ת"ק 7956-02-15

1.הנתבעים שכרו מאת התובע דירה למגורים משך מספר שנים. התובע רכש את הדירה מאת הבעלים הקודמים, שעה שהנתבעים כבר שכרו אותה דירה ושכירותם המשיכה בבעלותו בתנאים שסוכמו בין הצדדים.

הנתבעים נהגו להפקיד בידי התובע 12 שיקים בתחילת כל 'שנת שכירות' לצורך תשלום דמי השכירות. בשנת השכירות האחרונה שהתחילה בספטמבר 2013 לא הפקידו הנתבעים בידי התובע שיקים לטובת דמי השכירות השנתייים אלא ביצעו העברה בנקאית של דמי השכירות חודש בחודשו.

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 22/1/14 הודיעו הנתבעים לתובע כי הם עומדים לעזוב את הדירה תוך 40 ימים מאותו מועד. הצדדים חלוקים בשאלה אם מועד הפינוי המוקדם סוכם בין הצדדים או שמא מדובר בהפרה של החוזה.

3.לטענת התובע, לא הודיעו לו הנתבעים עם התחדשות חוזה השכירות בספטמבר 2013 כי הם מחפשים דירה חלופית ומתעתדים לעזוב את המושכר ברגע שימצאו דירה חלופית. בנסיבות אלה עזיבתם בהתראה של 40 ימים, באמצע תקופת השכירות היא הפרה של החוזה בגינה הוא זכאי לפיצוי בגין 3 חודשים בהם לא עלה בידו להשכיר הדירה לאחר, לרבות דמי ועד הבית לאותה תקופה (סע' 12 – 13 לכתב התביעה).

4.מנגד טוענים הנתבעים כי רצו להישאר להתגורר בדירת התובע, אלא שמצב התחזוקה בה ירוד וכי התובע לא נענה לבקשותיהם לבקר בדירה, להתרשם ממצבה ולתקנה בהתאם. משכך הודיעו לו לטענתם עוד בספטמבר 2013 כי בכוונתם לעזוב את הדירה מייד כשימצאו דירה חלופית מתאימה (סע' 4.8 לכתב ההגנה). לענין זה מוסיפים הנתבעים וטוענים כי העובדה שלא העבירו לתובע 12 שיקים לשנת שכירות מלאה יש בה להעיד כי סוכם שהם רשאים לעזוב בכל שלב במהלך השנה בה ימצאו דירה חלופית (עמ' 2, ש' 1 וש' 9).

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

5.אין מחלוקת בין הצדדים כי חוזה השכירות התחדש בספטמבר 2013 וזאת לא הסכם בכתב. יחד עם זאת על-פי הנוהג בין הצדדים בשנים שקדמו, התחדש חוזה השכירות בכל פעם לשנה שלמה. מכאן יכולה לעלות המסקנה כי בהעדר הסכמה אחרת שבין הצדדים התחדש חוזה השכירות לשנה שלמה גם בשנה שבמחלוקת.

הצדדים אמנם חלוקים בסיבה לאי חידוש החוזה בכתב לשנה מלאה, ואולם אין צורך להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים.

6.הנתבעים עזבו את דירת התובע באמצע שנת השכירות, בהתראה מוקדמת של 40 ימים בלבד. גם אם לא מתקבלת גירסת הנתבעים כי עזיבה מוקדמת של הדירה, באמצע תקופת השכירות הוסכמה בין הצדדים מראש, הרי שמהראיות שהובאו בפניי עולה כי ממילא עמדה לנתבעים עילת ביטול של חוזה השכירות ומכאן שעזיבה מוקדמת של הדירה לא מהווה הפרה המזכה את התובע בפיצוי.

אבהיר המסקנה.

7.הנתבעים טענו כי מספר פעמים ביקשו מהתובע, שרכש את הדירה לצורכי השקעה, להגיע לדירה לבחון מצבה ולעמוד על מצב תחזוקתה, אלא שהתובע בחר שלא להגיע כלל. הנתבעים הפנו לנזקי רטיבות בדירה, למטבח שכל הפנים שלו מתפורר ולשיש המטבח שזז ממקומו. התובע עצמו אישר כי לא ביקר מעולם בדירה (עמ' 3, ש' 2).

8.התובע לא הכחיש כי בדירה היו נזקי נזילה אלא שלטענתו תוקנה הנזילה שמקורה בגג המשותף של בית המגורים בידי ועד הבית. יש באמור כדי לאשר גירסת הנתבעים כי בדירה היתה נזילה פעילה וכן נזקי נזילה נלווים. עוד יש בדברי התובע לאשש גירסת התובעים כי בניגוד לנזילה שתוקנה למעשה לא תוקנו נזקי הנזילה – הם כתמי העובש בדירה.

9.משלא דאג התובע לטפל בכתמי עובש שפשטו בדירה, שמקורם בנזילה המתמשכת מגג הבית המשותף, הגם שזו עצמה תוקנה, הרי שהפר התובע את חובתו כמשכיר לתקן את הליקויים שנוצרים במושכר כמוסכם בין הצדדים; ומשפנו אליו התובעים מספר פעמים – טענה שלא הוכחשה על ידו – והוא בחר שלא לבקר בדירה ואף שלא לטפל בעובש בדירה, הרי שבדין עזבו הנתבעים את הדירה במועד שעזבו, ואין בכך משום הפרת החוזה מצידם המזכה את התובע בפיצוי, אלא עמידה על זכותם לביטול החוזה לאחר הפרתו מצד התובע כבעלים.