פס"ד בבקשה לקיום צוואה ובהתנגדות לה תוך בקשה לקיום אחרת

מונחות בפני מספר תובענות בעניין עיזבון המנוח ר. פ. (להלן: "המנוח"), ואלו הן:

ת"ע 61568-08-22 בקשה לצו קיום צוואת המנוח מיום 21/3/2003 שהוגשה ביום 17/3/22 על ידי מר מ. ר. (להלן: "המבקש").

ת"ע 61570-08-22 התנגדות לקיום צוואת המנוח מיום 21/3/2003 שהוגשה ביום 8/5/22 ע"י גב' כ. ר., המשיבה 1 (להלן: "המשיבה").

ת"ע 61569-08-22 בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 4/5/2019 שהוגשה ביום 5/4/22 ע"י המשיבה.

ת"ע 61571-08-22 התנגדות מטעם המבקש שהוגשה ביום 15/6/22 לבקשת המשיבה לקיום צוואת המנוח מיום 4/5/19.

תיקי העיזבונות הועברו לבית המשפט לענייני משפחה לאור הוראות סעיף 67 א (א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה").

המשיב מס 3 הינו עו"ד נפתלי נשר, שמונה כנאמן בתיק חדלות הפירעון שנפתח כנגד המבקש, צורף כצד לתיק בהסכמת הצדדים.

רקע עובדתי בקליפת אגוז:

המנוח היה יליד 1938 הלך לעולמו ביום 9/2/2022 והשאיר אחריו 16 ילדים, 10 ילדים מאשתו הראשונה ו- 6 ילדים מאשתו השנייה שהיא המשיבה.

המחלוקת בין המבקש למשיבה נסובה סביב קיומן של שתי צוואות שערך המנוח בחייו. במסגרת התובענות המונחות בפני, על ביהמ"ש לבחון את שתי הצוואות שבמחלוקת בין הצדדים ולהכריע איזה מבין שתי הצוואות יש לקיים, צוואתו הראשונה של המנוח מיום 21/3/2003 (להלן: "הצוואה הראשונה") או הצוואה השנייה מיום 4/5/2019 (להלן: "הצוואה השנייה").

המבקש, שהינו אחד מילדיו של המנוח מאשתו הראשונה, הגיש לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואתו הראשונה של המנוח, והמשיבה הגישה בקשתה לקיום צוואתו השנייה של המנוח. המבקש הגיש התנגדות לבקשת המשיבה לקיום הצוואה השנייה, והמשיבה הגישה התנגדות לקיום צוואתו הראשונה של המנוח.

צוואתו הראשונה של המנוח הינה צוואה נוטריונית שנערכה ע"י עוה"ד והנוטריון מר ס. ג.. צוואתו השנייה של המנוח הינה צוואה בעדים, שנערכה ע"י עו"ד מ. ע.. על הצוואה השנייה חתומים, עוה"ד מ. ע., שתי עדות הצוואה, עוה"ד ת. ע. אחותו של עו"ד מ. ע. והמזכירה של עוה"ד מ. ע. גב' ע. ע. א.. אציין כבר בשלב זה, כי באישור החתימה על הצוואה השנייה נרשם כי המנוח התייצב בפני עו"ד ע. במשרדו וחתם על הצוואה בפניו ובפני שתי העדות.

המבקש עותר לקיים את צוואתו הראשונה של המנוח, אולם המשיבה מתנגדת לכך בטענה אחת ויחידה והיא, כי המנוח ערך צוואה מאוחרת, שהיא הצוואה השנייה, והיא מבטלת כל צוואה קודמת שערך המנוח. חשוב לציין ולהדגיש, כי המשיבה אינה חולקת על אמינות ואותנטיות הצוואה הראשונה, אלא, טוענת כי הצוואה השנייה מבטלת אותה ועל כן יש לקיים את צוואתו השנייה של המנוח.

