פס"ד בתביעה לתשלום כספים מכוח "הסכם חיים משותפים"

התובעת והמנוח, *** ז"ל, ניהלו קשר זוגי משך כעשור, משנת 2012 ועד למועד פטירתו של המנוח ביום 11.5.2022.  בשנת 2014, חתמו התובעת והמנוח על "הסכם חיים משותפים", הסכם שלא אושר בבית המשפט, במסגרתו נקבע הסדר הפרדה רכושית מוחלטת ביחס לרכוש שצבר כל אחד מהם, הן לתקופה הקודמת לתחילת הקשר והן במהלך הקשר הזוגי. בצד הסדר ההפרדה הרכושית המוחלטת, התחייב המנוח, כי במקרה של פרידה, ישלם לתובעת כספים, כאשר חלקם ישולמו לידיה מיד עם קרות אירוע הפרידה וחלקם ישולמו לידיה לתקופה של שנתיים ממועד הפרידה.

לאחר מות המנוח, הגישה התובעת תביעה כספית בסך של 2,551,000 ₪, סכום המגלם לטענתה את כל החיובים הכספיים בהם התחייב המנוח כלפיה במסגרת ההסכם. התובעת מבססת את התביעה על פרשנות המילה "פרידה" בהסכם, כך שהחיובים הכספיים בהם התחייב המנוח במסגרת ההסכם, יחולו במקרה של פרידה גם עקב מוות.

שתי שאלות מרכזיות מתעוררות בהליך שבפניי ואלה הן:

האחת, מה היה אומד דעתם של בני הזוג בעת שחתמו על הסכם חיים משותפים? האם כוונת בני הזוג בהסכם היתה, כי משמעות המילה "פרידה" איננה רק פרידה זוגית בחייהם אלא גם "פרידה עקב מוות" של מי מהם, כך שבעקבות מות המנוח, החיובים הכספיים שנקבעו בהסכם חלים על עיזבונו?

השנייה, באם תתקבל פרשנות התובעת להסכם, או אז מתעוררת שאלה נוספת והיא – האם הוראות ההסכם, שהוא הסכם חיים משותפים, כולל "הוראות הורשתיות" ועל כן הוראות אלה בטלות על פי סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965?

רקע עובדתי תמציתי  

1. המנוח והתובעת (לעיל ולהלן: בני הזוג) חיו יחד כבני זוג במשך כעשור, כאמור משנת 2012 ועד ליום 2022/--/-- מועד פטירתו של המנוח. מהקשר הזוגי נולדו לבני הזוג שני ילדים: א' בן כ- 11 שנים; ו- י' בן כ- 10 שנים. פער הגילאים בין התובעת והמנוח היה פער משמעותי של 15 שנים. המנוח הלך לעולמו כשהוא בן 65 שנים ואילו התובעת היתה בת 50 שנים.

    

2. הנתבעת 1 היא גרושתו של המנוח; והנתבעת 2 היא בתו של המנוח מנישואיו הראשונים עם הנתבעת 1. הנתבעות 1 ו- 2 ירשו חלק מעיזבון המנוח על פי צוואת המנוח שקוימה ביום 22/-/--.

    

3. המנוח היה יזם מקרקעין והתקשר באמצעות חברות שבשליטתו במספר הסכמים לביצוע פרויקטים של תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה), ובהם: פרויקט ברח' *** בתל-אביב, פרויקט ברח' *** בתל-אביב ופרויקט ברח' *** בתל-אביב.

    

4. ביום 22.10.2019, ערך המנוח צוואה בפני שני עדים. חלק הארי של העיזבון ציווה המנוח לשלושת ילדיו בחלקים שווים ביניהם [שני ילדיו מנישואיו לתובעת והנתבעת 2]; לתובעת ציווה המנוח רכב ומנה בסך של 3,000,000 ₪ סכום אשר מיועד לטובת רכישת דירה; לנתבעת 1 ציווה המנוח מנה בסך של 250,000 ₪.

    

5. בשנת 2022 אובחן אצל המנוח גידול ממאיר ואלים; זמן קצר לאחר גילוי דבר המחלה, המנוח שם קץ לחייו.

    

6. ביום 4.5.2022, חתם המנוח על יפוי כח מתמשך במסגרתו ייפה המנוח את כוחה של התובעת לפעול "בחשבונות הבנקים הפרטיים", אך חייב אותה לדווח מראש לאחיו של המנוח, מר ר' א', על כל פעולה רפואית, אישית ורכושית.

    

7. ימים ספורים לאחר שחתם על יפוי כח מתמשך, ביום 2022/--/--, הלך המנוח לעולמו והוא כאמור בן 65 שנים.

    

8. צוואת המנוח הוגשה לקיום לרשם לענייני ירושה, וביום 2022/--/--, ניתן צו קיום לצוואת המנוח.

    

    

9. ביום 4.7.2022, הגישו התובעת והנתבעות בקשה מוסכמת למינוי עוה"ד משה יצחק הלוי ואילן הלוי, למנהלי עיזבון קבועים (ת"ע 5215-07-22). ביום 25.7.2022, ניתן פסק-דין במסגרתו מונו עוה"ד הלוי למנהלי עיזבון המנוח. מנהלי העיזבון פעלו למכר נכסי העיזבון כדלהלן: א) מכר דירה בפרויקט *** בתמורה לסך של 14,000,000 ₪; ב) מכר מניות המנוח בחברת *** בע"מ בתמורה לסך של 36,500,000 ₪; ג) מכר מניות המנוח בחברת *** בע"מ וזכות להחזר הלוואת בעלים מהחברה תמורת סך של 1,000,000 ₪.

    

10. ביום 19.7.2023, הגישו מנהלי העיזבון בקשה לחלוקת ביניים של כספי העיזבון הצבורים בחשבון העיזבון. בתגובה מיום 6.9.2023, התנגדה התובעת לחלוקת הכספים בטענה, כי קודם לחלוקה על פי הוראות הצוואה, על מנהלי העיזבון לפרוע את החיובים הקבועים בהסכם חיים משותפים בשל מה שהגדירה התובעת כ- "פקיעת מערכת היחסים". נראה להלן, כי בהקשר של החיובים הכספיים, מופיעה בהסכם המילה "פרידה" ולא התיבה "פקיעת מערכת היחסים".

     

11. ביום 12.9.2023 הגישה הנתבעת 2 את תגובתה וטענה, בין היתר, כי דרישת התובעת סותרת את הוראת סעיף 15 לצוואה ("תניית סילוקין") לפיה יורשים שיביעו התנגדות לביצוע הצוואה או ינקטו בהליכים על מנת לשנות את הוראותיה, ינושלו מהעיזבון. כמו כן טענה הנתבעת 2, כי התחייבויותיו של המנוח כלפי התובעת מכוח ההסכם מוגבלות לתרחיש של פרידה בחיים ולא "פרידה" מחמת מוות על פי פרשנות התובעת.

