אזולאי נ' היימן

1.לאחר קריאה מדוקדקת של כתבי-הטענות; עיון בראיות-הצדדים ושמיעת-עדויותיהם בישיבת-היום הגעתי לכלל-מסקנה כי השניים נושאים, שווה בשווה, באחריות לתאונת-הפח, שאירעה בתאריך 12.8.2016 ברחוב תפוצות ישראל בגבעתיים.

2.בתאונה היו מעורבות שתי מכוניות: זו של הנתבע, שעמדה במָקום אסור-בעצירה בצד הכביש וזו של התובע, שחלפה על פנֵיה במרווח הצר שנותר למעֲבר. אין חולק כי בשלב כלשהו נפתחה הדלת השמאלית האחורית של מכונית-הנתבע. הדלת הפתוחה "פגשה" בדלת הקדמית הימנית של מכוניתו הנוסעת של התובע. טענת-התובע היא כי הוא נסע בכביש פנוי, כשלפתע נפתחה הדלת אל נתיב-נסיעתו ופגעה במכוניתו. הנתבע טוען, מנגד, כי הדלת כבר עמדה פתוחה בעת שהתובע חלף בכביש וכי הלה פגע בה באמצעות המראה הימנית של מכוניתו.

כל אחד מהצדדים מסר עדות בבית-המשפט. בין העדויות הללו לא ניתן להכריע על-בסיסם של ממצאי-מהימנות. ניכר בְּכל צד כי הוא מאמין, באמת ובתמים, בגרסתו. ממילא היו העדויות הללו חסֵרות כי לאיש מן הצדדים לא נהירה הייתה, עד תום, השתלשלות-הדברים. מה, שישמש אפוא בהערכתן של הגרסאות הם ממצאים אוביקטיביים, וכאלה יש כמה.

3.ראשונות הן תמונות, שהציג כל אחד מן הצדדים ומהן נשקפים הנזקים למכוניתו. כלִי-הרכב של התובע נפגע, בייחוד, פגיעה של מעיכה בדלת הקדמית הימנית ופגיעת-משיכה משם לעברה של הדלת האחורית. אמנם, בחוות-דעתו של שמאי, שצורפה לכתב-התביעה, נקבע כי נדרש להחליף גם את המראה החיצונית הימנית במכוניתו של התובע, משמע כי זו נפגעה באורח ממשי. ברם בתמונות, שהציג התובע וניכר בן כי צולמו מיד לאחר הפגיעה, נראית המראה הזו במקומה. היא אפילו לא התקפלה פנימה. מכך קשה להסיק כי המראה הזו פגעה בדלת, שעמדה פתוחה אל הכביש וגררה אותה, בניגוד לכיוון-הפתיחה, לעבר קדמת-מכוניתו של הנתבע כפי שניכר בתמונות שהציג האחרון. עוד אין ניכרים במכוניתו של התובע סימנים לפגיעה בחלק הקדמי, שיעידו כי הוא שפגע בנתבע ולא להפך. התמונות מתיישבות יותר עם המסקנה כי הדלת נפתחה, לעבר הכביש, רק לאחר שחזיתה של מכונית-התובע כבר עברה על פניה.

4.ברם, יסוד מרכזי בעובדות-המקרה הוא כי הדלת שנפתחה – דלת אחורית הייתה. אין חולק כי במושב האחורי, חגורה במושב-בטיחות, ישבה לבדה בתו הפעוטה של הנתבע, בת שלוש שנים ומחצה. אין זה סביר בעינַי כי הפעוטה, במצב זה, היא שפתחה את הדלת – פתיחה, שנדרשה להיות חזקה דיה כדי שהדלת תגיע עד לנתיב-הנסיעה. אדם אחר לא ישָׁב, כאמור, במושב האחורי ולפיכך האפשרות כי הדלת נפתחה מפנים המכונית כלפי חוץ היא קלושה.

