תא"מ 38366-09-15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רוטמן

לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 12,937 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 20.5.15 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 14:00 או במועד סמוך לכך, ברחוב בית אלפה בתל אביב והיו מעורבים בה, רכב התובעת, המשמש כמונית, נהוג בידי מר שמעיה יצחק (להלן בהתאמה: "רכב התובעת"; "נהג רכב התובעת") ורכב מסוג מאזדהMX-5 , בו נהג הנתבע (להלן: "רכב הנתבע"). הצדדים חלוקים אשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה. נערך לפניי דיון בו נשמעו עדויות הנהגים המעורבים וכן הוגשו הראיות. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

כיצד התרחשה התאונה? הצגת גרסאות הצדדים 

לטענת נהג רכב התובעת, התאונה אירעה כאשר רכבו הוסע כדין ברחוב בית אלפה בתל אביב, שהינו רחוב חד סטרי צר. לפתע, יצא רכב הנתבע בנסיעה לאחור, בין רכבים חונים, ממוסך הנמצא מימין הדרך, ופגע בצד ימין קדמי של רכב התובעת. נהג רכב התובעת העיד, בעניין זה, כך: "לא יכולתי לראות אותו, אי אפשר לראות את פתח המוסך. מי שלא מכיר, לא יודע שיש שם מוסך. מכוניות מסתירות" (עמ' 1 לפרוטוקול). נהג רכב התובעת הוסיף והעיד, כי מכשיר הטלפון הסלולרי שלו מותקן על גבי דיבורית וכי במהלך הנהיגה ברכב, לא היה מרוכז בשיחה טלפונית שניהל (עמ' 1 לפרוטוקול).

הנתבע אישר בעדותו, כי נדרש לצאת עם רכבו ממוסך הנמצא ברחוב בית אלפה בתל אביב, בנסיעה לאחור. דא עקא, לדבריו, התאונה התרחשה, עת רכבו נמצא במצב של עצירה מוחלטת, במרחק של כ-30 עד 50 סנטימטרים מקו הרכבים החונים בימין הדרך, וזאת על מנת לבחון אם תנועת הרכבים בכביש מאפשרת השתלבות בנתיב הנסיעה. ואלה דברי הנתבע בסעיף 6 לתצהירו מיום 10.12.15: "בעודי עומד ברכב וממתין לפינוי הכביש, התקרב הרכב הפוגע (התובע) לעברי. נהג הרכב הפוגע פעל ברשלנות בנוהגו את הרכב ללא תשומת לב למתרחש על הכביש, וניכר כי דעתו הוסחה בשל מכשיר טלפון, או דבר מה אחר, ועיניו לא הבחינו ברכבי שהמתין לפינוי הכביש". הנתבע אישר בעדותו, כי במועד התאונה ההילוך ברכבו היה במצב "רוורס". ברם, לעדותו של הנתבע, רכבו עמד, ולא נמצא בתנועה, על מנת לראות אם תנועת הרכבים בכביש מאפשרת השתלבות בנתיב (עמ' 2 לפרוטוקול).

לאור כל האמור, טוען הנתבע, כי האחריות לגרם התאונה רובצת לפתחו של נהג רכב התובעת, אשר נהג בחוסר תשומת לב לנעשה בכביש, ופגע ברכבו העומד, אשר בלט סנטימטרים בודדים בלבד לכיוון הכביש. בעדותו בבית המשפט, הגדיל הנתבע לעשות וציין, כי רכב התובעת סטה מנתיבו. לעדותו (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 31-32):"לו הרכב היה נוסע במרכז הכביש ישר, לא הייתה תאונה, חד משמעית". ובהמשך: "יש רכב שסטה ממרכז המסלול שלו, פנה ימינה ופגע במקרה בי. יכול היה לפגוע ברכב חונה או במשהו אחר" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 2-3) וכן: "הרכב סטה, יצא מקו המסלול, סטייה של 20 ס"מ להערכתי. לא אני הגעתי לאמצע שלו אלא הוא הגיע לאזור שלי" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 7-8).

דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל ברובה. להווי ידוע, כי בתביעה אזרחית די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על פני הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליה להוכיח את קרות המקרה נושא התביעה וכן את הנזק שנגרם בתאונה. השאלה אם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. לאחר ניתוח מכלול חומר הראיות והעדויות, אני קובעת כי עיקר האחריות לגרם התאונה רובצת לפתחו של הנתבע. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לזקוף לחובת נהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור 30%. להלן נימוקיי.

