אלמוני ואח' נ' חמיאס ואח'

פתח דבר

1. התובע 1 יליד 7.8.85 נפגע ביום 1.1.12 בתאונת דרכים, עת נהג באופנועו. בהיעדר ביטוח חובה לאופנוע, הגיש את תביעתו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד נתבעים 1 ו – 2, נהג הרכב הפוגע ומבטחת רכבו. תובע 2 שילם לתובע 1 תגמולים בעקבות התאונה והצטרף בתביעת שיבוב, שהתקבלה בהסכמה.

2. התאונה אירעה בצומת מרומזר בירושלים. רכב נהוג על ידי נתבע 1 (להלן: הנתבע) נכנס לצומת באור אדום, התנגש באופנוע נהוג על ידי תובע 1 (להלן: התובע) שנכנס לפני כן לצומת באור ירוק, והדף אותו אל מונית שנסעה בצדו באותו נתיב. כתוצאה מכך נחבל התובע וסבל משברים ברגליו.

3. הנתבע הועמד לדין בבית משפט לתעבורה והורשע על פי הודאתו בעבירות של רשלנות, אי ציות לאור אדום ברמזור, גרימת חבלה של ממש לתובע וגרימת נזק לכלי הרכב (להלן: פסק הדין המרשיע). אף התובע הועמד לדין בבית משפט לתעבורה והורשע על פי הודאתו בנהיגה לא ביטוח חובה.

4. במהלך המשפט הכחישו הנתבעים את אחריות הנתבע, טענו לאשם תורם וביקשו להביא ראיות לסתירת פסק הדין המרשיע לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971. בקשתם נדחתה תוך קביעה שראיה על אשם תורם אינה "נלכדת" במסגרת סעיף 42ג'. בסיכומיהם חזרו בהם מהטענה כנגד פסק הדין המרשיע.

נותרו מחלוקות על תרומת אחריותו של התובע ועל שיעור הפיצויים.

לאחר עיון, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה תרומת אחריות של התובע.

הפגיעה וחוות הדעת הרפואיות

5. התובע פונה ממקום התאונה לבית חולים שערי צדק, שם אובחן כסובל משבר בקרסול ימין ומשברים בכף רגל שמאל. במשך מספר ימים אושפז לסירוגין וביום 9.1.12 נותח לקיבוע השבר בקרסול. השברים בכף הרגל קובעו באמצעות גיבוס. ביום 11.1.12 השתחרר מבית החולים ובהמשך טופל בפיזיותרפיה ובמרפאת כאב.

6. תובע 2 (להלן: המל"ל) שילם לתובע דמי תאונה וקצבת נכות כללית עד ליום 30.6.13. ממועד זה ואילך העמיד את נכותו הצמיתה על 28% וחדל מתשלומיו.