המסקנה המסתברת היא שאת הדלת האחורית פתח הנתבע, שיצא לשם כך ממושב-הנהג אל הכביש. הנתבע העיד: "באתי להוציא את בתי מאחורה. יצאתי מהדלת [הקדמית], סגרתי את הדלת [הקדמית], הלכתי לדלת האחורית, פתחתי את הדלת [האחורית], והדלת נפתחת בשני חלקים, נפתחת חצי, ואז עד הסוף מלא. אני פתחתי אותה חצי, וחצי מהגוף שלי היה בתוך הרכב, ובאתי להרים את הילדה ממושב הכיסא. פתאום אני מרגיש את הדלת נמתחת לאחור" (פרוטוקול, בעמ' 4, ש' 7-4). הנתבע, למרבה המזל, לא נפגע כלל. אין זה סביר, אפוא, כי הוא עמד מאחוריה של הדלת האחורית, היינו, מעברה החיצוני ופניו כנגד כיוון-נסיעתו של התובע. אילו כך היה, נהיר כי הנתבע היה נפגע מן הדלת הנגררת לפנים. אין זאת אלא כי הוא עמד מצִדה הפנימי של הדלת. על הדלת היה לעמוד, למצער, פתוחה למחצה כדי שהמרווח יוכל להכיל את גופו. לאמור, הדלת האחורית של מכוניתו הייתה פתוחה, לכל הפחות חלקית, לעברו של הכביש. את הדבר הזה היה על התובע לראות בעת שהחליט להוסיף ולנסוע בנתיב אפילו, שהנתיב הזה לא היה פנוי לגמרי.

5.בייחוד ברחובות הצרים של גוש דן, החלטה להמשיך בנסיעה אפילו לנוכח פעילות במכונית חונה בצד הכביש, מחייבת שקילה. האפשרות כי המכונית שבצד הכביש תחל בנסיעה לעברו של הנתיב שעד אז עמד פנוי; שדלת תיפתח ממנה או שיארע דבר-מה דומה, היא אפשרות סבירה בהחלט. על נהג, הנוסע בכביש, להבחין בפעילות כזו. עליו, עם שהחליט להמשיך בכל זאת בנסיעה, לוודא כי הנתיב אכן פנוי ויישאר פנוי עד שכלי-הרכב הנוסע יחלוף באופן מוחלט על פניו של זה החונה. רשלנותו של הנתבע, במקרה שלפנַי, היא בכך שהוא בחר לעמוד במקום אסור, גרם להצרת-המעֲבר בכביש ולא שׂם די הצורך את לבו למכוניתו החולפת של התובע. רשלנותו של התובע היא בכך, שלא וידא כי נתיב-הנסיעה ייוותר פנוי עד שיסיים לעבור בו.

6.מטעם זה והיות שהנתבע, שלא כתובע, לא הוכיח כי נגרם לו נזק של ממון, קביעתי היא עליו לפצות את התובע במחצית-הנזק שנגרם לאחרון. אלא, שהנזק הזה הוכח אך בחלקו. את מרכיביה של ירידת-הערך, את ההשתתפות העצמית ואת עלות-כינונה של פוליסה חדשה הוכיח התובע, כל צורכו, בראיות שצירף לכתב-התביעה. בְּמה, שהוּתרה הוספתו במעמד-הדיון (ת/1), הוּכחה תוספת של פרמיה בגין הפעלתה של פוליסת-הביטוח. אלא, שהתובע תבע בגינה 4,500 ש"ח ואילו בראָיה שהציג מסתכם הסכום הזה, לכל היותר, ל-3,096 ש"ח. לא הייתי רוצה לחשוב כי, במתכוון, "ניפח" מי שכתב את כתב-התביעה את הסכום הזה. על המרכיב של שכר-טרחתו של שמאי הודיע התובע כי הוא מוותר. הוצאות של נסיעה במוניות – לא עלה בידיו להוכיח. אפילו היה זה בשל כך, שהוא לא סבר כי הענין יתגלגל לפתחו של בית-המשפט, לא אוכל להכיר בראש זה של נזק ונעדר אסמכתאות לחלוטין. עוגמת-נפש, טרחה ואובדן-זמן נגרמו גם לנתבע ולפיכך, לאור חלוקת-האחריות, אינני רואה לזכות בם את התובע.

7.בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו את פסק-הדין הזה, ישלם הנתבע לתובע סך של 3,445 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל. בתוך 15 ימים מיום קבלתו של פסק-הדין רשאי כל אחד מן הצדדים לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור עליו.

ניתן היום, י"ח בסיון התשע"ז, 12 ביוני 2017, שלא במעמד-הצדדים.