תא"מ 38330-02-15 קשר רנטאקר בע"מ נ' שהדי ואח'

פתח דבר

1.בפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, ולפיה טוענת היא, כי הנתבעים אחראים לקרות התאונה נושא תיק זה, אשר התרחשה ביום 4/10/2011 עת עמד רכב התובעת בחסות רמזור אדום ולפתע הגיח רכב הנתבעים, במהירות ובחוסר זהירות ללא תשומת לב לקורה בדרך, ופגע ברכב התובעת וגרם לו לנזקים.

2.מנגד, בכתב הגנתם, טוענים הנתבעים, כי התאונה ארעה כולה ברשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או הפרת חובה שבדין מצידה של התובעת, שכן רכבם נסע בנתיב השמאלי ואילו רכב התובעת בנתיב האמצעי של הכביש כשלפתע הגיח רכב התובעת במהירות ועקף את רכב הנתבעים ובעת עקיפה סטה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת רכב הנתבעים, ובכך גרם להתרחשותה של התאונה.

3.בתחילת דיון ההוכחות שהתקיים בפני, העלה ב"כ התובעת טענה מקדמית ולפיה יש לקבל את התביעה לאור הכרעה של בית המשפט אשר אימץ את גרסת התובעת בתיק אחר שהתנהל בין הנתבעת 2 לבין התובעת ביחס לאותה תאונה, ולפיכך, המדובר במעשה בית דין. ב"כ הנתבעים טען, כי בהכרעה בתיק האחר אין להקים מעשה בית דין שכן לא היתה הכרעה בפלוגתא, לא נקבעה אחריות ולא הועדפה גרסה אחת על פני אחרת, אלא שהתביעה נדחתה מטעמים של אי הרמת נטל. בהחלטת ביניים, קבעתי, כי נוכח העלאתה של טענת מעשה בית דין במועד הדיון, שנקבע להוכחות וחקירת העדים שזומנו לדיון, הרי שאלה ישמעו בפניי כסדרם והכרעה בטענה זו תינתן בפסק הדין. לפיכך, נשמעו עדויות הצדדים ונחקרו כדין, כמופיע בפרוטוקול הדיון. כעת נדרש אני להכרעה בטענה מקדמית זו עוד בטרם הדרשות להכרעה לגופו של ענין.

דיון והכרעה

4.ראשית, כאמור לעיל, יש להכריע בטענה המקדמית של מעשה בית דין.

הדוקטרינה המשפטית של מעשה בית דין משמשת לבעל הדין, המבקש להסתמך על פסק הדין נגד בעל הדין שכנגד, כטענת מניעות על מנת לחסום לפניו את הדרך לבירור התובענה כולה או חלקה באמצעות מעשה בית דין שניתן ביניהם באותה עילה או באותה פלוגתא. בהיותו כלל שבסדרי דין, נדרש בעל הדין המבקש להסתמך על מעשה בית דין להעלות את הטענה כבר בהזדמנות הראשונה שבה מתגלה ניסיונו של בעל הדין שכנגד להתכחש או לסתור הכרעה שיפוטית קודמת שניתנה בין אותם צדדים. אם נמנע מלעשות כן, יראוהו כמוותר על הטענה, וההתדיינות נכנסת למסלול הרגיל של בירור והוכחה. יתר על כן, אף אין בית המשפט מעורר שאלה זו מיוזמתו (ראו: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, עמ' 20-24).

