ת"צ 45345-01-12 שטינגאוס נ' עיריית נתניה

בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

התובענה עוסקת בגביית ארנונה בגין החלק היחסי ברכוש המשותף בבניינים שאינם משמשים למגורים בתחומי העיר נתניה.

לטענת המבקש, המשיבה גבתה את הארנונה הנ"ל בניגוד ל"דיני ההקפאה", ומבלי שהתקבל לכך אישור מאת שר האוצר ושר הפנים (להלן: "השרים").

נטען כי על פי צווי הארנונה לשנים 1985-1987 חיובן של יחידות בבית משותף לא כלל את חלקה היחסי של כל דירה ברכוש המשותף, בין שהיחידה שימשה למגורים, בין שלא. החל משנת 1988 החלה המשיבה לחייב בארנונה את החלק היחסי ברכוש המשותף בנכסים שאינם משמשים למגורים, בניגוד לדין, וללא קבלת אישור כנדרש.

הקבוצה שמבוקש לאשר היא "כלל הנישומים המחזיקים בנכסים שאינם למגורים בבניין שיש בו שני מחזיקים או יותר, אשר שילמו למשיבה ארנונה בעשרים וארבע החודשים שקדמו להגשת התובענה, בגין החלק היחסי בשטחים המשותפים".

עילת התובענה היא הפרת חוק הארנונה הכללית (סייג להעלאה בשנת הכספים 1988), התשמ"ח-1988 ותקנה 2 (ב) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000.

הסעד שנתבקש: השבת סכום של 24,300,000 ₪ או כל סכום אחר שייקבע על ידי בית המשפט עבור 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור.

סכום הגבייה הנטענת ביתר נתמך בחוות דעתו של מר דרור קופל, לשעבר מנהל היחידה לבחינת חיובים באגף הארנונה עיריית תל אביב יפו.

המשיבה טענה בתגובתה בעיקר כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ויש לדחותה על הסף; כי החל משנת 1993 אין היא רשאית לערוך כל שינוי בצו המיסים, והשרים אינם מוסמכים לאשר שינוי כזה; כי הצו הקובע לענין חוקי ההקפאה הוא צו הארנונה משנת 1984-1985 שבו נכתב במפורש כי המשיבה תגבה ארנונה עבור שטחים משותפים בבניינים שאינם למגורים; כי סעיף 7 בצווי הארנונה לשנים 1985-1987 מתיחס אך ורק למגורים, בין שהמילה "מגורים" מופיעה בכל אחד מסעיפי המשנה שלו, בין שלא; כי מאז ומתמיד גבתה המשיבה ארנונה משטחים משותפים בבניינים שאינם למגורים; כי מרבית הרשויות המקומיות גובות ארנונה משטחים אלו ויש בכך הגיון רב; כי בתי המשפט הכירו בכך כי השטחים המשותפים בבניינים משותפים שאינם משמשים למגורים מהווים חלק בלתי נפרד משטחי המסחר והמשרדים, ותורמים תרומה מכרעת לפעילות המשרדית והמסחרית של הנכס; כי השינוי בצו הארנונה של שנת 1988-1989 הווה הבהרה בלבד ותאם את המצב העובדתי הנוהג; כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית עלול לגרום נזק לציבור; וכי גם אם נפל פגם כלשהו במעשי המשיבה, הוא אינו מצדיק את הסעד המבוקש.

סכום התביעה הוערך על ידי המשיבה בכ – 6,518,977 ₪ לשנה. הפחתת סכום זה מתקציבה השוטף של המשיבה מידי שנה, ותשלום חד פעמי של למעלה מ – 13 מליון ₪ יפגעו קשות בהתנהלותה.