תא"מ 35070-09-14 מאל - מור השכרת רכב וליסינג בע"מ ואח' נ' סרייב ואח'

באין חולק כי פסק דינה של כב' הרשמת הבכירה ע.כלפה מיום 9.7.15 יש בו כדי להכריע במחלוקת העיקרית אף בתביעה שכנגד וכדי להצדיק דחייתה, הנני מורה על דחייתה של התביעה שכנגד.

אשר להוצאות התביעה שכנגד, הרי הצדדים חולקים אם יש מקום להסתפק בהוצאות שפסקה כב' הרשמת בתביעה העיקרית או שמא יש מקום לחיוב נוסף.

תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר אם לאו".

תקנה 512 (ב) לתקנות אלו קובעת:

"בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

למובא לעיל נוסיף כי הכלל הנוהג הינו כי בעל דין אשר זכה לסעד המבוקש על ידו זכאי להוצאותיו. ראה: ע"א 428/83 "אורט" ישראל נ' בנימין מזרחי ואח' (31.12.83); ד"ר זוסמן/ סדר הדין האזרחי, מהד' רביעית, פסקה 640; ע"א 270/60 וולטר ויינשטיין נ. פקיד השומה ת"א 1, פ"ד טו' 558.

ולענייננו אנו -

יש להניח כי לו היתה התביעה שכנגד מתבררת עם העיקרית, היה המותב הפוסק מתייחס במסגרת סוגיית ההוצאות לתביעות שתיהן תוך מתן משקל הולם לקיומה של תביעה שכנגד ששיעורה בלתי מבוטל, כ – 120,000 שקלים.

אין ספק כי לא הרי הטירחה הנדרשת מבעל דין לשם ברור תביעתו כהרי זו הנדרשת ממנו אף לשם ניהולה של הגנתו בעקבות הגשתה של תביעה שכנגד. יתרה מכך, אין מקום להניח כי ניהולו של הליך משפטי, אף ע"פ זכות נתונה, אינו כרוך בסיכון כלשהו, וכי אין לו למי שבוחר לנהל הליך מה שיפסיד.