המבקש מתנגד לקיום הצוואה השנייה וטוען, כי בזמן הרלוונטי לעריכתה, ואף שנים קודם לעריכתה, המנוח סבל ממצב רפואי קשה, הייתה לו ירידה בזיכרון וכן ירידה קוגניטיבית. כמו כן טוען המבקש, כי אביו המנוח היה עיוור וקיבל תעודת עיוור והוכר כנכה מטעם המוסד לביטוח לאומי. המבקש טוען, כי הופעל על המנוח השפעה בלתי הוגנת מצדה של המשיבה, שכן הוא היה תלוי בה באופן טוטאלי. כמו כן טוען המבקש, כי החתימה על הצוואה השנייה אינה חתימתו של המנוח והיא זוייפה.

התיק נקבע לשמיעת ראיות ובית המשפט הורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. בתיק התקיימה ישיבת הוכחות אחת בה נחקרו בעלי הדין, עו"ד מ. ע. שערך את הצוואה וכן שתי עדות הצוואה השנייה, עוה"ד ת. ע. ומזכירת עו"ד מ. ע., גב' ע. ע. א.. בתום שמיעת הראיות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, הצדדים פעלו בהתאם, ועתה יש ליתן פס"ד בכל התובענות שבכותרת.

טענות המבקש:

ביסוד כתבי טענותיו של המבקש, טוען, כי יש להורות על פסילת צוואתו השנייה של המנוח ולקיים את צוואתו הראשונה. המבקש טוען, כי אביו קיבל אירוע מוחי בשנת 2006, דבר שהוביל לירידה משמעותי במצבו הבריאותי וגרם לו להיות מרותק למיטה ולכיסא גלגלים. לטענתו, כתוצאה מהאירוע המוחי הקשה נפגע הזיכרון שלו, הן הארוך והן הקצר, ולאחר מכן הייתה גם פגיעה בראייתו וכבר בשנת 2008 הונפקה לו תעודת עיוור.

המבקש סרק את ההיסטוריה הרפואית של המנוח וכן ציין, כי שנים לפני חתימתו של המנוח על הצוואה השנייה דווח על ירידה בזיכרון וירידה קוגניטיבית. הוא מוסיף, כי המנוח סבל משכחה ובשל מצבו אף היו לו נפילות, ובאחד המקרים אף נגרם לו נזק והוא היה במעקבים רפואיים ממושכים ומתמידים והיה מרותק למיטתו באופן טוטאלי. המבקש מציין, כי המנוח היה סיעודי ונזקק לעזרה קבועה בכל הפעולות, ולכן תוהה המבקש כיצד יכל המנוח להגיע למשרדו של עו"ד מ. ע. שערך את הצוואה.

המבקש צירף לתיק חוות דעת רפואית מטעם ד"ר מ. ב., מומחה גריאטרי ופסיכוגריאטרי, שהגשתה אושרה ע"י ביהמ"ש בהסכמת המשיבה, לפיה קבע ד"ר מ. ב., בהסתמך על תיקו הרפואי של המנוח, כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה.

המבקש טוען, כי הופעל על המנוח השפעה בלתי הוגנת מצדה של המשיבה, שכן המנוח היה תלוי בה באופן טוטאלי וקשור אליה בכל פעולותיו היומימיות, בין אם באכילה או בלבוש או שליטה בסוגרים, רחצה, ניידות ובכל פעולה אחרת. המבקש מדגיש, כי אף בשל מצבו הקשה קיבל המנוח גמלת סיעוד. המבקש טוען, כי בשל מצבו של המנוח גילו המבוגר בעת עריכת הצוואה, הוא פיתח תלות טוטאלית במשיבה וזה עולה מתוכן הצוואה בה הוריש המנוח את כל רכושו למשיבה ולבן אחד בלבד.

המבקש טוען, כי צוואתו השנייה של המנוח אינה משקפת את רצונו האמתי שכן הוא היה זרועו הימנית של המנוח בכל הקשור לניהול ענייניו ועסקיו. המבקש טוען, כי הוא עבד יחד עם המנוח שנים רבות בגידול בעלי חיים והמנוח התייחס אליו כשותף, ועל כן אין זה סביר שהמנוח ידיר אותו מצוואתו.

