תא"מ 32864-03-13 מדינת ישראל נ' כעביה ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 29.4.12 בכביש 443 בין כלי רכב נושא מספר רישוי 48-961-79 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 35-993-61 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כוח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 95% ואילו נהגת התובעת תישא באחריות בשיעור של 5%.

עדותה של נהגת התובעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, היתה קוהרנטית וברורה, והיא תיארה התאונה באופן אמין. נהגת התובעת טענה, כי דלת המשאית נפתחה לאחר שהחלה לחלוף על פני המשאית בנסיעה איטית. היא טענה, כי המשאית עמדה מימינה, וכי היא הבחינה בדלת המשאית נפתחת. עדות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים, לא הפריכה את גרסת התובעת. הנתבע טען, כי לא ראה התאונה, וכי לא ראה את רכב התובעת קודם לתאונה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 21, עמ' 5, שורה 1). הוא טען, כי התאונה התרחשה כאשר רצה לסגור הדלת, וכי הדלת היתה "חצי סגורה" כהגדרתו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 4, וכן עמ' 6, שורות 3-7). עם זאת אמד המרחק בין הרכבים בעת התאונה כמטר. רק כאשר נשאל מה המרחק בין רכב התובעת לבין המשאית נוכח טענתו כי הדלת היתה חצי סגורה תיקן עדותו וטען כי המרחק בין הרכבים היה 30-40 ס"מ (הערכה פחות מסתברת מבחינה הגיונית, אף אליבא דראשית עדותו). הנתבע אף אישר, כי בעת פתיחת דלת המשאית נפתחת הדלת מלא רחבה, כמטר לפי הערכתו, באופן התומך בגרסת התובעת (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 19). דלת המשאית ניזוקה בחלקה החיצוני בלבד, אליבא דגרסת הנתבע (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 27), ואף לא תוקנה, על פי טענתו (שם, שורה 29). אופי נזק זה מתיישב עם גרסת התובעת, כי הדלת נפתחה בעת שחלף רכב התובעת על פני המשאית, שכן אחרת היינו מצפים לעיקום/ קמט בגוף הדלת. אין בעובדה כי אין שקע בדופן רכב התובעת כדי להחליש את גרסתה, בפרט מאחר שאין חולק, כי המראה היא שספגה את עיקר הנזק ונשברה.

לפיכך התרשמתי, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה, לפיה הנתבע נושא בעיקר האחריות לתאונה. עם זאת, גם נהגת התובעת נושאת באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היתה קשובה יותר למתרחש בכביש, היתה יכולה למנוע התאונה או לצמצם נזקיה.

נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 7,942 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ש"ח.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ה, 18 מאי 2015, בהעדר הצדדים.