ת"ד 2145-05-15 מדינת ישראל נ' ד.

הנאשמת זכאית מחמת הספק.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה אחריות לגרם תאונת דרכים מיום 08.08.14 בנסיבות של סטייה בחוסר זהירות בעת תחילת נסיעה ופגיעה ברכב המתלונן (מונית). עוד נטען בכתב האישום כי הנאשמת עזבה את מקום התאונה בלי לעצור את רכבה וכן לא מסרה פרטים לנהג המונית המעורב שנחבל בתאונה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במקום התאונה נהג ברכב גבר אלמוני. אין מחלוקת כי הרכב היה אותה עת בבעלות הנאשמת. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמת, מתבסס אם כן על חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27ב'(א) לפקודת התעבורה.

חקירת התאונה – ברור זהות הנהג:

עד תביעה מס' 1 המתלונן (בעל המונית ש.ד.) הבחין בתאונה וברכב הנאשמת שעזב את המקום מיד אחריה. העד נסע אחרי הרכב, ורשם את מספר הרכב ותאורו וכן יודע לתאר כי ברכב נהג גבר.

העד מספר כי לאחר התאונה אמר לו בעל פיצוציה סמוכה כי הוא מכיר את נהג הרכב, וזיהה אותו. בהודעה שמסר במשטרה על התאונה (ת/1) מיום 10.08.14 (יומיים אחרי התאונה) מסר העד כי: "בחנות הפיצוציה מכירים את הנהג אמרו לי שהוא בעייתי ולא רצו לתת לי את שמו וכתובתו". בעדות נוספת במשטרה (ת/2) מיום 22.09.14, חזר המתלונן על דברים דומים.

אין מחלוקת כי חוקרי המשטרה לא עשו דבר עם מידע זה וכי המשטרה "לא יצאה מחדר החקירות" ולא ניסתה כלל לאתר את העד "בעל הפיצוציה" שבידיו מידע לגבי זהות הנהג שנמלט מהמקום.

ביום 05.12.14 ביקר במקום התאונה בוחן ת"ד (ע.ת. מס' 3) וערך תרשים (השלמת חקירה). הבוחן לא ניגש כלל לפיצוציה הסמוכה, ובביהמ"ש השיב כי כנראה "לא שם לב" לעדות המתלונן והנאשמת שהיו בתיק לפניו באשר לקיומו של עד ראייה נוסף, בפיצוציה.

הנאשמת, נחקרה במשטרה ביום 03.11.14, כ-3 חודשים לאחר התאונה. בחקירתה [הוגשה וסומנה ת/4] מסרה כי ברכב השייך לבית העסק (לשיווק ירקות) שהיא מנהלת יחד עם בעלה, נוהגים פועלים מעובדי בית העסק ו-"יכול להיות שאחד הפועלים יצא עם הרכב". משנשאלה האם היא יכולה לברר ולדעת בכל דרך שהיא, מי נהג ברכב ענתה: "אני ניסיתי לבדוק עם הפועלים ואף אחד לא לקח אחריות, היו שניים שהגיעו מהוסטל ואין לי פרטים שלהם ניסיתי לאתר אותם ולא הצלחתי".

בעדותה בביהמ"ש סיפרה כי לו הייתה נדרשת על ידי החוקר למסור את שמות הפועלים, כולל עובדי "השיקום" שמופנים אליה מה"הוסטל" הייתה עושה כן, וכי מדובר ב- 4 פועלים קבועים ו-2 עובדי שיקום (מה"הוסטל").

אין מחלוקת כי חוקר המשטרה לא דרש מהנאשמת למסור לו את שמות אותם עובדים ולא ביקש לזמן מי מהם לחקירה.