המבקש טוען, כי חתימתו של המנוח על הצוואה השנייה זוייפה. המבקש צירף לתיק חוות דעת מטעם הגרפולוגית גב' ד. ג., שבדקה את חתימת המנוח על הצוואה וקבעה כי החתימה על הצוואה השנייה אינה חתימתו של המנוח. עוד קבעה המומחית, כי קיימת סבירות גבוהה שהחתימה על הצוואה נכתבה כשאת ידו של המנוח מנחה אדם אחר. חוות הדעת אושרה ע"י ביהמ"ש לאחר שלא הייתה התנגדות מטעם המשיבה להגשתה.

טענות המשיבה:

בתורה טוענת המשיבה טענה אחת ויחידה, כי יש לקיים את הצוואה השנייה שכן היא מבטלת כל צוואה קודמת שערך המנוח לרבות צוואתו הראשונה. בנוסף טוענת המשיבה, כי הצוואה הופקדה בפני הרשם לענייני ירושה בתיק הפקדת צוואות וזאת ביום 15/5/2019 והמנוח חתם בפני הרשם לענייני ירושה על הפקדתה דבר שמוכיח את נכונותה.

המשיבה דוחה את טענת המבקש, כי חתימתו של המנוח על הצוואה השנייה זויפה. המשיבה טוענת, כי הגעתו של המנוח לרשם לענייני ירושה והפקדת הצוואה בפני הרשם מפריכה בצורה חד משמעית את טענת הזיוף. המשיבה מוסיפה, כי עדויות עו"ד מ. ע. ושתי עדות עדי הצוואה מוכיחות כי המנוח הוא שחתם על הצוואה השנייה.

המשיבה בסיכומיה עשתה השוואה בין שתי הצוואות בכל הקשור לחלוקה הרכוש שעשה המנוח בצוואה הראשונה ובצוואה השנייה. לשיטתה, ועל אף שהצוואה הראשונה מעניקה לה זכויות שהיא אינה מקבלת בצוואה השנייה, היא עומדת על בקשתה לקיום הצוואה השנייה שכן היא רוצה לכבד ולקיים את רצונו של המנוח.

באשר לחוות הדעת שהוגשו ע"י המבקש לתיק, טוענת המשיבה, כי המומחים לא התייצבו לחקירה על אף שנדרשו לעשות זאת בהתאם להחלטה שניתנה ביום 5/12/22. המשיבה טוענת, כי על אף הסכמתה להגשת חוות הדעת, היא טענה כי אין בהסכמתה משום הסכמה לתוכן חוות הדעת ולאמיתות הדברים המופיעים בחוות הדעת, וכי היא עמדה על כך שיש להעמיד לחקירה את עורכי חוות הדעת. המשיבה טוענת, כי הייתה מוטלת על המבקש החובה לזמן את המומחים לחקירה ולא עליה.

המשיבה, כאמור אינה טוענת לפגמים שנפלו בצוואה הראשונה ואינה מטילה כל ספק באמינותה או באותנטיות הצוואה, אלא, טוענת כי הצוואה השנייה היא הצוואה המאוחרת והיא מבטלת את הצוואה הראשונה ועל כן יש לקיימה וליתן לה צו קיום צוואה.

דיון והכרעה בצוואת המנוחה השנייה:

בנסיבות המקרה ומאחר ואין מחלוקת בין הצדדים לעניין אמינות ואותנטיות הצוואה הראשונה, יש לדון בשאלה האם יש לקיים את צוואת המנוח השנייה שכן ככל וביהמ"ש יעתר לבקשת המשיבה ויאשרה ויתן לה צו קיום צוואה, אזי היא מבטלת את הצוואה הראשונה שערך המנוח.

נקודת המוצא בתביעות כגון דא היא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012)).

כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחופש הציווי. בית המשפט ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואה ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר לצורך הוכחת טיעוניו (ראו: ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד( נ' תמר גולד, מח(1) 22 (1993) ובע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 5.7.2012)).

כאמור, מצווים אנחנו לכבד את רצון המת, אך כלל לא פחות חשוב הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהצוואה לא נערכה מתוך רצון חופשי ואמתי (ראו: ע"א 5185/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, מט(1) 318 (1995) (להלן: "פרשת מרום").

