפץ את המושכר בעלות של 12,870 ₪, ונוכח השיפוץ, רק ביום 15.10.15, כחודשיים לאחר תום תקופת השכירות, עלה בידה להשכיר את המושכר לאחר. 

3.התובעת העמידה את תביעתה על סך של 69,255 ₪, הכולל חוב בגין שכר דירה, דמי ועד בית וארנונה בסך של 15,169 ₪; עלות שיפוץ המושכר בסך של 12,870 ₪; עלות המנורות והנורות בסך של 6,476 ₪; והפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בסך 150$ ליום איחור בהחזרת המושכר, העולה עבור 60 יום לסך של 9,000$ ובשערו היציג לסך של 34,740 ₪.  

4.הנתבעים טענו כי ביום 28.07.15 פינתה הנתבעת את המושכר ומסרה את מפתחות המושכר לידי שכן, בתיאום עם נציגת התובעת. הציוד שנותר במושכר, מלבד מכשיר פקסימיליה, היה במושכר במועד קבלת החזקה בו לפני למעלה מ-10 שנים. לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב, הסכימה הנתבעת לפנות את הציוד, אך התובעת היא זו שמנעה זאת כשהערימה קשיים לתיאום מועד לפינוי המושכר שעה שמפתחות המושכר כבר לא היו בידי הנתבעת.

5.באשר למזגנים וגופי התאורה, נטען כי אלו הותקנו על ידי הנתבעת והם הוסרו שעה שעזבה את המושכר על ידי בעלי מקצוע מבלי להותיר נזק למושכר ולהשיבו כפי שקיבלה אותו.

6.באשר לחוב הנטען לתקופה שעד ליום 15.08.15, ציינה הנתבעת כי על אף שפינוי המושכר ביום 28.07.15 היה על דעתה של התובעת, היא נכונה לשלם, את יתרת דמי השכירות, דמי ועד הבית והארנונה לתקופה שעד ליום 15.08.15, לפנים משורת הדין. בהמשך לכך, הופקד בקופת בית המשפט סך של 3,575 ₪ עבור דמי השכירות, סך של 270 ₪ עבוד דמי ועד הבית וסך של 1,167 ₪ עבור הארנונה.

7.בישיבה המקדמית נחקרו בתה של התובעת והנתבע. בעדותה, אישרה בתה של התובעת כי אכן הושאר מפתח המושכר בידי השכן, אך היא לא ידעה לומר באיזה תאריך. חרף זאת, בחקירתה הנגדית היא אישרה כי זה היה ביום 28.07.15 וכי היא לא הלכה לראות את המושכר באותו מועד כיוון שרגלה נשברה. היא גם לא ידעה לשלול את טענת הנתבעים שהציוד שנותר במושכר לא היה בו בתחילת תקופת השכירות של המושכר על ידי הנתבעת, לפני למעלה מעשר שנים. עדותו של הנתבע בעניינים אלו לא נסתרה אפוא, ודי בכך כדי לדחות את הטענה בדבר אי פינוי המושכר במועד. כפועל יוצא מכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי המוסכם. אכן, הצדדים חלוקים בשאלה, האם הנתבע ביקש להשאיר את הציוד במקום עד אשר יבוא לראות מה מתוכו שייך לנתבעת כגרסת בת התובעת, או שמא הוא אמר לה שהציוד אינו שייך לו, אך הוא מוכן לבוא ולבחון זאת שוב. ברם, לשאלה זו אין נפקות של ממש, שכן כך או כך, לא ניתן לראות בכך את אי פינויו של המושכר, שעה שהטענה שהציוד היה במקום עובר לשכירתו על ידי הנתבעת לא נסתרה. מעבר לצורך יצוין, כי גם לוּ הייתי מקבל את גרסת התובעת כי הציוד שהושאר לא היה במושכר בתחילת תקופת השכירות ועל הנתבעת היה לפנותו, לא היה בכך כדי לחייב את הנתבעת בפיצוי המוסכם. ההלכה היא כי השבת מושכר לחזקת משכיר, אף אם במצב לקוי, די בה על מנת שלא לחייב שוכר בפיצוי מוסכם (ע"א 2489/90 גורנשטיין נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק, סעיף 16 לפסה"ד (פורסם בנבו, 31.12.90)), והדבר נכון גם למקרה זה בו הושאר ציוד שניתן היה לפנות בנקל ולא היה בו כדי למנוע את השכרת המושכר לאחר.

8.ובאשר לנזק הנטען. גם בעניין זה, טענת הנתבע כי גופי התאורה נרכשו והותקנו על ידי הנתבעת ועל חשבונה לא נסתרה. ואולם, לא זו בלבד שבהתאם להוראות סעיף 8ט' להסכם השכירות "כל תוספת או שינוי שיעשה השוכר... יחשבו כרכושו של המשכיר והמשכיר יהיה פטור מלשלם לשוכר כל תוספת ו/או סכום שהוא עבורו"; אלא שלמצער, היה על הנתבעת להחזיר למקומם את גופי התאורה שהוחלפו על ידה, שכן הדעת נותנת כי המושכר לא נמסר לידה ללא גופי תאורה וללא נורות.

9.באשר למזגנים, התובעת לא טענה לזכותה על המזגנים שנלקחו על ידי הנתבע ואך טענה כי על הנתבעת היה להשיב את המצב לקדמותו. בעניין זה, הנתבעת טענה כי פירוק המזגנים נעשה על ידי בעלי מקצוע, אך לא נטען כי נסתמו החורים בקירות ולא שהמצב הושב לקדמותו. התמונות מלמדות כי החורים בקירות נותרו בעינם. טענת הנתבעים כי הסכום המבוקש לתיקון המצב הוא מופרז, ואולם, הם לא הציגו כל אסמכתא לכך. נוכח הצורך בסתימת החורים וצביעת הקיר, ברי, כי נוצר צורך לצבוע את הקיר כולו ולא אך את המקום בו היה המזגן. התובעת הצטיידה עם קבלה על סך של 12,870 ₪ ששילמה בגין "תיקון נזקים בקירות לאחר תלישת מזגנים ותלישת גופי תאורה והתקנת גופי תאורה חדשים + הובלות ריהוט משרדי שנותר". בנסיבות אלו, יש לחלץ מתוך הסכום הכולל את שווי עבודות התיקון, שכן, כאמור, בגין הוצאת הריהוט אין הנתבעת צריכה לשלם דבר, אחר שטענתה כי מדובר בציוד שהיה במקום במועד תחילת השכירות, לא נסתרה. בעניין זה, יש ללמוד ממכתב ב"כ התובעת מיום 21.09.15 (נספח ג' לכתב התביעה) כי הוא העריך את "תיקון קירות, חורים, איטום וצביעה" בסך של 3,500 ₪ ואת הפינוי וההובלה של הציוד בסך של 7,000 ₪. מכאן, שעל הנתבעים לשאת בסך של 3,500 ₪, שהוא גם הגיוני בנסיבות העניין.