     

12. ביום 12.10.2023 ניתנה החלטה, לפיה לא ניתן לברר את טענות התובעת במסגרת בקשה לחלוקת הכספים שהגישו מנהלי העיזבון, וכי עליה להגיש תביעה נפרדת.

     

13. בעקבות המחלוקת בין הצדדים ביחס לתוקפם של החיובים הכספיים שנקבעו בהסכם והשלכותיהם על היקף העיזבון, הגישה התובעת ביום 14.12.2023, את התביעה הכספית מושא פסק-דין זה.

     

    הסכם חיים משותפים

     

14. ביום 26.2.2014 נכרת "הסכם חיים משותפים" בין התובעת לבין המנוח (לעיל ולהלן: ההסכם). מפאת חשיבות לשון ההסכם, יובאו להלן הוראותיו המרכזיות:

     

    1. הסדר הפרדה רכושית:

        

       סעיף 5.2 – "כל רכוש ו/או נכסים מכל סוג ומין שהוא ... אשר מצויים בבעלותו של מי מהצדדים... יישארו בבעלותו המלאה של אותו צד, ושום מאורע שהוא אשר יארע במהלך הקשר הזוגי בין הצדדים, לרבות עצם פקיעתו בכל דרך שהיא, לא ייפגעו בזכויותיו של אותו צד באותם נכסים ולצד השני לא תהיה בהם כל זכות...".

        

       סעיף 6.1 – "רכוש נפרד של צד ייחשב כל רכוש מכל סוג שהוא שנרשם לפני תחילת הקשר הזוגי או במהלך הקשר הזוגי...".

        

    2. התחייבויותיו הכספיות של המנוח:

        

       תחת כותרת "מכונית נוסעים (סעיף 7) –

       "מובהר ומוסכם, כי ככל שהצדדים יפרדו חלילה, ירכוש *** בעבור *** רכב משפחתי חדש מהחברה, אשר שוויו לא יפחת מסך של 65,000 ₪". 

        

       תחת כותרת "דירת מגורים" (סעיף 8.2) –

       "מוסכם, כי ככל שזוגיות הצדדים לא תצלח חלילה ואלה יפרדו, תקבל *** על ידי *** מענק כספי אשר יחושב באופן הבא: לתקופה מיום 1.10.2012 ועד ליום 30.9.15 יחשב כל חודש של חייהם המשותפים בעלות של 4,000 ₪ אשר יוענקו ל*** על ידי ***. לתקופה של 1.10.2015 ועד 30.9.2021 יחשב כל חודש של חייהם המשותפים בעלות של 5,000 ₪ לחודש אשר יוענקו ל*** על ידי ***, כל זאת בתנאי שסך סכומים אלו כעבור עשר שנים יהיו שווי ערך לשוויה של מחצית דירה בת 3 חדרים ששוויה כיום 1,200,000 ₪ ויחס שווי הדירה ישמר בהתאם ליום חתימה הסכם זה".

        

       תחת כותרת "דמי תמיכה ומענקים" (סעיפים 9.1, 9.2 ו- 9.5) – 

       "9.1. מבלי לפגוע באמור לעיל מוסכם, כי החל מיום 1.1.2017, וככל שתשרור בין הצדדים מערכת יחסים זוגית משותפת, יעניק *** לל' דמי תמיכה חודשיים (להלן: "דמי התמיכה"), אשר ישמשו לצרכיה האישיים, לרווחתה ולקרן פנסיה על שמה, בסך שלא יפחת מ- 2,500 ₪ לחודש צמוד מדד. מובהר, כי דמי התמיכה ישולמו ל*** עד שהאחרונה תלך מן העולם, חו"ח".

       "9.2. מוסכם, כי ככל שהצדדים יחליטו להיפרד חלילה, הרי שדמי התמיכה כמוסכם תחת ס"ק 9.1 לעיל, יוענקו ל*** גם לאחר הפרידה ולתקופה של עשרים וארבעה (24) חודשים ממועד הפירוד (בתוספת וללא קשר לסעיף 8.2)".

       "9.5. מוצהר ומוסכם בזאת, כי ככל שמבנה משפחתם של הצדדים יוותר כפי שהוא כיום, *** לא יחויב בתשלום נוסף עבור ***, ועבורה בלבד, מעבר לקבוע ולמוסכם תחת הסכם זה. מודגש ומובהר, כי בעתיד יוכלו הצדדים לערוך תוספת להסכם זה בהתאם למבנה המשפחתי החדש אשר יהיה והמשקף את הסכמתם ורצונם החופשי, אשר תקבל אישור כדין".

        

    3. "ההסכם ושינויו"

       (סעיף 14.4) – "בחלוף עשר שנים מיום 1.10.2012 יפוג תוקפו של הסכם זה וייחתם הסכם חדש בהסכמה בין *** ל***".

        

       עיקר טענות התובעת

        

15. התחייבויותיו הכספיות של המנוח כלפי התובעת תקפות, בין אם הפרידה נעשתה בחיים ובין אם מחמת פטירה, וזאת מהטעמים הבאים:

    ראשית, התובעת והמנוח לא התכוונו לעשות הבחנה בין פרידה בחיים ובין פרידה מחמת מוות; "היה ברור שאני זכאית לתשלומים במקרה של סיום הקשר מכל סיבה שהיא" (סע' 58.1 לתצהיר התובעת). כוונתה הברורה של התובעת היתה שההסכם מקנה לה זכויות בכל מקרה של פקיעת הקשר הזוגי, בין מחמת פרידה בחיים ובין מחמת פטירה.

    שנית, פרשנות הנתבעות להסכם, כי התחייבות המנוח תקפה רק למקרה של פרידה בחיים, אינה מתיישבת עם נוסח ההסכם.

    שלישית, אין לדקדק בלשון ההסכם; "לא כל תג ופסיק בהסכם הרכושי נדונו ולובנו. מעבר לעובדה שלא הייתי מיוצגת, פשוט לא ערכנו שינויי נוסח בטיוטה הראשונית שהועברה אלינו. זה לא הסכם שאתה מפרש את הוראותיו מתוך דקדוקי ניסוח" (סע' 58.2 לתצהיר התובעת).

    רביעית, לא התנהל מו"מ על ההסכם, והוראותיו נקבעו על ידי המנוח שהיה בעל ניסיון בחוזים, לעומת התובעת חסרת הניסיון, שלא היתה מיוצגת וסמכה על המנוח. לפיכך, יש לפרש את ההסכם לטובת התובעת (סע' 12.2 לסיכומי התובעת).

    חמישית, המונח "פרידה" שבהסכם הוא תחליף למונח "פקיעת קשר" המופיע במבוא להסכם. שישית, במסגרת ההסכם ויתרה התובעת על זכויות ברכושו הנפרד של המנוח וקיבלה מנגד "צבירה הדרגתית ברכושו הנפרד של המנוח".

    שביעית, לא קיימת בפרקטיקה המשפטית הבחנה בין פרידה בחיים ובין פרידה מחמת מוות בהסכמים רכושיים בין בני זוג.