אמיתות הצוואה נטל ההוכחה והשכנוע:

ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין המתנגד לקיום הצוואה, ככל שלא נפלו בגדרה פגמים צורניים (ראו: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה ואח', נה(3) 837 (2001) וע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979)).

הצוואה השנייה שנתבקש קיומה במקרה המונח בפני ביהמ"ש היא צוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה, קובע:

"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

כאמור, צוואה בעדים עליה להיעשות בכתב, לכלול תאריך, להיחתם על ידי המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם כי זו צוואתו, וכן על העדים לחתום כי היו עדים למעמד מתן הצהרת המצווה וחתימתו על הצוואה.

חזקה על צוואה כי היא כשירה, כי המנוח היה כשיר, כי נערכה כראוי, ועל הטוען אחרת מוטל עליו נטל ההוכחה להוכיח טענותיו שחותרות תחת כך (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)). בהעדר פגם צורני בצוואה, הנטל נשאר ומוטל על המתנגד והוא זה הפותח ראשון בהבאת ראיותיו, גם במקום שמערכת הנסיבות מלמדת על קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ולאחר שמיעת בעלי הדין והעדים, ולאחר בחינה ושקילה וביישום הוראות חוק הירושה הרלוונטיות למקרה שבפני ובהתאם להלכה הפסוקה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת המשיבה לקיום צוואתו השנייה של המנוח. בהתאמה מצאתי לקבל בקשת המבקש למתן צו קיום לצוואתו הראשונה של המנוח, ואבאר.

עפ"י הוראות סעיף 20 לחוק הירושה על העדים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם על הצוואה בפניהם. ספק רב אם מרכיב זה מתקיים בפנינו. עפ"י אישור החתימה בדף השני של הצוואה שתי העדות אינן מצהירות כי המנוח הצהיר וחתם בפניהן על הצוואה. עפ"י אימות החתימה של עו"ד מ. ע. עולה, כי עו"ד ע. מאשר, אך ורק, כי המנוח חתם בפניו ובפני שתי העדות על הצוואה, כך שהוראות סעיף 20 לחוק הירושה אינן מתקיימות.

משמיעת בעלי הדין ומהמסמכים הרפואיים שהוצגו לתיק עולה, כי מצבו הרפואי של המנוח בסמוך לעריכת הצוואה השנייה, ואף שנים קודם לכך, היה לא טוב והוא סבל מבעיות רפואיות רבות, היה מרותק למיטה והתנייד בכיסא גלגלים. עוד עולה מהמסמכים הרפואיים, כי המנוח סבל מבעיות בראייה, היה לו תעודת עיוור בזמן הרלוונטי לחתימה על הצוואה השנייה, ובוודאי שראייתו הייתה חלשה ובצוואה אין שום התייחסות לעניין זה כלל וכלל.

בצוואה השנייה לא נרשם כי הצוואה הוקראה למנוח ע"י עורך הצוואה עו"ד מ. ע. או ע"י שתי עדות הצוואה. שתי העדות הינן עדות לחתימת המנוח על הצוואה בלבד כפי שעולה מהאישור שמופיע בצוואה. כאמור המנוח היה עיוור עם תעודת עיוור, וגם אם לא היה עיוור לחלוטין, אין חולק כי הוא סבל מבעיות בראייה, קיבל תעודת עיוור מאת המוסד לביטוח לאומי, ולכן קיים ספק רב אם הוא בכלל יכל לקרוא את תוכן הצוואה בגלל ראייתו החלשה. כל מה שמופיע באישור החתימה על הצוואה הוא שהמנוח חתם על הצוואה בפני עו"ד מ. ע. ושתי העדות, כאשר לא ניתן לדעת האם הצוואה הוקראה לו, או שהמנוח הקריא אותה ובאם ניתנו לו הסברים אודות תוכן הצוואה, ובאם המנוח בעצמו הצהיר בפני עו"ד ע. ושתי העדות כי הוא מבין את תוכן הצוואה.

