תא"מ 26601-06-15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 10,838₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 14.8.14 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה ברחוב בר אילן בירושלים, בשעה 17:40 או במועד סמוך לכך, והיו מעורבים בה רכב התובעת, מסוג "סיטרואן ברלינגו" ואוטובוס הנתבעת מסוגו "וולבו". ביום 21.1216 התקיים בפניי דיון בו נשמעו עדויותיהם של מר זיאד אבו עומר, נהג רכב התובעת וכן של נהג אוטובוס הנתבעת, מר אלון לוי. המחלוקת הקיימת בין הצדדים עניינה בסוגית החבות (קרי, מי מהנהגים המעורבים אחראי לגרם התאונה) ובסוגית הנזק הנתבע ושיעורו. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

שאלת החבות: הצגת גרסאות הצדדים בעניין נסיבות התרחשות התאונה

לטענת נהג רכב התובעת, רכבו הוסע כדין בנתיב האמצעי ברחוב בר אילן. או-אז, אוטובוס הנתבעת, אשר הוסע בנתיב הימני, סטה מנתיבו ופגע ברכב התובעת לאורך צד ימין. לאחר הפגיעה, אוטובוס הנתבעת המשיך בנסיעה, דבר שאילץ את נהג רכב התובעת לנסוע אחריו עוד כ-100 מטרים, לעצור אותו בסמוך לצומת, ובנסיבות אלה, להחליף עם נהג האוטובוס פרטים. נהג רכב התובעת שב ומדגיש בעדותו, כי כתוצאה מפגיעת האוטובוס, נתלשה המראה ברכב והתגלגלה על הכביש וכן נגרם לרכב נזק מסוג שפשוף לאורך צד ימין, לרבות הורדת מגיני פלסטיק שחורים שהודבקו על דלתות הרכב. מנגד, לטענת נהג האוטובוס, האוטובוס הוסע כדין בנתיב הימני ברחוב בר אילן, בדרך לאיסוף חיילים מבסיס צבאי. נהג האוטובוס טוען, כי כלל לא הרגיש פגיעה באוטובוס ואף לא הרגיש כי היה מעורב בתאונת דרכים. עוד טוען נהג אוטובוס הנתבעת, כי לאחר שעצר את האוטובוס בסמוך לצומת, ניגש אליו נהג רכב התובעת וטען כי האוטובוס פגע בצדו הימני של רכב התובעת.

שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה בחוות דעת שמאי רכב התובעת, מר ויצמן מאיר, מיום 13.11.14, בתמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים בתאונה, כפי שהוצגו לפניי בדיון, בהודעות הנהגים (ת/1)(נ/1) וביתר הראיות ולאחר ניתוח מכלול חומר הראיות, אני סבורה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן אביא בתמצית טעמיי לקביעה זו.

ראיתי לקבל את גרסת נהג רכב התובעת, באשר לאופן התרחשות התאונה ולהעדיף אותה על פני גרסת נהג אוטובוס הנתבעת. אני נותנת אמון מלא בעדותו של נהג רכב התובעת, שהייתה רציפה, סדורה, משכנעת, וקובעת כי הייתה מהימנה ככלל, ובפרט מהימנה יותר מזו של נהג האוטובוס, ככל שנדרש לצורך הכרעה על פי מאזן ההסתברויות. אציין כי גרסתו הפוזיטיבית של נהג רכב התובעת, תאמה את גרסתו הראשונית כפי שנמסרה לתובעת, בטופס ההודעה (ת/1), בסמוך למועד קרות התאונה. גרסתו זאת של נהג רכב התובעת לא התערערה ולא נסדקה, ונותרה יציבה אף במסגרת חקירתו הנגדית. נהג רכב התובעת, הדגיש וציין בעדותו, אותה מצאתי כמהימנה, כי הבחין באוטובוס הנתבעת סוטה מנתיבו ונצמד אליו, אולם בשל תנועת כלי רכב בנתיבים האחרים, הוא לא יכול היה לסטות מנתיבו ולמנוע את התאונה. מנגד, סביר ומתקבל על דעתי כי נהג האוטובוס אכן לא הרגיש במהלך הנסיעה, כי פגע ברכב התובעת עם צידו השמאלי אחורי של האוטובוס, אולם אין בכך כדי לשלול את האפשרות המסתברת כי התאונה אכן התרחשה. נהג האוטובוס לא ראה כלל את התרחשות התאונה ולא הציג גרסה כלשהיא אשר יש בה כדי לאיין את אחריותו לגרם התאונה. יוער, כי בסעיף 4 לכתב ההגנה של הנתבעת, נטען, כי רכב התובעת סטה לנתיב הימני בו הוסע אוטובוס הנתבעת. אולם, טענה זו לא הוכחה בעדותו של נהג האוטובוס. אוסיף ואציין, כי מוקד הנזק ברכב התובעת ואופיו, שפשוף לאורך צד ימין של הרכב ועקירת מראת צד ימין, כפי שניתן לראות בתמונות הנזק (ת/2), מתיישב ומסתבר בצורה הגיונית יותר עם גרסת נהג רכב התובעת. נזק מסוג זה, סביר שייגרם בתרחיש תאונה בו אוטובוס הנתבעת סוטה לנתיב הנסיעה של רכב התובעת. מכאן, ראיתי לקבוע כי האחריות הבלעדית לגרם התאונה רובצת לפתחו של נהג אוטובוס הנתבעת.