    שמינית, אין כל היגיון בפרשנות הנתבעות להסכם, שכן אם התחייבויותיו הכספיות של המנוח תקפות רק למקרה של פרידה בחיים, יכולה היתה התובעת להיפרד מהמנוח עם היוודע דבר המחלה, וכך לזכות למלוא התשלומים על פי ההסכם (סע' 12.4 לסיכומי התובעת).

     

16. הזכויות להן זכאית התובעת על פי ההסכם באות בנוסף להוראות צוואת המנוח. בצוואת המנוח, אשר נחתמה לאחר ההסכם, אין שום אזכור של ההסכם, ולא נקבע שום מנגנון קיזוז. זאת ועוד: תכלית ההסכם שונה מתכלית צוואת המנוח. בעוד שמטרתו העיקרית של ההסכם היא העמדת מימון שוטף, הרי שצוואת המנוח מייעדת לתובעת סך של 3,000,000 ₪ לרכישת דירה.

     

17. התובעת טוענת, כי בהתאם להתחייבויותיו הכספיות של המנוח בהסכם, על עיזבון המנוח לשלם לידיה סכום כולל של 2,551,000 ₪, אך לאור חלוף הזמן, לטענתה, יש לבצע התאמות כמפורט להלן:

     

    1. רכישת רכב – על פי סעיף 7 להסכם, המנוח התחייב לרכוש באמצעות אחת החברות שבשליטתו רכב חדש בסך שלא יפחת מסך של 65,000 ₪. מאחר והחברות נמצאות בהליכי חיסול, אין שום היגיון לרכוש באמצעותן את הרכב; כמו כן, מאחר והתובעת זכאית לקבל מכוח הצוואה שני רכבים, אין היגיון שיירכש רכב נוסף עבורה, ולכן היא עותרת לקבל שווי כספי של רכב משפחתי חדש בסך של 200,000 ₪.

        

    2. מענק כספי לרכישת דירת מגורים – על פי סעיף 8.2 להסכם, זכאית התובעת למענק כספי שיחושב בחלוף עשור ממועד חתימת ההסכם, כשווי מחצית דירה בת 3 חדרים ששוויה בעת חתימת ההסכם סך של 1,200,000 ₪, ולכן זכאית התובעת למענק כספי בסך של 600,000 ₪ צמוד למדד.

        

    3. דמי תמיכה ומענקים – על פי סעיף 9.1 להסכם, זכאית התובעת לתמיכה כספית חודשית בסך של 2,500 ₪ צמוד מדד וזאת עד אריכות ימיה. מאחר ויישום התחייבות זו מורכב, "מוצע" על ידי התובעת לחייב את העיזבון בתשלום חד-פעמי בסך של 1,350,000 ₪ – סכום זה מגלם את הקצבה החודשית למשך 40 שנה ממועד פטירתו של המנוח.

        

18. במהלך ישיבת ההוכחות, אישר ב"כ התובעת, כי אם תתקבל התביעה, כולה או בחלקה, כל סכום שייפסק לתובעת וייגרע מחלקם של הקטינים, יופקד בנאמנויות לטובת הקטינים. בהמשך הדיון, הסכימה התובעת לצמצם את התביעה, כך שהסכום המקסימלי שייפסק הוא 1/3 מסכום התביעה והוא יגבה בפועל רק מהנתבעת 2 (עמ' 12-10, ועמ' 80 לפרוטוקול מיום 22.1.2025).

    עיקר טענות הנתבעות

     

19. התחקות אחר אומד דעתם של התובעת והמנוח מובילה למסקנה, כי בעת כריתת ההסכם הם הבחינו בין פרידה בחיים ובין פרידה מחמת מוות. ההסכם קבע הפרדה רכושית מוחלטת לכל מקרה של פקיעת הקשר ומכל סיבה שהיא, בין אם בשל פרידה ובין אם מחמת פטירה (סעיף 5 להסכם). לעומת זאת, ביחס להתחייבויותיו הכספיות של המנוח, ההסכם אינו נוקט בלשון של "פקיעה" או "פטירה", ולא "מכל סיבה", אלא רק למקרה של פרידה זוגית בחיים; לעניין זה קובעים סעיפים 9-7 להסכם, כי התחייבויותיו הכספיות של המנוח, חלות רק במקרה שהקשר הזוגי ביניהם לא יצלח והם ייפרדו.

     

20. העובדה שבני הזוג תחמו את תחולתו של ההסכם למשך עשור (סעיף 14.4 להסכם), מלמדת על כוונתם שלא להחיל את הוראות ההסכם בתרחיש שבו מי מהם הולך לעולמו.

     

21. המנוח קבע בצוואתו מה יהיה חלקה של התובעת במקרה של פטירה: רכב וסך של 3,000,000 ₪ לרכישת דירה. לא הייתה למנוח כל כוונה להעניק לתובעת לאחר מותו "כפל סכומים", היינו - גם כספים על פי ההסכם וגם על פי הצוואה. הצוואה נערכה כחמש שנים לאחר ההסכם; "אילו רצה המנוח ליתן לתובעת בנוסף גם את הסכומים שהתחייב להם במסגרת ההסכם לחיים משותפים היה כותב זאת ב'רחל בתך הקטנה' בצוואתו" (סע' 21 לכתב ההגנה).

     

22. ההסכם לחיים משותפים מחד והצוואה מאידך, הן שתי "מלכויות שונות" הקובעות את זכויות התובעת, כאשר ההסכם קובע זכויות בחיים ואילו הצוואה קובעת זכויות למקרה מוות.

     

23. המנוח רצה למנוע כל הליך לאחר מותו, ולשם כך הורה בסעיף 15 לצוואה על "תניית סילוקין", לפיה היה ומי מהזוכים ינקוט בהליך לשינוי הצוואה או יבקש לפסול את תוקפה, הוא לא יירש דבר והציווי לגביו יבוטל. המנוח קבע את תניית הסילוקין בצוואתו על רקע מתחים בזוגיות בינו ובין התובעת, והוא ביקש למנוע מצב שבו התובעת תקבל רכוש נוסף מעיזבונו. התביעה שהגישה התובעת חוסה תחת סעיף 15 לצוואה, שכן היא נועדה לסכל את רצונו של המנוח ולשנות את הוראות הצוואה, ועל כן לא זו בלבד שיש לדחות את התביעה אלא גם להורות שהתובעת תנושל מעיזבון המנוח.

     

    דיון והכרעה

     

     

     

    פרשנות חוזה - המסגרת הנורמטיבית

     

24. השאלה הניצבת במרכזו של פסק הדין היא – מה היה אומד דעתם של בני הזוג עת כרתו את ההסכם בשנת 2014, ובמסגרתו התחייב המנוח לשלם לתובעת תשלומים שונים עם פרידתם? האם כוונת בני הזוג היתה פרידה זוגית עוד בחייהם או שמא כוונתם במילה "פרידה" היתה גם מחמת מוות של המנוח, כך שלאחר מותו על יורשיו לשלם לתובעת את החיובים הכספיים שנקבעו בהסכם?