אכן עו"ד מ. ע. ושתי עדות הצוואה העידו כי עו"ד מ. ע. הסביר למנוח את האמור בצוואה וכי המנוח חתם עליה, אולם אין די בכך והיה על עו"ד ע. לציין בצורה מפורשת בצוואה, כי הצוואה הוקראה לו והוסבר לה תוכנה בפני שתי העדות, דבר שאינו מופיע כלל וכלל באישור החתימה של עו"ד מ. ע., דבר שהוא מנוגד להוראות סעיף 20 לחוק הירושה.

אין חולק, ובכך אף מודה המשיבה וגם עו"ד מ. ע. ושתי העדות, כי המנוח סבל ממגבלות פיזיות, לרבות קושי בניידות כפי שעולה מהחומר הרפואי שהוגש. כמו כן, סבל המנוח מקושי בראייה ובשמיעה ומגבלות אלו אף נתמכו במסמכים רפואיים רבים שהמשיבה לא חלקה עליהם. לא הוברר כדבעי כיצד הצליח עו"ד מ. ע. להביא את המנוח למשרדו, כאשר המשיבה בעצמה הודתה בחקירתה כי היה צורך בשני אנשים כדי שיוכלו להרים את המנוח ולהכניסו לרכב.

בנוסף לאמור לעיל, באישור החתימה על הצוואה מאשר עו"ד ע. כי המנוח התייצב בפניו במשרדו וחתם על הצוואה בפני שתי העדות. משמיעת עדות עו"ד ע. ועדויות שתי עדות הצוואה עולה, כי הצוואה נחתמה ברכבו של עו"ד ע. בחניון המשרד ולא במשרד. שוב לא הוברר כדבעי למה עובדה זו לא נרשמה כלל וכלל בצוואה.

עוד יש לציין ולהדגיש, כי עו"ד ע. ושתי העדות לא נתנו גרסה אחידה בעניין המיקום ומקום הימצאותו של כל אחד מהם בעת חתימת המנוח על הצוואה ברכב. העדה עוה"ד ת. ע. העידה בעניין זה ומסרה כי המנוח, עו"ד מ. ע., היא והעדה הנוספת היו כולם בתוך הרכב. (ראה עמוד 15 לפרוטוקול הדיון מיום 26/11/24 שורות 14 - 19). העדה גב' ע. ע. א. העידה, כי הם לא ישבו בכלל וכי החתימה הייתה בעמידה (ראה עמוד 17 לפרוטוקול שורות 6 -9), ועו"ד מ. ע. בעדותו לא זכר איפה ישבו שתי העדות ותשובתו הייתה "אולי מאחורה, או עמדו מחוץ לרכב, אני לא זוכר בדיוק". (ראה עמוד 20 לפרוטוקול שורה 14).

ובעניין מצבו הרפואי של המנוח, המבקש הגיש לביהמ"ש חוות דעת רפואית של ד"ר מ. ב., אשר המשיבה לא התנגדה לה, וביהמ"ש אישר הגשתה, וממנה עולה, כי המנוח לא היה במצב רפואי טוב. המומחה קובע בחוות דעתו, כי מדובר באדם אשר לקה בכל ליקוי אפשרי החל מירידה תפקודית קשה – היה סיעודי לחלוטין כעשר שנים טרם החתימה על הצוואה השנייה, היה תלוי בזולת בכל הפעולות היומיומיות הבסיסיות לשמירה על היגיינה אישית וניידות.

עוד קובע המומחה:

" לפיכך נעלה מכל ספק, על פי ניסוני המקצועי רב השנים ועל פי הספרות המקצועית אילו נעשה מבחן כשירות משפטית למנוח במועד הנדון הוא לא היה עומד בו, כך שניתן להסיק במידה גבוהה של סבירות שהמנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה במועד הנדון, וזאת מבלי להתייחס להשפעה הפוטנציאלית הבלתי הוגנת בשל מצבו הנואש והתלותי וההשפעות והלחצים בהם היה נתון מצד הסובבים אותו".

כידוע ומן המפורסמות הוא, כי מומחה מטעם בית המשפט הוא זרועו הארוכה של בית המשפט בתחום מומחיותו, ומשכך מוטלת עליו החובה לנהוג באובייקטיביות וללא משוא פנים, ופסילת מומחה הינה אקט חריג ויוצא דופן שבתי משפט ממעטים לנקוט בו אלא מקום שמתקיימות נסיבות המצדיקות זאת (ראו: רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 14.7.1996) ורע"א 408/14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 9.2.2014)).

