ולדימירסקי נ' ובניו עבודות בנין בע"מ ואח'

בפניי תביעה קטנה בסך 30,721 ₪ שעניינה טענות בדבר נזקים שנגרמו לתובעת לאור רישום מוטעה של זכויות התובעת בדירה בבאר שבע (להלן: "הנכס") על ידי הנתבעים 1 ו-2.

הנתבעת 1 הינה החברה המשכנת אשר בנתה את הבניין בו מצוי נכסה של התובעת ואשר התחייבה לבצע רישום הדירות בטאבו על פי חוזה מול בעלי הדירות ואשר התקשרה עם חברת מדידות מ. אביעזר שירותי הנדסה ומדידות בע"מ לשם כך (להלן: "חברת המדידות").

הנתבע 2 הינו עורך דין מטעם הנתבעת 1 אשר היה אמון על הרישום בטאבו של הדירות בבניין.

אין מחלוקת בין הצדדים כי נפלה טעות בעת הרישום בטאבו של זכויות התובעת בנכס וכי חלפו חודשיים מעת שהתגלתה הטעות (16.6.16, מועד ביקור השמאי אוהד ורטש בנכס) ועד שזו תוקנה הלכה למעשה ביום 31.8.16.

לטענת התובעת, ביום 14.12.11 קיבלה הודעת הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 על רישום זכויותיה בנכס בטאבו ואולם הטעות ברישום התגלתה רק בשנת 2016 כאשר התובעת ביקשה למשכן את הנכס לטובת נטילת הלוואה מהבנק למימון רכישת דירת עמידר עבור הוריה ובעת שהבנק הממשכן ביקש נסח טאבו ושמאות על הנכס.

התובעת טענה כי כתוצאה מהטעות ברישום נגרמו לה נזקים והם הפרשי ריבית בהלוואה לעשרים שנים של 105 ₪ לכל חודש ובסך כולל של 25,200 ₪ - כאשר מדובר בהבדל בין המשכנתא שאושרה לתובעת ביוני 2016 לפני שהתגלתה הטעות ברישום בטאבו לבין המשכנתא שקיבלה בסופו של יום לאחר שהטעות תוקנה. עוד טענה כי נגרם לה נזק נוסף בכך שנאלצה לשלם ריבית פיגורים לעמידר בסך של 4,341 ₪ שכן התשלום לעמידר בגין הדירה היה אמור להתבצע במזומן עד ליום 31.7.16 כאשר איחור בתשלום גורר חיוב בריבית פיגורים לפי החשב הכללי. כמו כן, התובעת תבעה הוצאות נסיעה בסך 100 ₪ בגין הגעה לחברת המדידות, תשלום בגין אובדן יום עבודה בסך 380 ₪ וכן עגמת נפש בסך 700 ₪. לתמיכה בטענתה צירפה התובעת לכתב התביעה אסמכתאות ביחס לבעלותה בנכס, העתק מדוח השמאי אשר גילה הטעות ברישום, מכתב מטעם נתבע 2, נסח טאבו המעיד על המועד בו בוצע התיקון ברישום, טופס אישור עקרוני למשכנתא מיום 7.6.16 וטופס אישור עקרוני למשכנתא מיום 4.9.16, מכתב מטעם עמידר ובו מצוין המועד לתשלום ללא ריבית וקבלה על תשלום תמורת הרכישה לעמידר וכן קבלה על תשלום ריבית פיגורים לעמידר.

הנתבעת 1 טענה כי אין לה ידיעה כיצד אירעה הטעות ברישום אך מדובר בטעות בתום לב וכן נטען כי תיקון הטעות בפרק זמן של חודשיים הינו סביר ואף מעיד כי זו תוקנה במהירות. נתבעת 1 טענה כי אין להטיל עליה חיוב כה רחוק מהחבות שלה שכן שמירת הריבית על ידי הבנק אינו מעניינה ואין קשר ישיר או עקיף בין חובת תיקון הרישום לבין אופן מימון רכישת בית הוריה של התובעת. עוד נטען כי הנתבע 2 ו/או חברת המדידה הם אשר ביצעו עבורה את הרישום ועשו הטעות. כמו כן, טענה כי התובעת אף שילמה ישירות לגורמים אלה לשם ביצוע הרישום וכי לא ניתן לחייבה בגין טעות שלא ידעה עליה ולא בוצעה על ידה.