     

25. ההסכם מושא המחלוקת נכרת בשנת 2014, ועל כן חל בעניינו תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, שנכנס לתוקפו ביום 26.1.2011 ובמסגרתו תוקן סעיף 25 לחוק.

     

26. על פי הוראות סעיף 25 (א) לחוק החוזים: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

     

27. קודם לתיקון, לשון הוראת סעיף 25 לחוק החוזים היתה זו: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". הלכת אפרופים, שבעקבותיה הוחק תיקון מס' 2 קבעה, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים הנלמד לאחר בחינה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. זוהי התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו – פירוש החוזה יעשה לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבותיו, לפי שיטה פרשנית חד-שלבית לפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו.

     

28. בהעדר אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונת הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, על פי שיקולים נורמטיביים כגון: חובת ההגינות ותום הלב (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] 20.11.2019, פסקה 11).

     

29. בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים, התעוררה בפסיקה מחלוקת באשר לפרשנות סעיף 25 המתוקן. על פי גישה אחת, בוטלה שיטת הפרשנות שנקבעה בהלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט (2) 265), כך שתורת שני השלבים תשוב ותנחה את בית המשפט בבואו לפרש חוזה. על פי גישה זו שבה תומך כב' השופט י' דנציגר: "מקום בו לשון ההסכם ברורה, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם... סבורני כי תיקון סעיף 25 לחוק החוזים ..., תומך אף הוא בגישה לפיה ללשון החוזה ינתן משקל מכריע בבוא בית המשפט לפרשו". ראה בע"מ 8457/11 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 3.1.2012; ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ [פורסם בנבו] 6.7.2011; נילי כהן "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11, 102 (2011), נילי כהן "נאמנות הפרשן" עיוני משפט לה 587, 622-623); כן ראה דברי הסבר להצעת התיקון לחוק – "מטרת הצעת חוק זו היא לקבוע כללי פרשנות לחוזים שיגבירו באופן משמעותי את הוודאות המשפטית ויבטיחו היצמדות מרבית להסכמות שביו בין הצדדים לפני כריתתו" הצעות חוק הכנסות – 335 מיום 5.7.2010.

     

    על פי הגישה השנייה, תיקון מס' 2 הותיר את הלכת אפרופים על כנה, כך שהשיטה הפרשנית הנוהגת ממשיכה לעמוד בתוקפה (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ [פורסם בנבו] 26.2.2012, פסקה 17; א' ריבלין "על כוונת הצדדים, כוונת המחוקק וכוונת הפרשן – ממשולש למעגל שוטה (בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי) )", 495, 514 מאמר שפורסם בספר גבריאלה שלו - עיונים בתורת החוזה (יהודה אדר, אהרן ברק, אפי צמח עורכים, 2021).

     

30. הפסיקה אימצה גישה פרשנית שלישית, לפיה "התיקון אימץ למעשה את השיטה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות" (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] 19.4.2020, פסקה 13); "אך נראה כי גם תיקון זה אין בו כדי לשנות מעקרונות אלה... בתמצית יאמר כי לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ועל כן לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י [פורסם בנבו] 11.5.2014, פסקה 14; הלכת סהר פסקה 26 ו- 28).

     

31. בהלכת סהר נקבע, כי על פי התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של סעיף 25 לחוק החוזים (לאחר תיקון מס' 2), חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון. החזקה ניתנת לסתירה, במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה במבט ראשון. אם כן, השינוי בא לידי ביטוי בקיומה של החזקה, המבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה (הלכת סהר, פסקה 26).

     

32. לסיכום פרק זה: נקודת המוצא התוחמת את גבולות הפרשנות היא בראש ובראשונה לשון החוזה. ככל שלשונו מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ע"א 665/2/19 אקספו ניהול בע"מ נ' שהם שמיר השקעות ופיננסיים בע"מ [פורסם בנבו] 12.6.2022).

     

    ישנם מצבים בהם "לשון החוזה והקשרם הטקסטואלי של הדברים מפורשים וברורים דיים כדי שהפרשן יבין מהם את אומד דעת הצדדים ואת המשמעות שביקשו לתת לסעיף הטעון פירוש... עם זאת, ישנם מצבים בהם עיון בשפה והלשון אינו מגלה מסקנה חד משמעית. כך למשל במקרים בהם לשון החוזה יכולה לסבול פירושים שונים. במקרים אלה, בחינת הלשון איננה נקודת הסיום של ההליך הפרשני, ולצד בחינת השפה והלשון, נדרש בית המשפט לבחון את הנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתת החוזה על מנת לאתר את אומד דעתם של הצדדים". (ע"א 10159/16 מועצה אזורית יואב נ' עיריית קרית גת [פורסם בנבו] 20.6.2019; ע"א 2308/20 פז חברת נפט בע"מ נ' אליהו ממן [פורסם בנבו] 28.8.2022).

     

    לשון ההסכם

     

33. ההתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג, כפי שהוא משתקף מלשון ההסכם, מוביל למסקנה ברורה לפיה ההסכם אינו מעניק לתובעת זכות לקבלת כספים מעיזבון המנוח למקרה של מוות. מסקנתי זו מבוססת על הטעמים שלהלן.

     

34. הלשון הפשוטה של ההסכם

    על פי הלשון הפשוטה של ההסכם, משמעות המילה "פרידה" היא בחייהם של בני הזוג, היינו – פרידה זוגית ולא "פרידה מחמת מוות" של מי מהם. התובעת העידה, כי אכן לא נכתב בהסכם שפרידה היא גם במקרה של מוות (עמ' 52 שורות 27-28 לפרוט' דיון 22.1.25). זאת ועוד: התובעת טענה בתצהיר עדותה הראשית, כי "זה לא הסכם שאתה מפרש את הוראותיו מתוך דקדוקי ניסוח" (סע' 58.2 לתצהיר). אם כן, אליבא דתובעת עצמה, לשון ההסכם אינה תומכת בפרשנותה, כי אומד דעתם של בני הזוג היתה שהתחייבויות המנוח בהסכם חלות גם למקרה של מוות.

     

35. לא ניתן לייחס לבני הזוג כוונה שונה מהלשון הברורה של ההסכם

    פירוש המילה "פרידה" כך שנייחס לבני הזוג כוונה לפרידה גם במקרה של מוות, מחייבת שיהיה לכך ביטוי כלשהו בהסכם, אף אם לא באופן מפורש. לשונו הברורה של ההסכם אינה מתירה לפרשן לייחס לצדדים כוונה; ואין כל אפשרות לקרוא תניות חדשות שלא בא זכרן בהסכם. יצירת תניות חדשות בהסכם, כופה על הצדדים, כאשר המנוח הלך לעולמו, הסכם חדש לחלוטין, בניגוד גמור לכוונת בני הזוג ולתכלית תיקון מס' 2 לחוק החוזים.

