ת"פ 44094-11-14 מדינת ישראל נ' דבוש גל

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 15.03.2016, הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירות של התקנת משטחי עבודה מהם אדם עלול ליפול לעומק העולה על 2 מטר, ללא גידורם, בניגוד לתקנות 5(א) ו- 9(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988 וסעיפים 191(א)(ב) ו- 255 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן – "פקודת הבטיחות") וכן היעדר השגחה ניאותה ואי נקיטת אמצעים על ידי הממונה על העבודה, בניגוד לתקנה 8(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז – 1977 וסעיף 225 לפקודת הבטיחות.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען כי העבירות בוצעו במסגרת משלח ידו של הנאשם והיו עלולות לגרום לפגיעה בחיי אדם. עוד טען כי לנאשם אין מעורבות קודמת ואין עבר בתחום, אך למרות שלא ארעה תאונה במועד הביקורת, המתוארת בכתב האישום, אין להקל ראש עם חומרת העבירות וכי יש חשיבות רבה לענישה משמעותית מקום בו מדובר בשמירה על ערכים שרלוונטיים לשמירה על בריאותם של עובדים, שכן לא בכדי נקבעו סנקציות פליליות לעבירות בהן הורשע בתחום הבטיחות בעבודה.

ביחס לערך החברתי המוגן, טען כי מדובר בקדושת החיים והצורך לשמור עליהם ולא לסכנם, באופן שחובה על כל אדם לנקוט אמצעי בטיחות נדרשים, לרבות מילוי אחר הוראות החוק.

בנוגע לעונש, הפנה ב"כ המאשימה לדב"ע שנ/3-8, מדינת ישראל נ' שטורם, פד"ע כ"ב 150, ולמאמרם של אדלר וברמור בדבר חוקי הבטיחות בעבודה כמגן על העובד. בהקשר זה טען, כי אין מקום להטיל קנס שיש בו יחס סלחני או זלזול בחיי עובד או בטיחותו בעבודה והפנה לדב"ע ל/2-8 החברה לבניין נ' מ"י, פד"ע א' 33 ולרע"פ 4348/08 אפרים מאיר ואח' נ' מ"י ניתן ביום 8.7.10 בפני כב' השופט רובינשטיין (הגם ששם הקביעות התייחסו לאירוע שהסתיים במוות).

ב"כ המאשימה הוסיף כי העונש המקסימאלי הקבוע ביחס לכל אחת מהעבירות, בהיותן כאלה שעלולות לגרום למוות או לחבלות גוף, עומד על מאסר שנה או קנס בסך 20,000 ₪. מאחר ומדובר בקנס של מאסר עד שנה ובהתאם לסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, לפיו על אף האמור בכל חוק, ניתן להטיל קנס מקסימאלי עד לסך של 29,000 ₪ ביחס לכל עבירה, לכן הקנס המקסימלי בגין ביצוע שתי עבירות מסתכם ב-58,400 ₪.

לאור האמור לעיל, טען כי המדינה עותרת לענישה בטווח שבי 70-90 אחוז מהקנס העונשי המקסימלי, כלומר קנס שנע בין 40,880 ₪ לבין 52,560 ₪ ובנוסף מבקשת כי הנאשם יחתום על התחייבות לסעיף 72 לחוק העונשין, על סך של 58,400 ₪, הוא העונש המקסימלי ולפיה משך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין לא יעבור על עבירה כלשהי לפי פקודת הבטיחות ותקנותיה.

ב"כ הנאשם ביקש שלא למצות את מלוא חומרת הדין עם הנאשם וכי הקנס ישולם לשיעורין. הסניגור הטעים כי הנאשם נעדר כל הסתבכות קודמת, או עבר פלילי וכי עצם המעמד וההרשעה בפלילים מהווים כשלעצמם ענישה קשה עבורו.