ת"ק 26667-05-17 וקסלר נ' לחם

בפניי בקשה להזמנת מתורגמן לאנגלית עבור המבקשת שהינה הנתבעת בתיק, וזאת לדיון הקבוע לפניי ליום 12.12.2017.

רק לשם הרקע אציין, כי בעבר נדחו שתי בקשות זהות שהגישה הנתבעת: האחת על ידי כב' הרשמת הבכירה וידאד יונס בהתאם להחלטתה מיום 07.06.2017; והשנייה על ידי כב' השופטת זהבה בנר בהתאם להחלטתה מיום 03.09.2017. יוער עוד, כי התיק דנן עבר לטיפולי לאחר ששני המותבים הקודמים החליטו לפסול את עצמם משמיעת התיק בשל בקשות "פוגעניות" בכבוד בית המשפט שהגישה המבקשת בתיק.

לכל בעל דין עומדת הזכות הבסיסית, כי יתנהל לגביו הליך משפטי הוגן. זכות בסיסית ויסודית זו היא מנשמת אפו של ההליך המשפטי. הזכות להליך הוגן כוללת הדרישה להבנת ההליך והשפה שבה מתנהל ההליך. תרגום ההליכים המשפטיים מהווה נדבך חשוב בצורך לקיום הליך הוגן. אי הבנת ההליך המשפטי עלולה לגרום נזק משמעותי לבעל הדין, כמו גם לאמון שרוכש הציבור בהליכים המשפטיים ובתקינותם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא (בדימ') א' ברק: "אכן, אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה, לרשות השופטת. זהו גם אחר מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה. כמובן, הצורך באמון הציבור, אין פירושו הצורך בפופולריות. הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושת הציבור, כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, נייטרלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא נטייה" (ראה: אהרון ברק "אתיקה שיפוטית" מבחר כתבים, כרך א, 1023 (ח' כהן וי' זמיר עורכים, תש"ס)).

כפועל יוצא מכך, ככל שצד (בעל דין או עד) אינו דובר השפה העברית, יש לאפשר הבאת מתורגמן לשפת אמו. הואיל וזהו המצב ביחס למבקשת (הנתבעת), כך לפחות לפי בקשתה שלפניי, הרי שיש לקבל את הבקשה במובן זה שאני מאשר למבקשת לזמן מתורגמן לאנגלית מטעמה ועל חשבונה, שיהיה מקצועי ואובייקטיבי.

אציין, כי בנסיבות העניין, ולאחר בחינה, עיון ואיזון, לא ראיתי לאשר למבקשת מתורגמן על חשבון אוצר המדינה. להלן נימוקיי.

בשונה מהסדרת נושא התרגום בנוגע למשפטים פליליים עפ"י הוראת סעיף 140 לחוק הסדר הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, אין הוראה דומה בקשר למשפטים אזרחיים.

סעיף 140 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו". למעשה, מדינת ישראל הכירה בחשיבותם של מתן שירותי תרגום לנאשם בהליך הפלילי, ולפיכך מממנת המדינה את עלויות התרגום בהקשר זה.

בהליכים אזרחיים לא קיימת הוראה דומה. על כן, יש לבחון האם יהא זה הוגן וצודק כי המבקשת (הנתבעת) היא שתישא בהוצאות הכרוכות בכך, שעה שלא קיים הסדר חוקי.

ניתן לומר כי "ברירת המחדל" לפיה כל עוד אין הוראה בדין, היא שהמדינה תישא בעלויות התרגום, לא-כן-שכן במקרים שבית המשפט (ו/או הצד השני) אינו דובר את השפה של בעל דין במידה הדרושה להבין את טענות בעל הדין ולשקול אותן לשם הכרעה בסכסוך. ניתן לבסס גישה זו על הטיעון לפיו כל עוד אין הוראת דין, שמכוחה ניתן לחייב בעל-דין לשלם עבור שירותי משפט ועבור מימוש הזכות לפנות לערכאות, בדומה לחובת תשלום אגרה מכח תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 - אין להטיל על בעל דין תשלום נוסף עבור שירותי תרגום.