     

36. לשון ההסכם יוצרת משוואה ברורה: "פרידה" = זוגיות שלא צלחה

    לא זו בלבד שההסכם אינו מזכיר ולו ברמז: "פרידה מחמת מוות", אלא שקריאת סעיפים 8.2 להסכם מגלה במפורש, כי כוונת בני הזוג במקרה של "פרידה" היתה לסיום מערכת היחסים הזוגית ביניהם בעודם בחיים. לאור חשיבות לשון הוראות ההסכם, תובא להלן הוראת סעיף 8.2 להסכם (ההדגשות אינן במקור):

    סעיף 8.2 להסכם - "מוסכם, כי ככל שזוגיות הצדדים לא תצלח חלילה ואלה יפרדו תקבל *** על ידי *** מענק כספי...". בחקירתה נשאלה התובעת מה פירוש: זוגיות הצדדים לא תצלח והאם גם כאן הכוונה למקרה מוות? התובעת השיבה: "אפשר להסתכל על זה גם ככה כאילו אם הוא מת, אז כאילו היא לא צלחה אנחנו לא חיים ביחד" (עמ' 60 שורות 15-16 לפרוט'; ההדגשות אינן במקור). א) פרשנות התובעת ניתנת על ידה בדיעבד, אלא שאומד דעת הצדדים נבחן כפי שהיה בזמן אמת; ב) פרשנות זו של התובעת, מאולצת ודחוקה (תוך שהיא עושה שימוש במילה "כאילו" לצורך הצבת הנחות), ואינה מתיישבת לא עם לשון ההסכם ולא עם ההיגיון והשכל הישר. כיצד ניתן לומר שזוגיות לא מצליחה בשל אירוע מוות? ניתן לומר שפרידה הביאה לפירוק הקשר הזוגי והיא התוצאה לכך שהזוגיות לא הצליחה.

     

37. "הפרידה" היא על פי החלטה של מי מבני הזוג

    סעיף 9.2 להסכם קובע כך (ההדגשה אינה במקור): "מוסכם, כי ככל שהצדדים יחליטו להיפרד חלילה, הרי שדמי התמיכה יוענקו כמוסכם תחת ס"ק 9.1 לעיל, יוענקו ל*** גם לאחר הפרידה ולתקופה של עשרים וארבעה (24) חודשים ממועד הפירוד (בתוספת וללא כל קשר לסעיף 8.2)". המשפט החשוב לעניין זה הוא - "ככל שהצדדים יחליטו להיפרד חלילה...". צא וראה: המדובר בהחלטה [פעולה אקטיבית] של מי מבני הזוג להיפרד; להבדיל מאירוע מוות שאיננו נתון להחלטה של מי מבני הזוג.

     

38. דמי תמיכה למשך שנתיים לאחר הפרידה

    בני הזוג הבחינו היטב בין דמי תמיכה למקרה שהזוגיות תצליח ולמקרה שהזוגיות תיכשל. במקרה שהזוגיות תצליח ותמשיך עד לאחר אריכות ימיה – סעיף 9.1 להסכם קובע, שכל זמן שתשרור מערכת זוגית, התובעת זכאית לקבל דמי תמיכה חודשיים ועד אריכות ימיה. התובעת עתרה בחוסר תום לב לפסוק לטובתה "דמי תמיכה" עד אריכות ימיה על פי סעיף 9.1 להסכם, חרף העובדה שעם פטירת המנוח הסתיימה מערכת היחסים הזוגית.

    במקרה שהזוגיות תיכשל – סעיף 9.2 להסכם קובע, כי אם בני הזוג יפרדו, תהא התובעת זכאית לקבל דמי תמיכה חודשיים בסך של 2,500 ₪ למשך שנתיים ממועד הפרידה. הוראה זו היא ההוראה היחידה בהסכם הקובעת הסדר תשלום לאחר הפרידה, והמטרה היא תמיכה בתובעת והענקת "רשת ביטחון" לאחר הפרידה, בדומה לפסקי הדין שהכירו בזכות בן זוג (ידועים בציבור) ל"מזונות משקמים" (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (2) 213). אמור מעתה, אילו התכוונו בני הזוג ליצור חיובים כספיים גם במקרה של פרידה עקב מוות, היו לבטח מתייחסים לכך במפורש בהסכם, כפי שהתייחסו לדמי התמיכה לאחר הפרידה.

     

39. החיובים הכספיים הם חיובים אישיים של המנוח

    בסעיף 7 להסכם נקבע - "מובהר ומוסכם, כי ככל שהצדדים יפרדו חלילה, ירכוש *** בעבור *** רכב..."; בסעיף 9.1 להסכם - "מבלי לפגוע באמור לעיל מוסכם, כי החל מ- 1.1.2017, וככל שתשרור בין הצדדים מערכת יחסים זוגית משותפת, יעניק *** ל*** דמי תמיכה חודשיים... בסך שלא יפחת מ- 2,500 ₪ לחודש צמוד מדד. מובהר, כי דמי התמיכה ישולמו ל*** עד שהאחרונה תלך מן העולם, חו"ח. ובתוספת וללא כל קשר לסעיף 8.2". ההדגשות אינן במקור.

    הנה כי כן, בהסכם נקבע בצורה מפורשת, כי החיוב הוא חיוב אישי של המנוח, והוא ("***") שישלם את התשלומים להם זכאית התובעת במקרה של פרידה; לא נכתב בהסכם שהחיוב יחול על יורשיו במקרה של פטירתו.

     

40. ההסכם מבחין בין "פקיעת הקשר" לעומת "פרידה"

    ההסכם עורך הבחנה בין מקרה של "פקיעת קשר" לבין מקרה של "פרידה". ההסכם קובע הפרדה רכושית מוחלטת בנכסי כל אחד מבני הזוג, כך ש"כל רכוש ו/או נכסים מכל מין וסוג שהוא לרבות ... יישארו בבעלותו המלאה של אותו צד, ושום מאורע שהוא אשר יארע במהלך הקשר הזוגי, לרבות עצם פקיעתו של הקשר בכל דרך שהיא, לא יפגעו בזכויותיו של אותו צד באותם נכסים...". הנה כי כן, צמד המילים "פקיעת קשר" מופיע בהקשר של הסדר ההפרדה הרכושית, כך שעקרון ההפרדה הרכושית יחול בכל מקרה של פקיעת קשר מכל סיבה שהיא, ולעניין זה גם מוות מהווה אירוע פקיעת קשר, כך שגם במות המנוח תישמר ההפרדה הרכושית (ראה והשווה לסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 בו נעשה שימוש במונח "פקיעת הנישואין"). לעומת זאת, כאשר ההסכם עוסק בהתחייבויות הכספיות של המנוח, לא נכתב כי התחייבויות המנוח תקפות גם למקרה של "פקיעת קשר דרך שהיא" אלא נכתב למקרה של פרידה בלבד, כך שמות המנוח אינו מקים לתובעת זכות לקבלת הכספים.