ראשית, מצאתי לקבל במלואה את גרסתו של נהג רכב התובעת ולהעדיף אותה על פני גרסתו של הנתבע. גרסתו של נהג רכב התובעת הייתה מסתברת והגיונית יותר בעיני מגרסת הנתבע. גרסה זו לא נסתרה ולא התערערה אף לאחר עדותו של נהג רכב התובעת בבית המשפט. נהג רכב התובעת העיד לפניי בפשטות ובכנות, כי התאונה התרחשה כאשר רכבו נסע ישר בנתיב נסיעתו בעוד רכב הנתבע נסע לאחור, כשהוא מגיח מבין רכבים החונים בימין הדרך וחודר לנתיב נסיעת רכב התובעת. עדותו של נהג רכב התובעת הייתה רציפה, עקבית ויציבה. היא תאמה לגרסתו הראשונית בטופס ההודעה לתובעת והיא אף התיישבה היטב עם הנזק ברכב התובעת ואופיו (נזק מסוג מעיכה משמעותית בדופן קדמית ימנית).

שנית, לא ראיתי לקבל את גרסתו של הנתבע ולהשתית עליה ממצאים של עובדה. גרסתו של הנתבע הייתה מלאכותית ומאולצת ועוררה תהיות וסימני שאלה. כך למשל, לא ברור, כיצד אירע צירוף מקרים יוצא דופן לפיו, במועד התרחשות התאונה, נעצר רכב הנתבע, לאחר ששניות קודם נסע לאחור, במרווח בין שני רכבים חונים, לכיוון נתיב הנסיעה בו הוסע כדין רכב התובעת. סביר, הגיוני ומתקבל יותר על דעתי לקבוע, כי במועד קרות התאונה רכב הנתבע היה בתנועה, במהלך נסיעה לאחור, ולא במצב של עצירה מוחלטת. הנתבע אישר בעדותו כי במועד התאונה ההילוך ברכבו היה במצב "רוורס" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-20). הנתבע הוסיף והעיד כי נאלץ להתקדם עם רכבו מספר סנטימטרים מעבר לקו הרכבים החונים על מנת לשפר את שדה הראיה שלו.

נתוני עובדה אלה, מובלים למסקנה המסתברת יותר, לפיה לא ניתן לנתק בין הנסיעה לאחור של רכב הנתבע והימצאות רכבו בהילוך "רוורס" לבין מועד התרחשות התאונה.

שלישית, לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע אף משום שעדותו לא הייתה עקבית, נפלו בה סתירות ופרכות והיא התאפיינה ב'התפתחות גרסה'. עיון בעדותו של הנתבע בבית המשפט מעלה, כי הנתבע מייחס, לראשונה, לנהג רכב התובעת סטייה מנתיב. טענה זו לא נזכרה, לא במפורש ולא ברמז, בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מיום 10.12.15. הטענה גם לא נזכרה במכתב הדחיה של הנתבע המופנה אל התובעת (ראו אחד מנספחי כתב התביעה). טענת הסטייה מנתיב אף לא מתיישבת עם האיורים המצורפים לתצהיר הנתבע, בהם נראה רכב התובעת מיושר בנתיב הנסיעה. לא זו אף זו, טענת הסטייה מנתיב איננה הגיונית ואיננה מסתברת בנסיבות העניין. לא ברור כיצד סטה רכב התובעת נקודתית אל רכב הנתבע, אשר בלט, על פי הנטען, מספר סנטימטרים בודדים לנתיב הנסיעה, ולא פגע בכלי הרכב החונים בימין הדרך (ראו תמונת מקום התאונה ממועד התאונה, המהווה חלק בלתי נפרד מתצהיר הנתבע עצמו, בה נראה רכב הנתבע בולט לכיוון נתיב הנסיעה כשהוא נמצא בין שני רכבים חונים). גרסתו של הנתבע לא מאפשרת לתת בה אמון אף נוכח הטענה לפיה הנתבע ראה את רכב התובעת מתקרב לעברו והבחין כי תשומת ליבו של נהג רכב התובעת לא הייתה נתונה לכביש. אם כך היו פני הדברים לאשורם, לא ברור מדוע לא פעל הנתבע בזהירות ובשקידה סבירה על מנת למנוע את התאונה, למשל, על ידי נסיעה קדימה מספר סנטימטרים לכיוון המוסך. מי שיצר, לטעמי, בנסיבות התאונה סיכון צפוי ובלתי סביר הוא הנתבע ולא נהג רכב התובעת. מן הראיות עולה כי רכב הנתבע התפרץ לנתיב נסיעת רכב התובעת, בין שני רכבים חונים, בעודו נוסע לאחור. לא ברור, מדוע לא פעל הנתבע מבעוד מועד לצאת מן המוסך כאשר חזית רכבו מופנית לכיוון נתיב הנסיעה. תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מטילה אחריות מוגברת על נהג רכב המסיע את רכבו לאחור. התקנה קובעת, בין היתר, כי "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית, אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה". כאמור, בענייננו, באתי לכלל מסקנה, כי הנתבע התרשל בנהיגתו, עת הסיע את רכבו לאחור, במרווח בין שני רכבים חונים בימין הדרך, בלא שווידא, כי יוכל לעשות כן, בלא לפגוע ברכבים הנוסעים בנתיב כדין.