מדינת ישראל נ' ב'

בפתח הדברים, מודיע בית המשפט על זיכוי הנאשם.

רקע

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "החוק"), וכן איומים לפי סעיף 192 לחוק.

בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשם וי.ג.ב. (להלן: "המתלוננת"), היו גרושים כשנה עובר לאירוע, ולהם שתי בנות בנות 9 ו-10 במהלכו.

ביום 01/11/2014 בסמוך לשעה 13:25, הגיע הנאשם למקום מגורי המתלוננת, ובין השניים התעורר ויכוח בנוגע להסדרי ראיית בנותיהם. במהלך הוויכוח ולעיני הבנות, תקף הנאשם את בן זוגה של המתלוננת, ש.ח. (להלן: "המתלונן"), בכך שהכה בפניו וגרם לו לנפיחות קלה בשפתו התחתונה. בהמשך, איים הנאשם על המתלוננת בכך שאמר לה שירצח אותה ויהרוס את רכבה.

2.במענה לכתב האישום, כפר הנאשם במיוחס לו. לטענתו, אכן נכח במקום על מנת לקחת את בנותיו, ואולם הכחיש אלימות פיזית ומילולית. בנסיבות אלה, נשמעו הוכחות.

במהלך פרשת התביעה, נשמעו עדויות המתלוננת והמתלונן. בנוסף, הוגשו מספר מסמכים כגון הודעת הנאשם, דו"ח פעולה, דו"ח עיכוב ומזכרים.

במהלך פרשת ההגנה העיד הנאשם בעצמו, וכן הוגשו מסמכים כגון הודעות המתלוננת ומזכרים.

טיעוני הצדדים

3.המאשימה טענה, כי יש לתת אמון בעדותה של המתלוננת, אשר לא הקצינה את האירוע. עדות זו נתמכת בעדותו של המתלונן, אשר סירב לשתף פעולה, ואולם מסר כי הנאשם תקף אותו קלות וגרם לו לנפיחות. בנוסף, טענה המאשימה כי יש לראות חיזוק ראייתי לראיות אלה במצבה הנפשי של המתלוננת, אשר הייתה נסערת בזמן האירוע. לגבי דוח הפעולה, ממנו עולה כי השוטר בזירה לא הבחין בסימני אלימות חריגים, טענה המאשימה כי אותה נפיחות בשפתו של המתלונן אינה מהווה סימן שכזה. לפיכך, עתרה המאשימה להרשיע את הנאשם במיוחס לו.

4.ב"כ הנאשם טענה, כי עדותה של המתלוננת מתאפיינת בסתירות ובהגזמות. כך, לאחר שהעידה תחילה כי הנאשם תקף את בן זוגה ורק בהמשך איים עליה, טענה בהמשך כי קודם איים עליה ורק לאחר מכן פנה אל בן זוגה. באופן דומה, טענה שלאחר שתחילה העידה המתלוננת כי מערכת היחסים עם הנאשם, בנוגע להסדרי הראייה, הייתה תקינה, טענה לפתע כי היא ובנותיה היו קורבן לאלימות מתמשכת מצד הנאשם. המתלוננת לא מסרה כל הסבר מדוע לא התלוננה על כך במשטרה, על אף שהתלוננה על אירוע חמור פחות, כגון האירוע הנוכחי. בנוסף, לא מסרה הסבר כיצד אפשרה לנאשם להשגיח על בנותיה למשך פרקי זמן ממושכים, זאת על אף אותה אלימות לכאורה. עוד קושי מצאה ב"כ הנאשם, בכך שהמתלוננת, אשר טענה כי "חבל" שבנותיה לא נחקרו, היא זו שסירבה לגביית עדותן במשטרה.

לגבי עדות המתלונן, הפנתה ב"כ הנאשם לכך שלא זכר דברים רבים וכן טען שסולח לנאשם אשר לא הכה אותו. ב"כ הנאשם העלתה תמיהה, כיצד המתלונן לא שמע מהמתלוננת לגבי בעיות וקשיים שהיו לה עם הנאשם, זאת על אף היותם בני זוג במשך תקופה ארוכה לאחר האירוע.