     

41. פקיעת תוקפו של ההסכם בחלוף 10 שנים

    בסעיף 14.4 להסכם קבעו בני הזוג, כי "בחלוף עשר שנים מיום 1.10.2012 יפוג תוקפו של הסכם זה ויחתם הסכם חדש". ודוק: לא נכתב בהסכם שהוא מוגבל לתקופה של 10 שנים או עם מות המנוח, לפי המוקדם.

    התובעת נשאלה על ידי בחקירתה: "אם ההסכם צופה גם אפשרות של פטירה, כי פרידה לשיטתך שווה גם מקרה של מוות, אז הוא לא היה אמור להיות תחום בזמן ל- 10 שנים, לא כך?".

    התובעת השיבה בשניים: א) "ייתכן, אם אנחנו מסתכלים על פרידה, על מוות כפרידה, אז זה לא היה אמור להיתחם בזמן" (עמ' 78 שורות 29-32 לפרוט' דיון 22.1.25). בתשובה זו התובעת מודה, כי פרשנותה להסכם אינה מתיישבת עם לשון ההסכם; ב) "הוא ביקש שההסכם הזה יהיה כדי שאני אוכיח את נאמנותי, לזה שאני לא באה לחמוד אותו ובתום ההסכם נעשה הסכם שייגן כמשפחה ולא כבני זוג" (עמ' 79 שורות 5-7 לפרוט' דיון 22.1.25).

    תשובת התובעת מחזקת את המסקנה, כי אומד דעתם של בני הזוג בהסכם ומטרתם היתה לבחון את טיב הזוגיות ואת נאמנות התובעת כלפי המנוח, כך שאם בתקופה של 10 שנים, הזוגיות לא תצליח והצדדים יפרדו, תזכה התובעת לקבל כספים בהתאם להסכם; ואם בחלוף 10 שנים הזוגיות תשמר ותצליח, ייחתם הסכם חדש.

     

     

     

    הנסיבות החיצוניות להסכם

     

42. אף אם תאמר, כי לשון ההסכם לא היתה ברורה ולא ניתן היה ללמוד ממנה מסקנה חד משמעית, הרי שגם בחינת נסיבות כריתת ההסכם, לא היו משנות את מסקנתי. במה אמורים הדברים?

     

43. כאמור לעיל, הפסיקה קבעה חזקה פרשנית לפיה המשמעות הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים משקפת את המוסכם ביניהם, והנטל לסתור את החזקה, באמצעות נסיבות חיצוניות, מוטל במקרה דנן על התובעת. התובעת לא סתרה את החזקה הפרשנית ולא הוכיחה קיומן של נסיבות חיצוניות מהן ניתן ללמוד על אומד דעת השונה מלשון ההסכם.

     

    ראשית, התובעת נשאלה בחקירתה, האם המנוח התכוון שהיא תזכה לקבל בכפל, היינו – גם על פי הצוואה וגם על פי ההסכם, והתובעת השיבה "אני חושבת שהוא התכוון לתת לי גם וגם..." (עמ' 47 שורות 1-10, עמ' 52 שורה 24 לפרוט' דיון 22.1.25). בהמשך נשאלה התובעת, האם היא והמנוח דיברו ביניהם על משמעות המילה "פרידה" בהסכם, והתובעת השיבה: "לא דיברנו על איזה סוג של פרידה" (עמ' 51 שורה 23 לפרוט' דיון 22.1.25); כי היא הבינה שהמילה "פרידה" בהסכם היא גם מוות, אך לא שאלה את המנוח אם גם הוא הבין זאת כך (עמ' 52 שורה 13 לפרוט' דיון 22.1.25). צא וראה: התובעת עצמה אינה יודעת לומר מה היתה כוונת המנוח.

     

    שנית, בסיכומיה טוענת התובעת, כי הבנתה הברורה היתה שההסכם מקנה לה זכויות בכל מקרה של פקיעת הקשר הזוגי, בין מחמת פרידה בחיים ובין מחמת פטירה (סעיף 12.1 לסיכומים). ובכן, הלכה פסוקה היא, כי מכיוון שעניין לנו בפעולה משפטית דו-צדדית, אומד הדעת הנבחן הוא של שני הצדדים, וכי יש להתחשב בכוונות הסובייקטיביות של צד אחד, רק עד כמה שהן הובאו לידיעתו של הצד השני (ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ, פ"ד לח (2) 213, 223). בענייננו, התובעת הודתה, כי הם כלל לא עסקו במשמעות המילה "פרידה", כך שאין להתחשב בכוונות הסובייקטיביות של התובעת, אפילו יש בהן מן האמת.

     

    שלישית, התובעת טוענת, כי המנוח היה "שחקן מתוחכם" עם ניסיון עשיר בדיני חוזים בעוד התובעת היתה מיומנת הרבה פחות (סעיף 12.2 לסיכומים). ודוק: התובעת הודתה, כי הכירה היכרות מוקדמת את עוה"ד שערך את ההסכם והמנוח ביקש שהוא יערוך עבורם את ההסכם (עמ' 48 שורות 14-18 לפרוט' דיון 22.1.25). מתוך טענה זו של התובעת עולה מסקנה, כי המנוח המיומן, היה מודע היטב ללשון ההסכם וניסוח ההסכם לא נעשה כלאחר יד אלא מתוך מחשבה.

     

    רביעית, בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת, כי עו"ד *** הכין את טיוטת ההסכם, ובני הזוג חתמו עליה כמות שהיא (סע' 12-13 לתצהיר התובעת). התובעת העידה, כי עובר לדיון, היא פנתה לעו"ד *** על מנת שינסה להיזכר מה היה בהסכם הממון (עמ' 48 שורות 26-27 לפרוט' דיון 22.1.25). לשאלתי מה היתה תשובתו של עו"ד ***, השיבה התובעת, כי "הוא לא כל כך זוכר. הוא זוכר שהיינו אצלו. הוא זוכר שהיה חשוב לו שגם אם נעזוב (צ"ל: "יעזוב". ת.ש.) הוא ימשיך לתמוך בי..." (עמ' 49 שורות 1-2 לפרוט' דיון 22.1.25); צא וראה: עו"ד *** זכר לומר לה, שהמנוח ("הוא") ימשיך לתמוך בה למקרה של "עזיבה". תשובה זו של התובעת מתיישבת עם לשון ההסכם.

     

    בחלוף דקות בודדות, שינתה התובעת את עדותה, ולפתע נזכרה, כי עו"ד *** אמר לה שאם המנוח נפטר צריך לקיים את ההסכם: "... אני נזכרתי עכשיו במשהו אחד שהוא אמר לי, אני לא מבין בכלל על מה פה העניין, זה ההסכם, מוות זה פטירה. ההסכם שצריך לקבל אותו וזהו זה..." (עמ' 53 שורות 13-23 לפרוט' דיון 22.1.25). תמוה בעיני שהתובעת נזכרה בדברי עו"ד *** דקותיים אחרי שהעידה כי הוא "לא כל כך זוכר". השינוי בגרסת התובעת, פוגם משמעותית במהימנותה, ולעדותה הפתלתלה מצטרפת גם העובדה שהיא לא הזמינה את עו"ד *** לעדות.