5.פסק הדין בהליך הקודם שמספרו תא"מ 19334-08-12, ניתן ביום 18/12/2013 ובהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון שנערך בהליך הקודם אף הנתבעים יוצגו על ידי אותו משרד עו"ד המייצג כיום את התובעת בתיק הנוכחי (ראו ת/1 לפרוטוקול הדיון שנערך בפני). אולם, כתב התביעה בתיק זה שלפנינו הוגש ביום 17/2/2015 ואילו כתב ההגנה הוגש ביום 29/3/2015. מכאן, שבין מועד מתן פסק הדין בהליך הקודם לבין מועד הדיון בתיק זה שבפניי, חלפו להם כשנתיים ימים ולתובעת היתה ההזדמנות להעלות טענה זו של מעשה בית דין במהלך כל החודשים שחלפו מאז הגשת כתב ההגנה לתיק זה. משלא עשתה כן, אין לתובעת אלא להלין על עצמה בלבד, שכן פירושו של מחדל זה ואי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, הינו ויתור על הטענה המשפטית של מעשה בית דין. לפיכך, אין כל מקום כי בית המשפט יקבל את פסק הדין שהוגש לו במועד דיון ההוכחות כראיה במשפט זה או אף יסתמך כלל על תוצאות ההליך הקודם, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. אמנם, יש בהפעלת הכלל האמור לעיל כדי לפגום ברציונל העומד מאחורי הדוקטרינה של מעשה בית דין, אשר מבקשת למנוע כפל התדיינויות, החלטות סותרות ובזבוז זמן ומשאבים של המערכת השיפוטית, ויש הסבורים כי על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו. מנגד, ניתן לתמוה מדוע זה בוחרת התובעת להעלות טענה משפטית זו בשלב כה מאוחר ולא להביאה להכרעה עוד בטרם זומנו עדי הצדדים לדיון, ועל דרך של הכרעה בכתבי טענות בלבד, אשר היתה עשויה לחסוך בזמן שיפוטי יקר. אולם, כאמור לעיל, הכלל בדבר העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה - הלכה פסוקה היא ואין הערכאה הדיונית רשאית לסטות הימנה.

6.משהכרעתי בטענה המקדמית בדרך של דחייתה, יש לפסוק ולהכריע בטענות הצדדים כפי שהועלו בפניי, ובהתאם לעדויות שהוצגו במסגרת דיון ההוכחות. לאחר שמיעת עדויות נהגי רכבי הצדדים, עיון בכתבי הטענות ובתמונות הנזק שהוצגו לי, התרשמתי באופן מובהק מעדותו האמינה והמהימנה יותר של נהג רכב הנתבעים, הוא הנתבע 1, אשר תיאר בפרוטרוט והסביר הסבר היטב את אופן קרות התאונה ומוקדי הנזק בשני הרכבים, בעוד שעד התובעת לא זכר הרבה ועדותו היתה לא מדויקת וחסרת היגיון פנימי. ובמה דברים אמורים? תמונות הנזק של רכב התובעת, כמוצג ב-ת/3, מעידים על פגיעה של כיפוף ומעיכה של הדלת השמאלית האחורית ושפשוף חלקי המרכב השמאלי לכיוון אחורי הרכב עד למכסה אחורי. ואילו לטענת עד התובעת, הנתבע 1 פגע בו מהצד והשתפשף בו בעודו מנסה להכנס לנתיב הרביעי הפונה שמאלה, כאמור בעדותו הראשית. תיאור זה אינו מתיישב עם היגיון השכל הישר ולפיו אין המדובר בשפשוף בלבד אלא שפגיעה ברורה בזווית היא אשר הביאה לתוצאה של מעיכת הדלת האחורית, ומצב דברים שכזה אינו אפשרי בזמן שרכב הנתבעים פונה להכנס בין רכבה של התובעת לבין מעקה ההפרדה לכיוון הנתיב הרביעי. פניה שכזו חייבת להתבצע בזווית לכיוון השמאלי המנוגד לכיוון נסיעת רכב התובעת. מכאן שדווקא גרסת הנתבעים היא המתיישבת יותר עם אופן קרות התאונה, כפי שהבהיר הנתבע 1 בחקירתו. דהיינו, שהיה זה נהג התובעת אשר סטה מנתיבו לנתיב שמשמאלו ואזי נפגע מן החלק הקדמי של רכב הנתבעים, דבר אשר מסביר היטב את המעיכה בדלת השמאלית ואף את המשך הפגיעה והשריטות בחלק האחורי של המרכב ברכב התובעת.

סיכום

7.לאור העדפת עדותו ומהימנות גרסתו של עד הנתבעים על פני זו של עד התובעת, עולה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח כי התאונה ארעה באשמו או ברשלנותו של הנתבע 1, ומשלא הוכח כי זה התרשל בנהיגתו בכביש או אף הפר חובה חקוקה כלשהי, אזי דין התביעה להידחות.