תא"מ 26546-05-16 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ששון ואח'

1.בפניי תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

2.התאונה התרחשה בשדרות לוי אשכול בחולון. לטענת הנהגת ברכב שבוטח על ידי התובעת, היא יצאה מתחנת דלק שנמצאת במקום ו"נדחקה" להיכנס לנתיב המיועד לתחבורה הציבורית. היא הייתה מעוניינת להשתלב לנתיב הרגיל שהיה משמאלה, והבחינה במרווח שנוצר בין משאית שהייתה משמאלה לבין הרכב שלפניה, כאשר באותה עת הרכבים היו בעצירה. היא פנתה שמאלה ונכנסה לנתיב כדי מחצית בערך, כאשר היא בזווית אלכסונית ביחס למשאית. לאחר כדקה בערך בה הייתה במצב זה, החלה המשאית לנסוע בלא שהבחינה בה ופגעה בה בצד השמאלי, כאשר נקודת הפגיעה הייתה בין שתי הדלתות.

3.הנתבע 1 ("הנתבע"), שנהג במשאית, טען תחילה כי התאונה התרחשה ממש ביציאה מתחנת הדלק, כאשר הוא נסע בנתיב הימני ביותר ונהגת התובעת חדרה לפתע לנתיבו כאשר הוא היה בנסיעה. גרסה זו נסתרה מתמונות שהוצגו במהלך הדיון, בהן ניתן היה לראות בבירור כי לאחר התאונה עצרה המשאית במרחק ניכר מתחנת הדלק. למעשה, דומה כי עתה אין מחלוקת כי התאונה התרחשה באופן שבו תיארה אותה נהגת התובעת, למעט נקודה אחת והיא טענתה של הנהגת כי עמדה כדקה בטרם החלה המשאית בנסיעה, כאשר לטענת בא כוח הנתבעים מדובר בשינוי חזית, שכן טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ולא הוזכרה אף בטופס ההודעה. בקשר לנקודה זו אציין, כי עדותה של נהגת התובעת הייתה מהימנה, ואני מקבל את גרסתה כי חלף זמן מסוים מאז שסטתה לנתיב שמשמאלה ועד שהחלה המשאית בנסיעה. ניכר היה כי הנהגת הקפידה לדייק בתיאור התאונה, לא ניסתה להעצים את אחריותו של הנתבע ואף ציינה כי אינה טוענת שאין היא אשמה בתאונה. בניגוד לטענת בא כוח הנתבעים, איני סבור שאי הזכרתו של פרט זה בכתב התביעה מביאה לכך שמדובר בהרחבת חזית.

4. הטענה העיקרית של הנתבעים הינה כי נהגת התובעת נכנסה ל"שטח מת" של המשאית תוך שהיה בכך משום השמת מכשול בפני עיוור. טענה זו יש בה ממש, אך אין די בה כדי לפטור לחלוטין את המשאית מאחריות. אין ספק שנהגת התובעת נהגה בחוסר זהירות, שעה שנכנסה לנתיב ממש לפני המשאית. הרשלנות מתעצמת בשל כך שהכניסה הייתה ממקום בלתי צפוי – נתיב תחבורה ציבורית. יחד עם זאת, נראה כי אין מדובר במקרה בו לא הייתה אפשרות להבחין ברכב לפני תחילת הנסיעה. מנקודת הפגיעה ברכב התובעת עולה כי הרכב כבר היה כדי מחציתו בתוך הנתיב, וכפי שהעידה נהגת התובעת – שעדותה הייתה מהימנה – אף היה רווח מסוים בינו לבין המשאית. בנסיבות אלו, המסקנה המסתברת הינה כי ניתן היה להבחין ברכב. לפיכך, יש לייחס גם לנתבע אחריות מסוימת בשל כך שלא וידא בטרם התחיל בנסיעה שהכביש שלפניו פנוי לחלוטין. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, סבורני כי יש להעמיד את שיעור אחריותו של הנתבע לתאונה על 30%.

5.לפיכך, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת סך של 1,924 ש"ח בתוספת סך של 375 ש"ח בגין אגרת משפט וסך של 1,500 ש"ח שכר טרחת עורך דין. בנסיבות, איני פוסק החזר שכר עדות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ז, 19 מאי 2017, בהעדר הצדדים.