     

    כאשר נשאלה התובעת מדוע לא זימנה את עו"ד *** לעדות, אך , השיבה היא לא חשבה על זה (עמ' 50 שורה 11; עמ' 53 שורות 24-25 לפרוט' דיון 22.1.25). לאור האמור לעיל, טענת התובעת בסיכומיה, כי היא "העדה היחידה המחזיקה במידע עובדתי" (סעיף 12.1 לסיכומים), אין בה כל ממש.

     

    כלל ידוע הוא, כי הימנעות בעל דין מלזמן לעדות עד שיכול לתמוך בגרסתו, פועלת לרעתו במובן זה שיש להניח, כי אילו אותו עד היה מוזמן לעדות, עדותו הייתה סותרת את גרסת בעל הדין שאמור היה לזמנו. "התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב" (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] 27.7.2008).

     

44. אף אם אתעלם ממחדלי התובעת ומכך שלא עמדה בנטל הבאת הראייה, ניתוח הראיות מלמד, כי המנוח לא התכוון להחיל את ההסכם למקרה של פרידה גם מחמת מוות.

     

    צוואת המנוח המאוחרת להסכם

     

    ביום 22.10.2019, ערך המנוח צוואה בפני שני עדים; צו קיום צוואה ניתן ביום 2022/--/--. על פי צוואת המנוח, ירשה התובעת סך של 3,000,000 ₪ מעיזבון המנוח לצורך רכישת דירה, וכן רכב מסוג פורד "קוגה". בחינת צוואת המנוח וההסכם, מחזקת את המסקנה, כי המנוח לא התכוון שההסכם והצוואה יחולו יחד במקרה של פטירה, כך שהתובעת תזכה לקבל במקרה של פטירתו, גם את הכספים בהם התחייב בהסכם וגם את הרכוש בצוואה:

     

    ראשית, המנוח שהיה אדם יסודי ומסודר על פי עדות התובעת (עמ' 52 שורה 22 לפרוט' דיון 22.1.25), היה לבטח מציין בצוואתו (המאוחרת להסכם), כי במקרה של פטירה, הוראתו בצוואה מצטרפת לזכויות התובעת בהסכם; בצוואת המנוח אין זכר להסכם שנכרת בין בני הזוג. העד מטעם הנתבעות, עו"ד ***, שהיה אחד מעדי קיום הצוואה ואף אימת את חתימות בני הזוג על ההסכם, העיד כי "אני גם מכיר את ***, הוא היה מאוד קפדן, אם היה חושב שמגיע לה גם וגם, היה אומר את זה, זה היה נלקח בחשבון בעת עריכת הצוואה" (בעמ' 105 שורות 30-33 לפרוט' דיון 23.1.25). כפי שיפורט להלן, בנסיבות בהן מדובר בבני זוג ידועים בציבור, אשר ערכו הסכם חיים משותפים, שאיננו "הסכם ממון", ולא אושר בבית המשפט, הדרך היחידה להנחיל רכוש לאחר המוות, ובכלל זה זכויות כספיות מהרכוש הנפרד, היא על ידי צוואה ולא בהסכם.

     

    שנית, על פי ההסכם (סעיף 7), במקרה של פרידה התחייב המנוח לרכוש לתובעת רכב חדש; כאמור לעיל, על פי צוואת המנוח, ירשה התובעת רכב, כאשר נכון למועד עריכת הצוואה לתובעת יש כבר רכב בבעלותה. נשאלת השאלה, איזה היגיון יש בהתחייבות המנוח במסגרת ההסכם, כי במקרה של "פרידה עקב מוות" הוא ירכוש עבורה רכב חדש, כאשר על פי הצוואה, התובעת אמורה לרשת רכב? במילים נוספות: אם כוונת המנוח בהסכם היתה שפרידה מחמת מוות מחייבת את עיזבונו ברכישת רכב חדש, המנוח לא היה מצווה את הרכב לתובעת, ולכל הפחות המנוח היה נותן לכך הסבר בצוואתו.

     

    שלישית, מטעם הנתבעות העיד עו"ד ***, אחד מעדי קיום הצוואה שאף אימת את חתימות בני הזוג על ההסכם. עו"ד *** העיד, כי "... לא היה שום רמז לכך שיש פה הסכם, שיש לה זכויות... מכוח ההסכם הרכושי וגם לזכויות מכוח הצוואה. זה היה כל כך ברור שלא היה צריך לדבר על זה. איך אני אומר זה לא במודעות, זה לא היה בשיחה בינינו כי זה היה ברור" עמ' 105 שורות 23-27 לפרוט' דיון מיום 23.1.2025). עדותו של עו"ד *** היתה קוהרנטית, אמינה ומשכנעת.

     

45. סיכום ביניים: אומד דעתם של בני הזוג, כפי שהוא משתקף הן מלשון ההסכם והן מהנסיבות, מוביל למסקנה ברורה לפיה התחייבויותיו הכספיות של המנוח על פי ההסכם חלות רק למקרה של פרידה זוגית בחיי בני הזוג, על פי החלטה של מי מהם, ולא למקרה של מוות כפי שארע במקרה דנן.

     

    פרשנות התובעת עומדת בסתירה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה

     

46. אף אם בני הזוג היו קובעים באופן מפורש, כי התחייבויות המנוח לשלם לתובעת את התשלומים חלות גם במקרה של מוות, הרי שלטעמי, הסכם שכזה, אילו נכרת בין בני הזוג, שאיננו הסכם ממון על פי הגדרת חוק יחסי ממון, ואף לא אושר בבית המשפט על פי סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, היה מנוגד להוראות סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לאור מסקנתי, כי יש לדחות את התביעה במישור דיני החוזים, הרי ששאלת המתח שבין הוראות הסכם לבין סעיף 8 לחוק הירושה, אינה עומדת בלב ההכרעה ועל כן לא ארחיב בניתוחה.

     

47. סעיף 8 לחוק הירושה קובע כך:

    סעיף 8 (א):

    "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם –  בטלים".

    סעיף 8 (ב):

    "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

     

48. בית המשפט העליון הבחין בין הסכם ממון העוסק בהיקף העיזבון, אשר אינו סותר את הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, לבין הסכם ממון הכולל "הוראות הורשתיות" העומדות בניגוד לסעיף 8 לחוק הירושה, משום שהוא קובע את אופן חלוקת העיזבון, את שייעשה בעיזבון ומי יירש (בע"מ 31306-01-19 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 5.2.2020, בע"מ 5252/23 פלונים נ' פלונית [פורסם בנבו] 24.7.2023); בע"מ 1811/20 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] 13.4.2021 להלן: עניין פלוני).

