תא"מ 28070-02-17 דמארי נ' רדא ואח'

1.תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

2.התאונה התרחשה ברחוב ההגנה פינת רחוב הפלמ"ח ברחובות. אין מחלוקת כי רכב התובע עמד ברחוב ההגנה בצומת מעט לפני מעבר החציה, כאשר רכב הנהוג על ידי הנתבע 1 ("הנתבע") ביצע פניית פרסה ופגע בו בדלת השמאלית קדמית. לטענת התובע, הוא עמד במקום כדקה-שתיים, ראה את הנתבע מבצע את פניית הפרסה והניח שיעצור, אך הוא פגע בו. לטענת הנתבע, כאשר הוא החל לבצע את הפרסה רכב התובע היה בהמשך הרחוב, הוא הבחין שהוא נוסע לאחור והניח שהוא מתכוון להיכנס לחניה, אולם במהלך ביצוע הפרסה רכב הנתבע המשיך לנסוע לאחור עד שנעצר מולו וכך התרחשה הפגיעה. הנתבע טען, כי ראה את רכב התובע נוסע לאחור לכל אורך ביצוע פניית הפרסה, ואף הבחין שהתובע מרים את בלם היד ומכבה את הרכב.

3.לאחר שהאזנתי לעדויות, עיינתי בתמונות ושקלתי את טענות הצדדים, אני מאמץ את גרסת התובע. גרסת הנתבע אינה סבירה בעיניי. הנתבע הצביע על הנקודה בה היה התובע לטענתו כאשר הוא התחיל לבצע את פניית הפרסה. כפי שעולה מתמונה ת/2, כאשר התרחשה התאונה היה רכב התובע בזווית ישרה ביחס לרכב הנתבע, ולא זו בלבד אלא שהנתבע פגע בדלת הקדמית של רכב התובע. כלומר, אימוץ גרסתו של הנתבע מחייב להניח כי רכב התובע נסע מרחק משמעותי לאחור. אין זה סביר בעיניי כי בפרק הזמן שבוצעה הפרסה הספיק התובע לנסוע לאחור את המרחק שהנתבע טוען לו. בהקשר זה יצוין, כי מהתמונה עולה שאין מדובר בנתיב רחב, וזמן ביצוע הפרסה אינו אמור להיות יותר משניות ספורות. זאת ועוד, אם כטענת הנתבע פניית הפרסה ארכה 20-10 שניות וכל אורך ביצועה הוא ראה את רוכב התובע, אזי לא הייתה כל סיבה שהתאונה תתרחש, שהרי במהירות כזו ובתשומת לב כזו לנעשה בכביש, היה הנתבע יכול לעצור ללא כל קושי כשהבחין, כדבריו, שרכב התובע ממשיך נוסע לאחור. עוד אציין, כי עדות התובע, לפיה הבחין בנתבע מבצע את הפרסה, הייתה אמינה.

לא למותר להוסיף, כי גם לגרסתו של הנתבע היה מקום להטיל עליו אחריות בשיעור ניכר.

4. לטענת התובע, רעייתו, שהייתה מעבר לכביש, הבחינה בתאונה. בחקירתו נשאל התובע מדוע לא הובאה רעייתו לעדות, ולא ניתנה לכך תשובה מניחה את הדעת. יחד עם זאת, בנסיבות העניין אני סבור שאין די בכך כדי להטות את הכף. אי הבאת עד רלוונטי אכן פועלת לחובת בעל הדין שהעדות תומכת בו, אולם לא בכל מקרה יביא הדבר לדחיית עמדתו, ויש לבחון את משקלה של אי הבאת העד על רקע מכלול הראיות בתיק (ראו למשל, ע"א 635/76 טייבר נ' טייב, פ"ד לא(2) 737, 743-742 (1977)). בענייננו, סבורני כי מארג הראיות והסבירויות מצדד בגרסת התובע באופן שאין באי הבאת האישה לעדות כדי לפגום בכך.

5.לצד האמור, אני סבור שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מסוים להתרחשות התאונה, וזאת בשל כך שעמד בצומת במקום שהיה בו משום הפרעה לתנועה. בנסיבות העניין, אני מעמיד את שיעור האשם התורם על 10%.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובע סך של 12,492 ש"ח (90% מהנזק וירידת הערך); וכן סך של 1,533 ש"ח בגין שכר טרחת שמאי; סך של 374 ש"ח בגין אגרת המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 2,192 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.