שטיינברג נ' רוטנברג

בפני תביעה לסעד כספי בגין הסכם השכירות מיום 8.9.04, שנכרת בין התובע, אמו המנוחה ורעייתו מצד אחד, והנתבע ובני משפחתו מצד שני, ביחס למשק חקלאי במושב משמר השבעה, אשר משמש לגידול עופות ע"י הנתבע (להלן - המושכר). המחלוקת בקליפת אגוז בין הצדדים הינה ביחס לסכומים שונים שהושמטו משכר הדירה המוסכם שהועבר ע"י הנתבע לתובע במשך שנות השכירות שהחל משנת 2012 ועד היום, כפי שיפורט לקמן (להלן - ההפרשים). עמודו הראשון של הסכם השכירות צורף ע"י התובע וההסכם כולו צורף ע"י הנתבע כנספח א לכתב ההגנה.

בטרם אתייחס למחלוקת מושא תביעתנו לא מן הנמנע להפנות לפסק הדין שאוזכר ע"י הצדדים (הנתבע בכתב ההגנה ושני הצדדים במהלך הדיון לפרוטוקול), והוא פסק הדין של כבוד שופטת בית המשפט השלום בראשון לציון, יעל בלכר (כתוארה אז) בת"א 30333-01-14 שטינברג נ' רוטנברג ואח' ות"א 1486-03-13 (להלן - פסק הדין). עניינו של פסק הדין היה בתביעה לסעד כספי ולפינוי הלולים מהמושכר. בראשית דבריה מאזכרת כבוד השופטת בלכר הליכים משפטיים נוספים שבהם היו מעורבים שני הצדדים. במסגרת פסק דינה דחתה כבוד השופטת בלכר את תביעת התובע (הוא התובע דנן), כמו גם את התביעה שכנגד, שהוגשה ע"י הנתבע (הוא הנתבע דנן). עיקרה של המחלוקת שם היתה ביחס לטענות התובע בדבר תשלום שחב לו, לטענתו, הנתבע בגין הפרשי שטח (כפי שאלו נמדדו ע"י מודד מטעמו), המצויים בשימושו של הנתבע ושלא שילם דמי שכירות בגינם. כן נדונה דרישת התובע להגדלת דמי השכירות עבור משרד המשמש את הנתבע ושבגינו משמש הנתבע סך של 110$ לחודש בלבד, כאשר לטענת התובע היה על הנתבע לשלם סכום בסך של 1,500 ₪ בגין המשרד. כן נדונו טענות בדבר התנהלות לא תקינה של הנתבע בפני האגודה השיתופית ורמ"י, ובכלל זה התנהלות ללא רשיונות מתאימים וכיו"ב. במסגרת תביעתו טען עוד התובע כי הנתבע זייף את חתימת אמו המנוחה על גבי הבקשה להיתר, וזאת, בהסתמך על חוות דעת מומחה להשוואת כתב היד מטעמו. גם טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט (סעיף 40 לפסק הדין). התובע עתר לקבלת דמי שימוש ופיצוי מוסכם ותביעתו נדחתה. כן עתר התובע לפינוי הנתבע מהמושכר וגם תביעתו זו נדחתה. זאת, תוך דחיית הטענה כאילו הנתבע הפר את ההסכם בפלישה לשטח לא לו (סעיף 43 לפסק הדין). בסופו של דבר נקבע (בסעיף 46 לפסק הדין) כי טענותיו של התובע "מוקשות ומפותלות, מנותקות מחומר הראיות ונשענות על הנחות מוטעות". לסיום קובעת כבוד השופטת בלכר כי "ניכר שיחסי הצדדים עכורים ומזה שנים. דומה כי בשל כך, כמו גם בשל רצונו הבלתי מתפשר של התובע להביא לסילוקו של הנתבע ועסקו מהמקרקעין – לא ניתן היה להביא לסיום הסכסוך בדרך כלשהי לבד מהכרעה שיפוטית". בית המשפט ממליץ שהצדדים יבואו בדברים על מנת להסדיר בהסכמה את מכלול היחסים ביניהם. גם אני ניסיתי לגשר על הפערים בין הצדדים במהלך הדיון לפני, אולם הניסיון נכשל עוד בטרם החל. מכל מקום, לענייננו נעשה שימוש בדברים האמורים בפסק דין ושיסייעו בידינו להבין את מכלול מערכת התשלומים מושא המושכר. יודגש כבר כעת כי בתביעה דידן עסקינן בטענה להפרשים ולא בטענות שעלו בפסק הדין וממילא לא ניתן לטעון למעשה בית דין ביחס לטענה החדשה מושא תביעתנו.