הנתבע 2 טען כי אינו אחראי לטעות ברישום המשכנתא אלא זו בוצעה על ידי חברת המדידות עמה התקשרה הנתבעת 1 לצורך עריכת טבלת שיוך של הדירות בבניין. נטען כי מדובר בעבודה של חברת מדידות שכן היא מצריכה ידע ומומחיות לרבות ביקורי שטח וכי אין לנתבע 2 דרך לוודא כי עבודתו של המודד בוצעה כהלכה ועל כן ביקש נתבע 2 כי התביעה נגדו תידחה בהיעדר עילה. עוד טען כי מיד כשהובאה לידיעתו של נתבע 2 כי נעשתה טעות הרי שביצע את כל הפעולות הדרושות על מנת לתקן הטעות והיא תוקנה. נתבע 2 טען כי הטעות שבוצעה הייתה רישום שגוי של דירת התובעת והנתבע 2 הסתמך על הרישום של המודד. לטענתו פנה לנתבעת 1 על מנת שזו תפנה למודד לצורך ביצוע התיקון ובכלל זה תיקון התשריט. ביחס לנזקים הנטענים נטען כי אלה מוגזמים. נתבע 2 טען כי ביום 7.6.16 התובעת קיבלה אישור עקרוני למשכנתא ותוקף הריבית היה ל-12 ימים בלבד קרי עד ליום 19.6.16 בעוד שמכתבו הראשון של השמאי לבנק היה ביום 21.6.16, יומיים לאחר פקיעת התוקף של הריבית הנטענת ואילו השמאות עצמה הוגשה לבנק רק ביום 4.7.16 ומכך נטען כי התובעת איבדה התוקף לריביות שביקשה ללא קשר לטעות הנטענת. עוד נטען כי עיון בהודעות על אישור עקרוני של הבקשה להלוואה שצירפה התובעת לכתב תביעתה מעלים כי חלו שינויים מהותיים בבקשתה להלוואה בין היתר ביחס לתמהיל ההלוואה. נטען כי שינויים אלה הביאו לשינוי בהחזר החודשי ולאו דווקא העיכוב הנטען על ידה. כמו כן נטען כי ביחס לתשלום לחברת עמידר הרי שמהקבלה שצירפה התובעת, שילמה לעמידר רק ביום 10.10.16 בעוד שתיקון הרישום של הנכס בוצע כבר ביום 31.8.16 משכך נטען כי האיחור בתשלום בעמידר נעוץ גם בתובעת עצמה ולא בהכרח באיחור הנטען.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו להם ושמעתי את עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

כאמור אין מחלוקת כי חלה טעות ברישום הזכויות בנכס של התובעת ואולם התובעת לא הצליחה להוכיח כי כל הנזקים להם היא טוענת אכן קרו כתוצאה מטעות זו.

