מדינת ישראל נ' איימן אבו הייכל

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בשתי עבירות של החזקת סכין.

רקע

על פי עובדות האישום הראשון, ביום 15.4.14 בסמוך לשעה 1:00 אחר חצות, ישב הנאשם בכניסה לישוב בית נקופה עם שני חברים ושתה אלכוהול, כאשר ברשותו סכין, אשר היתה נעוצה בגזע עץ לידו ישב. הנאשם אמר לשוטרים במקום כי הוא מחזיק בסכין לצורך הגנה עצמית, משום שהוא מאויים על ידי אחרים.

על פי עובדות האישום השני, ביום 1.9.13, גם כן בסמוך לשעה 1:00 אחר חצות, החזיק הנאשם בדלת מכוניתו סכין.

עמדות הצדדים

ב"כ המאשימה התייחס לחומרתה של תופעת הסכינאות והסכנות הטמונות בה. לאור זאת ביקש להשית על הנאשם עונש של שנת מאסר בפועל.

ב"כ הנאשם שם דגש על נסיבותיו האישיות של הנאשם, מצבו הרפואי והודאתו במיוחס לו. ביחס לעבירות ביקש להדגיש, כי הנאשם חש מאוים בתקופה הסמוכה לביצוע העבירות ואף הגיש מספר תלונות במשטרה נגד אנשים עימם הוא מסוכסך.

לאור אלה ביקש להמנע מהשתת מאסר, ולכל היותר להשית מאסר שירוצה בעבודות שירות.

מתחם העונש ההולם

הנאשם החזיק סכין בשתי הזדמנויות שונות: הראשונה בעת שנסע ברכבו לאחר חצות והחזיק סכין בדלת המכונית. השניה, בעת ששתה אלכוהול עם חברים מחוץ לישובו, לאחר חצות הלילה. לדברי הנאשם, הוא החזיק בסכין לצורך הגנה עצמית.

חומרתה של עבירת החזקת הסכין היא, שהיא עבירה "פותחת שער" למגוון עבירות אלימות קשות. למרבה הצער, פעמים רבות קטטה אשר יכלה להגמר ללא נזק ממשי למעורבים בה, הסתיימה באורח טרגי, בשל כך שאחד המעורבים היה מזוין בסכין ובחר להשתמש בו. לא נדרש דמיון מפותח על מנת להבין את פוטנציאל הסכנה במקרה מושא האישום הראשון, עת יושבים שלושה אנשים, שותים אלכוהול ולידם סכין, מוכנה לשימוש.

הערך המוגן אשר נפגע בשל עבירת החזקת סכין הוא הערך החשוב מכל, שלמות הגוף וקדושת חיים. קו ישר מחבר בין עבירה זו ובין החמורות שבעבירות שבחוק העונשין. לפיכך מדיניות הענישה אמורה לבטא את הפוטנציאל הקטלני הטמון בעבירה זו והצורך החיוני למנעה. ככל שיורתעו אנשים מלצאת מפתח ביתם עם סכין, כך ימעטו קרבנות נוספים. לא בכדי קבע המחוקק בצדה של עבירה זו עונש מקסימלי של חמש שנות מאסר.

לאור זאת, פסיקה עקבית קובעת, כי ככלל יש להטיל בגין עבירת החזקת סכין, גם כעבירה יחידה, עונש של מאסר ממש, למעט במקרים חריגים. הסתפקות במאסר בעבודות שירות אין בה כדי לבטא את חמרת העבירה או להעביר מסר מרתיע ברור, לנאשם ולחברה כולה.

ר' למשל ע"פ 242/07, אובלימוב נ' מדינת ישראל, שם נפסק:

"ואכן אין צורך להכביר מלים על כך שסכין קוראת לשולף ולדוקר כשם שפירצה קוראת לגנב; "תת תרבות הסכין" על גילוייה השונים – מהחזקת סכין ועד לשימוש אלים בה – היא אורח תדיר, לא רצוי, בבתי המשפט, לרבות בבית משפט זה; היא כבר גבתה לא מעט חיי אדם, ועל כן אין מנוס מענישה מרתיעה לגביה, בכל גילוייה."

באותו מקרה אושר גזר דין של תשעה חודשי מאסר בפועל בגין עבירה של החזקת סכין ללא עבירה נלווית.

ר' גם דברי בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 5953-03-09, אבו לשין נ' מדינת ישראל

לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא. הלכה היא כי בעבירות של נשיאת סכין יש מקום לגזור עונש של מאסר. אמנם קיימים מקרים חריגים בהם לא נגזר עונש כאמור, ואולם בדרך כלל, וגם כאשר מדובר בנאשמים ללא עבר פלילי, גוזרים בתי המשפט עונש של מאסר בפועל על אלו הנושאים על גופם סכין ללא צידוק סביר.