בית המשפט העליון ברע"א 1867/20 פלונית נ' בית חולים העמק (פורסם בנבו, מיום 3.5.2020) חזר לאחרונה על ההלכה ידועה זו, לפיה פסילתה של חוות דעת מומחה היא צעד קיצוני אשר יינקט רק במקרים חריגים בהם נפל בחוות הדעת פגם היורד לשורש העניין ואשר עלול לגרום לעיוות דין (ראו גם: רע"א 7819/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 25.12.2016); רע"א 5902/19 פלונית נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (פורסם בנבו, מיום 18.11.2019) ורע"א 8617-03-20 א. פ. נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 6.3.2020.

המשיבה כאמור הסכימה להגשת חוות דעתו של המומחה הרפואי, לא שלחה שאלות הבהרה למומחה, ומעל לכל לא ביקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו, ובכך ניתן להסיק כי המשיבה השלימה עם מסקנות המומחה, חרף הסתייגותה כי היא לא מקבלת את ממצאי חוות הדעת. לא עלה בידי המשיבה להוכיח, כי נפלו פגמים מהותיים בחוות הדעת של המומחה, פגמים אשר יש בהם כדי להצדיק פסילת חוות דעתו של המומחה.

המשיבה לא ביקשה להגיש חוות דעת נגדית מטעמה, לא שלחה שאלות הבהרה למומחה ולא ביקשה לחקור אותו. איני מקבל את טענת המשיבה כי היה על המבקש לזמן את המומחים לחקירה. זימון המומחה מוטל על המשיבה ולא על המבקש, וככל והמשיבה לא השלימה עם מסקנות חוות הדעת הייתה חייבת לבקש זימונו של המומחה לדיון ההוכחות לצורך חקירת המומחה על חוות דעתו וסתירת האמור בה. עוד מצאתי לציין כי, בניגוד לנטען ע"י המשיבה בסיכומיה, לא הייתה כל החלטה בתיק מיום 5/12/22 בה נקבע כי על המומחים להתייצב לחקירה.

כאמור, ובהתאם להלכה הפסוקה, פסילת חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש היא צעד קיצוני אשר יינקט רק במקרים חריגים בהם נפל בחוות הדעת פגם היורד לשורש העניין. פסילת מומחה הינה אקט חריג ויוצא דופן שבתי משפט ממעטים לנקוט בו אלא מקום שמתקיימות נסיבות המצדיקות זאת. במקרה המונח בפני לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי נפלו פגמים מהותיים בחוות הדעת שהוגשה מטעם המומחה הרפואי, שכן המומחה לא נחקר על חוות דעתו, לא הוגשה כל חוות דעת נגדית מטעם המשיבה, ולא הועלו כל טענות מצידה של המשיבה על פגמים שנפלו בחוות הדעת, נהפוך הוא, קביעת המומחה מתיישבת עם כל החומר הרפואי שהוגש בעניינו של המנוח וגם עם עדויות בעלי הדין.

בנסיבות, ובהעדר זימונו של המומחה לחקירה וכאשר המשיבה היא זאת שהייתה אמורה לזמנו לחקירה, המסקנה המתחייבת היא, כי המשיבה השלימה עם חוות דעתו והמסקנה אליה הגיע בחוות דעתו. ביהמ"ש משתכנע, כי עסקינן בחוות דעת מקצועית, ניטרלית ואובייקטיבית, אשר הסתמכה על החומר הרפואי שהונח בפניו של המומחה. אי לכך, אני קובע כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח, כי נפלו פגמים מהותיים בחוות הדעת של המומחה לגופה של חוות הדעת, פגמים אשר יש בהם לפסול את חוות הדעת.