ביחס לרכיב הראשון של התביעה, הנזקים שלטענתה נגרמו לה כתוצאה משינוי בריביות ההלוואה בין המועד בו ביקשה לראשונה לקחת הלוואה לבין המועד בו קיבלה לבסוף הלוואה, התובעת לא תמכה תביעתה בחוות דעת כלכלית שיכולה ללמד על נכונות טענתה זו. עיון במסמכים שכותרתם "הודעה על אישור עקרוני של בקשה להלוואה" האחד מתאריך 7.6.16 והשני מתאריך 4.9.16 מלמד כי תמהיל ההלוואה המורכבת משלושה מסלולים שונים אינו זהה בין ההצעות ביחס לסכום לביצוע בכל מסלול. יתרה מכך, גם אם היה מדובר בהצעות זהות לגמרי למעט רכיב הריביות, אין לבית המשפט כלים להעריך כיצד ההבדלים בריביות באים לידי ביטוי מבחינת ההחזר חודשי בפועל על פני תקופה של עשרים שנים. לא זו אף זו, הצעת הבנק להלוואה אכן הייתה מוגבלת בזמן וההצעה הספציפית כבר לא הייתה בתוקף בעת שהשמאי הגיע לנכס ובעת שהשמאות הועברה אל הבנק מאוחר יותר, ומשכך קיים ספק אם התובעת הייתה יכולה לממש את ההצעה וזאת ללא קשר לטעות ברישום. משכך, אני דוחה רכיב תביעה זה וקובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח נזק זה.

ביחס לרכיב התביעה שעניינו תשלום ריבית פיגורים לעמידר, התובעת הצליחה להוכיח כי שילמה סך שך 4,341 ₪ בגין תשלום מאוחר לעמידר וזאת בהתאם לקבלות שצירפה ולנספח ה' לכתב התביעה לפיו התשלום לעמידר היה אמור להתבצע עד ליום 31.7.16. איני מקבלת את טענת נתבע 2 כי העובדה שהתשלום בוצע ביום 10.10.16 וכי מדובר במועד מאוחר ביחס למועד בו בוצע תיקון הרישום 31.8.16 וכי האיחור נעוץ בהתנהלותה. התובעת העידה בפניי כי פנתה לבנק לאחר התיקון של הרישום וקבלת ההלוואה לקחה זמן ורק אחרי ששילמה סך של 350 אלף ₪ לעמידר, נערך חשבון ביחס לריבית הפיגורים. כאמור המסמכים שצירפה לכתב תביעתה מאששים את דבריה ואיני סבורה כי חודש ועשרה ימים הם איחור שנובע מהתנהלותה של התובעת אלא זמן סביר לקבלת ההלוואה לאחר התיקון של הרישום שאין להטיל לפתחה של התובעת וכי עליה לקבל פיצוי מלא בגין רכיב זה.

ביחס לרכיבים הקשורים להוצאות נסיעה והפסד יום עבודה התובעת לא צירפה אסמכתא לתמיכה בטענתה.

עגמת נפש היא רכיב שנמצא בשיקול דעת בית המשפט ואני סבורה כי במקרה דנן יש מקום לפצות בגינו שכן אין ספק כי הטעות ברישום במועד בו התגלתה גרמה לתובעת לעגמת נפש רבה.

ביחס לחלוקת האחריות בין הנתבעת 1 לנתבע 2 אני קובעת כי האחריות מוטלת לפתחה של הנתבעת 1 אשר הייתה אחראית לרישום בטאבו של הדירות בבניין ועל כן יש לחייב רק את נתבעת 1 בתשלום פיצוי. העובדה כי הנתבעת 1 התקשרה עם חברת מדידות לשם כך ועם הנתבע 2 לשם ביצוע הרישום אינה מפחיתה מאחריותה של הנתבעת 1. הנתבע 2 פעל במסגרת תפקידו בנתבעת 1 ואין לייחס לו אחריות אישית. יש לציין כי הנתבעת 1 לא הגישה הודעת צד ג' נגד חברת המדידות על אף שטענתה העיקרית הייתה כי חברת המדידות היא אשר שגתה בעת עריכת המדידות ובהכנת טבלה המשייכת את הדירות בבניין לדיירים. יוער עוד כי הנתבעת 1 אף לא הגישה הודעת צד ג' נגד נתבע 2.

לסיכום, הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך כולל של 5300 ₪ הכולל הוצאות משפט ועגמת נפש.

סכום זה ישולם תוך 30 יום שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק-הדין ועד יום התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.