שאלת הנזק ושיעורו

התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעת השמאי, מר ויצמן מאיר מיום 13.11.14, כאשר הרכב נבדק לראשונה ביום 26.10.14 (עמ' 5 לחוות הדעת), קרי כחודשיים לאחר קרות התאונה. שמאי הרכב, ציין בחוות הדעת כי ברכב התובעת, קיימים שני מוקדי נזק עפ"י הפירוט הבא: מוקד ימני בסכום כולל של 8,546₪ ומוקד נזק נוסף שאינו קשור לאירוע התאונה בסכום כולל של 2,600₪. כמו כן הוערך שווי הרכב בסכום של 10,968₪, לא כולל מע"מ ולכן הרכב הוכרז "אובדן כללי". הנתבעת לא הציגה חוות דעת שמאי נגדית ואף לא ביקשה לחקור את שמאי רכב התובעת על חוות דעתו, אולם לטענתה, הנזקים הקודמים ברכב התובעת, גבוהים מהנזקים שנגרמו בתאונה, וזו הסיבה בגינה הוכרז הרכב כ"אובדן כללי". הנתבעת הציגה כראיה לנטען, טופס הודעה מוקלד מיום 26.10.14, שנמסר לתובעת (נ/1), בו צוין: "לא תובעים את צד ג מכיוון שזה טוטאלוס". התובעת משיבה על טיעון זה ומבהירה, כי הנזק שנגרם לרכב בתאונה הוא כשלעצמו הביא להכרזת הרכב כ"אובדן כללי". עוד טוענת התובעת, כי בדיקת הרכב לאחר חודשיים ממועד התאונה, מהווה פרק זמן סביר. יותר מכך, תמונות הנזק של השמאי (ת/2) תואמות לתמונות רכב התובעת ממועד התאונה, כפי שהוצגו בדיון במכשיר הטלפון הנייד של נהג הנתבעת.

לאחר שלמדתי את חומר הראיות ובחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי הנתבעת לא השכילה להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת בהליך אזרחי, כי הנזקים הקודמים ברכב התובעת היו משמעותיים וגדולים יותר מן הנזק שנגרם בתאונה עד כדי "בליעת" הנזק התאונתי הקטן יותר. מצופה היה מן הנתבעת, כי תזמן את שמאי התובעת לחקירה נגדית על חוות דעתו ותנסה לדלות ממנו מידע על היקף הנזק הקודם ומידת השפעתו על ההחלטה להכריז על הרכב כ"אובדן כללי". לחלופין, ניתן היה להגיש חוות דעת שמאית נגדית, אשר תהווה משקל נגד לחוות הדעת מטעם התובעת. מקריאת חוות דעת שמאי התובעת, עולה, כי הנזק הקודם ברכב התובעת כשהוא לעצמו, לא מוביל להכרזת הרכב כ"אובדן כללי". להווי ידוע, כי בית המשפט אינו שם עצמו כשמאי על ואיננו מתערב בחוות דעת השמאי, אלא אם כן, מוכח לו כי חוות הדעת היא בלתי סבירה או בלתי נכונה בעליל.

יחד עם זאת, העובדה שרכב התובעת, שהינו רכב חברה ,נבדק רק לאחר כחודשיים לאחר קרות התאונה ללא כל הסבר המניח את הדעת, וכן העובדה לפיה רכב התובעת עבר למצער תאונה אחת קודמת, ראיתי לנכון ולצודק להפחית לתובעת את גובה הפיצוי בגין הנזק לרכבה ולהעמידו, על דרך האומדנה, בשיעור של 60% מסכום התביעה.

התוצאה