תא"מ 36054-08-14 בן עליזה ושות' - משרד עורכי דין נ' מולה ואח'

בפני תביעת משרד עורכי דין (התובעת) שיצג אדם שנפטר (עזבונו הינו הנתבע מס' 1) והמנוח נותר חייב לו בגין היצוג 29,500 ₪.

מדובר בתביעה שהוגשה נגד המנוח ואחרים מבני משפחתו (שאינם הנתבעים כאן) בדבר הלוואה שלקחו כביכול מהתובע שם. תביעה זו נדחתה בבית משפט השלום ונפסקו לטובת הנתבעים - וביניהם המנוח - הוצאות. התובעת מצהירה כי שכר טירחתה בגין היצוג בתיק זה שולם לה במלואו. לאחר מכן הגיש התובע שם ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי והערעור נדחה.

על היצוג בערעור לא שילמו לקוחות התובעת (וביניהם כאמור המנוח) ועל כן תובעת התובעת סכום זה מהנתבעים.

התובעת תבעה איפוא גם את אלמנתו וילדיו של המנוח, הנתבעים 2-6 – אשר לפי דבריה הם יורשיו. הנתבעים אינם מתכחשים לחוב שנותר אביהם חייב לתובעת אלא שהם טוענים כי למנוח לא נותרו נכסים שמהם ניתן לגבותו וכי אף לא הוצא צו ירושה/צוואה המצהיר מי הם יורשיו.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין ינתן על סמך סיכומיהם בלבד.

התובעת טוענת כי טרם הספיקו לגבות מהמנוח כספים הוא נפטר ועל פי סעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל היא זכאית להמשיך בהליכים נגד עזבונו, בין שחולק ובין שטרם חולק.

התובעת מפנה לע"א 1871/04 בל"ל נ. מוחמד לפיו סעיף 78 הנ"ל יוצר רצף בביצוע הליכי הוצל"פ. לטענתה העובדה כי היורשים לא הגישו בקשה למתן צו ירושה אינה צריכה למנוע מהתובעת להמשיך ולגבות את הכספים מהעזבון. היא מצטטת מספרו של דוד בר אופיר לפיו תכסיסי השהייה של היורשים לא יאיינו את זכותה של התובעת לפנות אליהם ולדרוש את תשלום החוב.

לטענתה יש בידי היורשים אוטובוס שהיה שייך למנוח ומניב כעת הכנסה ליורשים.

כן טוענת התובעת כי בידי היורשים הסכם משבצת לעניין נחלת המנוח בה החזיק כבר רשות מטעם רמ"י. לטענתה הוכרה זכות כזו בפסיקה כזכות כלכלית שיש לה ערך כספי והיא ניתנת לעיקול ומכירה (ע"א (מחוזי נצרת) 1044/07 בל"ל נ. עזבון המנוח יוסף יונג ז"ל). נפסק שם שהיות ועיקול על בעלות שהוטל לפני פטירת המנוח ימשיך להיות תקף גם לאחר פטירת בעל הזכות - כך יעשה גם לגבי עיקול של בר רשות. עוד נפסק כי "אין בהגבלת עבירות (מטעם רמ"י – ל.ו.) כדי לשלול את אופייה של זכות כבעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול".

הנתבעים טוענים לעומתה כי סעיף 78 לחוק ההוצל"פ אינו רלוונטי היות וכעת אין עזבון שכלפיו ניתן להמשיך ולפעול. הם טוענים כי שתפו עם התובעת פעולה ואפשרו לה לבדוק כל מידע שבקשה כדי לאתר נכסי עזבון. הנתבעים טוענים כי לא אותר דבר ולא הוכח דבר, אפילו לא המידע לגבי האוטובוס.

הנתבעים מבחינים בין פסק הדין שצוטט ע"י התובעת, שם הוטל עיקול טרם פטירת המנוח, ובין מקרה זה שבו לא הוטל עיקול כלשהו ובעל הקרקע ורמ"י מתירים לאלמנה להתגורר בנחלה מטעמם ולא מטעם המנוח מכח ההסכם המשולש בין רמ"י, האגודה השיתופית והמנוח.