     

49. בפרשת פלוני היה מדובר בבני זוג אשר כרתו ביניהם הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט, ובמסגרתו הסכימו, כי הבעל יהיה בעלים של שלושה אולמות אירועים ואילו האישה תהא בעלים של אולם אירועים אחד. כן הסכימו בני הזוג באותה פרשה, כי יחול שיתוף מלא בדמי שכירות מאולמות האירועים, ובמקרה של פטירת הבעל, תהא האישה זכאית להמשיך ולקבל כל חייה את מלוא דמי השכירות בגין ארבעת האולמות. לאחר פטירת המנוח, הגישה האלמנה תביעה כנגד ילדי המנוח לקבלת דמי השכירות המגיעים לה מכוח הסכם הממון.

     

    בית המשפט העליון אומנם קבע, כי אין מקום ליתן רשות ערעור (לילדי המנוח), אך בצד זאת, התייחס לנסיבות המקרה הספציפי וקבע, כי מדובר בהסכם ממון שאושר פעמיים על ידי בית המשפט; הוא איננו "הסכם בדבר ירושתו של אדם", אלא הסכם המשפיע על היקף העיזבון ואינו מעביר את הזכות עצמה למי שאינו יורש על פי דין: "ענייננו אפוא בהסכם ממון העוסק בהכנסות שכירות מנכס (האולמות בבעלות משותפת של בני הזוג) בעת חייהם המשותפים של בני הזוג, ואשר מסדיר גם את המשך ההנאה מפירות הנכס לאחר מותו של בן הזוג. בצדק ציינה השופטת רביד שהמקרה דנן אינו מחייב הכרעה בשאלות שונות שעוררו חבריה למותב, שכן במקרה הנדון מדובר אך בפירות הנכס, ואילו הנכס (האולמות עצמם) עברו ליורשים בלבד, וכי הדבר דומה להוראה רווחת בהסכמי ממון בדבר הענקת זכות מגורים לכל החיים לבן הזוג, או לקביעה בהסכם ממון של מזונות מן העיזבון לבן זוג, דבר שאליבא דכולי עלמא הוא אפשרי" (פסקה 21 לפסק הדין).

50. במקרה דנן, אף אם היה המנוח מתחייב במסגרת ההסכם לשלם לתובעת כספים עם מותו, הרי שהסכם זה היה בטל לפי סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת משני טעמים:

     

    האחד, בעניין פלוני ההסכם קבע, כי דמי השכירות מהשכרת האולמות משותפים לצדדים ויופקדו לחשבונם המשותף; כמו כן קבע ההסכם, כי אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, מלוא דמי השכירות ישולמו לידיה עד אריכות ימיה - היה זה חלק מההסדר הרכושי בין בני הזוג. בענייננו, ההסכם קובע הפרדה רכושית מוחלטת, הן לנכסי העבר והן לנכסי העתיד, כך שהתחייבות המנוח לשלם לתובעת כספים עם מותו, היא התחייבות לשלם מנכסיו הנפרדים של המנוח, וזו יכולה להיעשות רק בדרך של צוואה (ראה עמ"ש 42471-05-24 פלונית נ' אלמונית [פורסם בנבו] 26.2.2025).

     

    השני, בעניין פלוני היה מדובר בהסכם ממון כהגדרת חוק יחסי ממון והפסיקה, ובהסכם ממון שאושר בבית המשפט. ההלכה הקובעת, כי יש לפרש בצמצום את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, חלה כאשר מדובר בהסכם ממון שאושר לפי חוק יחסי ממון המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג גם לעת פקיעת הנישואין עקב מוות (עניין פלוני, פסקה 16). בענייננו, המדובר בהסכם חיים משותפים ולא בהסכם ממון; ובהסכם שלא אושר בבית המשפט (לעניין זה ראה ע"מ (חי') 306/06 פלונית נ' אלמונית [פורסם בנבו] 13.6.2007). ודוק: הסכם חיים משותפים ניתן לאישור בבית המשפט על פי סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, ונשאלת השאלה האם יש לפרש בצמצום את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה כאשר מדובר בהסכם חיים משותפים שאושר לפי סעיף 3 (ג) לחוק? כאמור לעיל, במקרה דנן, ההסכם לא אושר בבית המשפט, ולכן איני נדרש להכריע בשאלה זו.

     

51. הערה לפני סיום 

    על פי סעיף 9.1 להסכם, התחייב המנוח, כי כבר מיום 1.1.2017, וכל זמן שתשרור מערכת זוגית, זכאית התובעת לדמי תמיכה חודשיים בסך של 2,500 ₪ לחודש. כלומר, התחייבות זו של המנוח נכנסה לתוקפה כשלוש שנים לאחר שנכרת ההסכם, והיא מותנית בתנאי אחד – כל זמן שקיימת זוגיות, זכאית התובעת למענק חודשי וזאת עד למועד פטירתו. התובעת יכולה היתה לעתור לסעד כספי השווה לסך של 2,500 ₪ לחודש במכפלה של מספר החודשים שחלפו מיום 1.1.2017 ועד ליום הפטירה בתאריך 11.5.2022. אלא שהתובעת עתרה לחיוב עיזבון המנוח לשלם לידיה מענקים כספיים חודשיים מיום הפטירה ועד אריכות ימיה (התובעת חישבה מכפלה של 40 שנים קדימה לפי תוחלת חיים). ברי, כי אין בסמכותי להעניק לתובעת סעד החורג ממסגרת התביעה, בבחינת Ultra Petitum.

     

     

     

52. הוצאות משפט

     

    נקודת המוצא היא כי יש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו, הוצאות ריאליות המשקפות את ההוצאות שהוציא בפועל לצורך ניהול ההליך. עם זאת, נפסק, כי יש לבחון בכל מקרה אם אומנם הוכחו ההוצאות הריאליות ואם ההוצאות הנטענות הן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. ראה:בג"ץ 891/05תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה [פורסם בנבו] 30.6.2005; בג"ץ 10357/04קיבוץ נחשולים נ' שר הרווחה [פורסם בנבו] 3.5.2010. כללים אלה מצאו ביטוי גם בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (תקנות 151 – 153).

     

    בענייננו, הנתבעות צירפו לסיכומיהן חשבוניות לפיהן שילמו שכר טרחה והוצאות עבור הייצוג בהליך בסך של 165,563 ₪. לאור התוצאה אליה הגעתי, ולאחר ששקלתי את השיקולים הרלבנטיים לחיוב בהוצאות, לרבות מהות ההליך והיקפו, היקף כתבי הטענות והבקשות בתיק, מצאתי לנכון לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעות בסך של 80,000 ₪. השיקולים ששקלתי בפסיקת השכר היו בין היתר: המחלוקת בין הצדדים לא היתה מורכבת מבחינה עובדתית, כתבי הטענות היו ממוקדים, התנהלות הצדדים וב"כ היתה ראויה ומכובדת, והחשש שפסיקת הוצאות תביא להסלמה ביחסים שבין התובעת לנתבעת 2, ולהמשך הנתק משני אחיה (ראה ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ [פורסם בנבו] 24.2.2022, פסקה 7).

     

53. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 80,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

54. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ו, 06 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.