ת"ת 25645-12-14 רשות השידור/ המשרד הראשי נ' נסאסרה

המבקשת עותרת להתיר לה להתנגד לתביעה בסכום קצוב שהגישה המשיבה ובה נטען כי המבקשת חבה בגין אי תשלום אגרת טלויזיה לשנים 2011 – 2012 את סכום התביעה – 1,141.90 ₪.

המבקשת טוענת כי אינה מחזיקה במכשיר טלויזיה והכחישה כי נמסרה לה האזהרה בתיק ההוצאה לפועל. לטענתה, נודע לה על ההליכים בתיק רק משהתברר לה שחשבון הבנק שלה מעוקל לטובת המשיבה, וזאת בנובמבר 2014.

ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בדיון שהתקיים בפני ביום 10.5.15 ובעלה של המבקשת העיד.

לטענת ב"כ המשיבה נמסרה האזהרה עוד ביולי 2013, ובחודש נובמבר 2013 נשלח מכתב מטעם ב"כ המבקשת למשרד ב"כ המשיבה ובו בקשה להסרת העיקול, "אחרת [תפנה] לבית המשפט המוסמך להגשת התנגדות" (נספח ב' לתגובת המשיבה לבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות; תגובה שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 16.12.14).

ב"כ המבקשת אישר את משלוח המכתב בנובמבר 2013 אך טען כי הודע לו שהתיק נסגר, ורק משלא הוסר העיקול – פנו לבית המשפט. המבקשת וב"כ לא יכלו לתמוך טענתם במסמכים.

לעניין החתימה הנטענת על גבי אישור המסירה, טען בעלה של המבקשת כי במשפחתו "הנשים לא מדברות בכלל עם גברים" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 10.5.15, שורה 14) – ומשכך החתימה מזויפת (ואף אינה דומה בפועל לחתימתה האמיתית של המבקשת).

מוסר האזהרה לא הוזמן לדיון, לא נחקר על תצהירו וממילא לא עומת עם טענות המבקשת ובעלה.

מן המקובץ עולה כי המבקשת עותרת כי אעדיף עדות בעל פה על פני מסמך בכתב. בנסיבות שפורטו, לא מצאתי לעשות כן. כללי הראיות לימדונו כי על פניו עדיף משקלו של מסמך בכתב על פני עדות בעל פה, ולא מצאתי כי יש לחרוג מכך במקרה שלפני.

לפיכך, אני קובע כי הוכח שהמבקשת ידעה על ההליכים לכל המאוחר בנובמבר 2013, ומשכך היה עליה לשכנע את בית המשפט כי יש להאריך את המועד להגשת ההתנגדות.

על מנת שבית המשפט יאריך מועד הקבוע בחוק, על המבקש להציג טעם מיוחד. דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.