טענות הצדדים

התובע טוען בכתב התביעה כי הנתבע "אינו משלם את מלוא השכירות ואינו מעביר כספים עפ"י התחייבותו בחוזה. מידי חודש חסרים כספים רבים. למר רוטנברג נישלח דוח חוסרים בתשלום וכן חשבונית פרופורמה לפי בקשתו, אך גם כעת, לאחר מספר שבועות הסכום לא שולם". התובע צירף לכתב התביעה (מלבד העמוד הראשון להסכם השכירות) את הנספחים שעניינם פניותיו השונות לנתבע, החל מיום 18.2.18, והמשך בפנייה מיום 25.5.18, ולפיהם לנתבע "יתרת חוב בפיגור", בגין אי תשלום דמי שכירות שלא שולמו בשנת 2014 ומהווים הפרת הסכם. לטענתו של התובע, במכתבו האחרון, החוב של הנתבע כלפיו עומד על סך של 40,945.90 ₪. במכתב נוסף שנשלח באמצעות דואר אלקטרוני מיום 27.4.18, בצירוף נספחים (שלא הועברו אלי) מצרף התובע חשבוניות לנתבע.

כפי שעולה מהסכם השכירות, מטענות הצדדים ומפסק הדין ודומה כי על כך אין חולק, דמי השכירות החודשיים החל ממועד כריתת החוזה ועד ליום 31.9.14 עמדו על סך של 890$, ואילו דמי השכירות בתקופת האופציה, החל מהמועד הנ"ל עומדים על סך של 910$ (כלומר: תוספת של 20$ לחודש). לסכומים אלו יש להוסיף סך של 110$ בגין המשרד, שהוזכר לעיל. כלומר: דמי השכירות לתקופה שמיום כריתת החוזה ועד ליום 31.9.14 עומדים על סך של 1,000$ בדיוק (890+110) ואילו החל ממועד זה הינם על סך של 1,020$ (910+110).

לטענת התובע, סכומים אלו לא שולמו במלואם, וכך נוצרו הפרשים המגיעים בסך הכל לסך של 40,945.90 ₪, כאמור. התובע העמיד את תביעתו על הסך של 33,400 ₪ בלבד, תוך הנמקה שאינו מעוניין לחרוג מהסכום המקסימלי לשם הגשת כתב תביעה בתביעות קטנות.

במהלך הדיון הבהיר התובע כי עניינו העיקרי בהוצאת הנתבע מהמושכר (ראו למשל בעמוד 2 לפרוטוקול, שורות 16-18, עמוד 3, שורות 9-10 ו-12-13). בבקשה נוספת מיום 5.9.18, שהגיש התובע לאחר הדיון, הוא מבקש להבהיר כי הוא מוכן לוותר על דמי השכירות ובתנאי שבית המשפט יקבע באופן הצהרתי כי אי תשלום ההפרשים מהווה הפרה יסודית של סעיפים 12-13 להסכם השכירות, באופן שיקנה לו עילת פינוי כנגד הנתבע. ההדגשה במקור.

יודגש כבר כעת כי התביעה לא הוגשה כתביעת פינוי וודאי שלא כתביעה למתן סעד הצהרתי ואף לו היתה מוגשת ככזו לא היתה לבית משפט זה סמכות לדון בה, באשר כל תובענה לסעד הצהרתי אינה מסמכותו של בית משפט זה. לעניין זה ראו את פסק הדין המנחה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מפי כבוד השופט ניל הנדל (כתוארו אז), בבר"ע 573/01, קלאב הוטל ניהול בע"מ נ' משה אדלר (לא פורסם, 2001):

בית המשפט לתביעות קטנות הנו בית משפט מיוחד, אשר הוקם למטרות מוגדרות. סעיף 60 לחוק בתי המשפט, המגדיר את הסמכות העניינית של בית משפט זה, מאפשר הגשת תביעות עד לסכום תקרה שנקבע וכן למתן צו להחלפת מצרך, לתיקונו או לביטול עסקה. אין בית משפט זה מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי. עליו להגביל את עיסוקו לסכסוכים קונקרטיים ולמתן פתרונות מוחשיים כגון חיוב כספי או החלפת מצרך. תביעה לפסק דין הצהרתי הנה כמובן לגיטימית, אך ההכרעה בה דורשת שיקולים רחבים יותר מבתביעות כספיות לסכומים נמוכים, ולכן קבע המחוקק כי מקומה הנו בבית משפט רגיל.

כמו כן, קובע סעיף 60 לחוק בתי המשפט [נוס משולב], תשמ"ד-1984, את סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לעסוק בתביעות אזרחיות שהגיש יחיד לתשלום סכום כספי עד לסכום המקסימלי הנקוב בחוק וכן לעסוק בצו להחלפת מצרך, או לתיקונו או לביטול העסקה, כששווי העסקה אינו עולה על הסך הנ"ל. בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן צווי עשה, צווי מניעה או צו פינוי מושכר, כמו גם צווים הצהרתיים. ממילא לא אוכל להידרש לטענתו זו של התובע ולסעד המבוקש על ידו.