תא"מ 38549-05-13 קשר רנטאקר בע"מ נ' מזרחי

לפני תביעה בסדר דין מהיר שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 30/5/2012, בין רכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין רכב בבעלות הנתבעת, בו נהג אביה של הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת").

למותר להזכיר, כי בתובענות המתנהלות ב"סדר דין מהיר", על פסק הדין הניתן להיות מנומק "באופן תמציתי". כך מורה אותנו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)).

הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התאונה. נהגת התובעת העידה, כי רכב הנתבעת פגע בה מאחור, כאשר המתינה ביציאה מחניה על מנת להשתלב בתנועה, כך שהפגוש הקדמי ברכב התובעת פגע ברכבה מאחור בנסיעה קדימה כשרכבה היה כבר בהטיה על מנת לצאת מהחניה. נהג הנתבעת, העיד, כי רכב התובעת שעמד קודם לתאונה פגע בו במהלך נסיעה לאחור, בעת שהמתין לרכב שיצא מהחניה על מנת שהוא יוכל להיכנס לחניה. כל אחד מן העדים דבק בגרסתו והטיח האשמות בנהג האחר.

המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. יחד עם זאת, הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הצד השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים את מכלול נסיבות העניין ואת הנזק שנגרם לכלי הרכב, באתי לידי מסקנה, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה, זאת בשל מכלול הנסיבות האופפות את הודעת נהגת התובעת על עצם קרות התאונה, חוסר העקביות שנפל בגרסת נהגת התובעת והקושי האינהרנטי לקבוע מה ארע, בנסיבות שבהן יש חוסר עקביות בעדות יחידה עליה מתבססת התביעה, הכל כפי שיפורט להלן.

התאונה ארעה, כאמור, ביום 30/5/12. הודעה ראשונה על קרות התאונה נמסרה על ידי נהגת רכב התובעת לתובעת רק ביום 23/8/14 – דהיינו 3 חודשים לאחר התאונה.

נהגת רכב התובעת, הסבירה את מסירת ההודעה באיחור, בכך שהתאונה ארעה סמוך לגן ילדים בו לומדים בתה של התובעת וילדתה של הנתבעת והיא לא רצתה לעורר עימות עם התובעת ואביה שנהג ברכב כל עוד שנת הלימודים מתקיימת. נהגת התובעת הוסיפה בעדותה, כי לאחר התאונה נהג הנתבעת סירב להחליף עמה פרטים, לפיכך עזבה את המקום והלכה לעבודה, שכן ידעה שיפגשו שוב. למחרת פנתה אליו שוב להחליף פרטים ואז הגיע אליה לרכב ומחוץ לרכב שלה התחיל לצעוק ולקלל אותה וסירב לתת לה פרטים. לדבריה, בשל התנהלות זו חשה מאויימת, חששה מנהג הנתבעת, לא רצתה שיתקוף אותה שוב ולפיכך חיכתה שלושה חודשים, כאשר בפרק זמן זה לא תיקנה את הרכב, שכן היה חשוב לה יותר הבטחון האישי שלה מאשר לתקן את הרכב.

לו מדובר היה רק במסירת ההודעה באיחור, ניתן היה אולי לקבל את הסבר נהגת התובעת, אולם בנוסף לעצם האיחור בדיווח על התאונה, בהודעה שמסרה נהגת התובעת, נטענה גרסה שונה מזו שנמסרה על דוכן העדים. בהודעה זו כתבה נהגת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה, כי נהג הנתבעת נסע לאחור ונכנס ברכב שלה בזמן שעמדה, בעוד כאמור, על דוכן העדים שבה והעידה, כי התאונה ארעה שעה שהיא עמדה ונהג הנתבעת נסע קדימה ופגע בה. נהגת התובעת הסבירה את הסתירה בכך, שהייתה בלחץ כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שתקפו אותה וקיללו אותה וכי עשתה טעות ממקום של לחץ. נהגת התובעת הוסיפה, כי מדובר ברכב של חברה, כי אין לה השתתפות עצמית ואין לה שום אינטרס למסור גרסה שהיא לא נכונה.

למותר לציין, כי בהסתמך על הודעת נהגת התובעת, שהתאונה ארעה שעה שרכב הנתבעת נסע לאחור, זו גם הגרסה שנכתבה בכתב התביעה, כך שהעדות על דוכן העדים סתרה במפתיע גם את כתב התביעה עצמו, וזאת בלא שהתבקש תיקון כתב התביעה, או שינוי הגרסה בפתח העדות, אלא הדבר הסתבר במהלך העדות והתחדד במהלך החקירה הנגדית.

אני מתקשה לקבל את הסבר נהגת התובעת, כי טעתה כיוון שהייתה בלחץ. כאמור, ההודעה נמסרה שלושה חודשים לאחר התאונה, כאשר אין כבר קשר בין הצדדים כיוון שהגן לא פעיל ושנת הלימודים הסתיימה, ההודעה נמסרה בזמנה החופשי של נהגת התובעת, מן הסתם לאחר מחשבה, לא ברור היכן גורם הלחץ הנטען במועד זה.

למותר לציין עוד, כי כאשר נמסרת הודעה באיחור לא ברור מהם הנזקים הקשורים לתאונה ואלו נזקים אירעו אולי לאחריה, שכן מטבעם של כלי רכב שהם נפגעים לעיתים בחניה, במיוחד באזור הפגוש האחורי שם הייתה הפגיעה. נהגת התובעת לא מצאה לנכון לתעד את הפגיעות ברכב לאחר התאונה, אלא החליטה במועד שהחליטה לדווח על התאונה ולייחס את הפגיעות הנמצאות ברכב לתאונה זו.

דווקא בהינתן העובדה שמדובר ברכב של חברה, הניתן לנהגת התובעת במסגרת עבודתה, אפשר להניח, כי בחברה קיים קצין רכב, אשר ניתן היה לדווח לו על התאונה בזמן אמת, גם אם התביעה הייתה מוגשת במועד מאוחר.

לטעמי, השילוב של מסירת ההודעה באיחור בצירוף שינוי הגרסה בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה וחוסר הבהירות הנובע מכך בנוגע לנזקים שהתרחשו בתאונה, מביאים לידי מסקנה, כי לא ניתן לסמוך ממצאים עובדתיים על גרסת נהגת התובעת, ומכאן, כי התובעת לא עמדה בנטל.