בתגובה טוענת התובעת כי יש להרחיב את הוראות פסק הדין שניתן בע"א 1044/07 ולקבוע כי הן חלות גם במצב שבו לא הוטל עיקול טרם הפטירה.

דיון והכרעה:

ראשית אתייחס לזהות הנתבעים: בשורה של פסקי דין נקבע כי לא ניתן לתבוע אדם שאיננו היורש על פי צו ירושה/צו קיום צוואה (ראה למשל תא"ק (מחוזי לוד) 5717-08-07 – כב' השופטת ו. פלאוט) וכי לא ניתן לתבוע עזבון שכן עזבון אינו אישיות משפטית אלא הוא "כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח" (ראה רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון(28.5.12) מפי כב' הנשיא (כתוארו אז) א' גרוניס) - ניתן לכל היותר לתבוע את מנהל העזבון הזמני.

התובעת יכולה היתה להגיש בקשה להוצאת צו ירושה כנושה או בקשה להתמנות כמנהלת עזבון המנוח אך היא לא עשתה אף אחד מאלה. כבר בשל כך דינה של תביעה זו נגד הנתבעים להמחק.

למעלה מן הצורך אתייחס גם לעניין הנכס שלגביו טוענת התובעת כי הוא נכלל במסת העזבון של המנוח – דהיינו זכותו במשק. הצדדים לא הגישו לתיק את ההסכם המשולש בין רמ"י, מושב מסלול והמנוח ביחס לנכס זה - וגם לא הגישו את תגובת רמ"י והאגודה השיתופית לאמור בכתב התביעה. אולם אצא מהנחה שמדובר בהסכם סטנדרטי שבו העניקה רמ"י זכות בר רשות למנוח ולאלמנתו, הנתבעת 2. הסכם מסוג כזה תואר בהרחבה בפסק הדין אליו הפנתה התובעת ועל פיו "המנוח ואשתו אינם צד לחוזה המשבצת (חוזה דו צדדי בין המושב ובין רמי"י – ל.ו.) וזכויותיהם כבני רשות בנחלה לא מעוגנות בחוזה המשבצת, שהצדדים לו הם המינהל והאגודה, אך אין חולק על כך שהם בני רשות בנחלה.... ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו – בר רשות – כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון.... החוזה קובע... כי האגודה אינה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה.. בכל דרך שהיא... בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר – מנהל מקרקעי ישראל (או בשמו כיום – רמ"י – ל.ו.). סעיף X קובע כי "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת האגודה לכך." ובמקרה והחבר נפטר הסעיף קובע, בין היתר, כי "במקרה פטירתו של חבר האגודה, תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במש/ק העזר שבשימושו. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות בלבד שאינן חלק מעיזבונו...""

באותו מקרה הוטל העיקול טרם פטירת המנוח ובית המשפט קבע כי במבחן העדיפות בין עיקול שהוטל בחייו של המנוח (כבעל הזכות) מול זכות האלמנה לקבל אותה זכות בהתאם לחוזה המשבצת, יש לומר כי "לאור מהותו של העיקול, שמהווה שימת יד על הנכס המעוקל ומונע כל דיספוזיציה בו, יש לומר כי העיקול גובר ומונע העברת הזכויות לאשה עפ"י ההסדר שבחוזה המשבצת והעברה זו תהיה כפופה לעיקול שהוטל עובר לפטירת המנוח".

בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה לבית המשפט העליון (רע"א 1634/08) – שנדחתה - נקבע, מפי כב' השופט דנציגר, כי "אין בהגבלת עבירות כדי לשלול את אופיה של זכות כבעלת ערך כלכלי הניתנת לעיקול (ראו ע"א 3553/03 אלוני נגד זנדטל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נו(3) 577(2003)). זאת בפרט כאשר העיקול נרשם אצל המינהל."