בנוסף לחוות הדעת שהוגשה עולה גם כן מכל המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק, וגם מעדות בעלי הדין, כי המנוח היה תלוי לחלוטין באשתו המשיבה וכן בשאר בני המשפחה. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו עלה הצורך של המנוח בעזרת צד ג'. במסמכים הרפואיים שהוצגו לתיק, וכן מהעדויות שנשמעו צוינה תלותו הסיעודית המשמעותית של המנוח, תלות ברחצה, תלות בניידות, תלות בנטילת תרופות, תלות בהסעות, וכן תלות בטיפול בעניינים אחרים שונים. מכל החומר הרפואי שהוגש עולה, כי המנוח היה תלוי מאוד באחרים ובוודאי שתלות זו הייתה לה השפעה על יכולת המנוח. התלות הרבה גם במשיבה, וגם בשאר בני משפחתו, השפיעה ללא כל ספק על יכולת ההחלטות של המנוח.

מכאן אפוא שניתן לקבוע כי חוות דעתו של המומחה הרפואי לא נסתרה, ובהסתמך על קביעתו של המומחה, עליה לא נחקר, ועל המסמכים הרפואיים וכן על עדויות בעלי הדין, עולה ספק רב אם המנוח יכל לחתום על הצוואה השנייה ולהבין את משמעות חתימתו עליה. אשר על כן, אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי וקובע, כי המנוח לא היה כשיר בעת שחתם על הצוואה השנייה, וכי הוא לא ידע להבחין בטיבה של חתימתו, וכן במשמעות ובמהות החתימה על הצוואה השנייה.

המבקש גם טען, כי חתימת המנוח על הצוואה השנייה זויפה, ועל מנת להוכיח טענה הגיש לתיק חוות דעת גרפולוגית מטעם המומחית גב' ד. ג. שבמסקנות חוות דעתה קבעה, כי אין לה כל ספק כי החתימות על הצוואה לא נכתבו ע"י המנוח מר ר. פ.. המומחית מוסיפה, כי קיימת סבירות גבוהה ביותר כי החתימה על הצוואה נכתבה כשאת ידו של מר פ. מנחה אדם אחר.

בדומה למומחה הרפואי, גם במקרה זה המשיבה הסכימה להגשת חוות הדעת של הגרלפולוג ולא התנגדה להגשתה, בהסתייגות של העדר הסכמה לאמור בה. גם בעניין חוות דעתה הגרפולוגית של המומחית, המשיבה לא הפנתה לה שאלות הבהרה וגם לא ביקשה לזמנה לחקירה.

בנסיבות, ובדומה לקביעתי בעניין חוות דעתו של המומחה ברפואי, גם בעניין חוות דעתה של הגרפולוגית, מצאתי לאמצה בהיותה חוות דעת שלא נסתרה ולא נפלו בה כל פגמים או סתירות.

לא נעלמה מעיני טענת ההשפעה הבלתי הוגנת שהעלה המבקש במסגרת התנגדותו לקיום הצוואה השנייה, אולם מאחר וטענה זו נזנחה בסיכמיו של המבקש, לא מצאתי כל צורך לדון בה.

כמו כן, לא נעלמה מעיני טענת המשיבה כי המנוח הפקיד את הצוואה ברשם לענייני ירושה 10 ימים לאחר עריכתה וחתם בפני הרשם, וכי עסקינן בצוואה אמתית ואותנטית, אולם, אין בידי לקבל טיעון זה כלל וכלל, שכן הפקדת הצוואה הינה עניין טכני בלבד, והועבדה כי המנוח הפקיד את הצוואה בפני הרשם וחתם בפניו, אין בה להוביל למסקנה כי עסקינן בצוואה שניתן לקיימה.

סוף דבר:

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

1. בקשת המבקש לקיום צוואת המנוח הראשונה מיום 21/3/2003 מתקבלת והתנגדות המשיבה לקיום צוואה זו נדחית.

    

2. בקשת המשיבה לקיום צוואת המנוחה מיום 4/5/19 נדחית והתנגדות המבקש לקיום צוואה זו מתקבלת.

    

צו קיום צוואה לצוואת המנוח הראשונה מיום 21/3/2003 יינתן בנפרד.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המשיבה לשלם לידי המבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. הסכום ישלום תוך 30 יום מהיום, ולא, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר לצדדים ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"ו, 13 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.