ת"א 61793-06-15 LIMITED ואח' נ' זריהן ואח'

בפני בקשת התובעת להורות על שינוי סדר הגשת הראיות באופן שהנתבע יפתח במסכת הבאת הראיות ויגיש תצהיריו תחילה ורק לאחר מכן תגיש התובעת תצהיריה.

לטענת התובעת,מאחר שהנתבע הודה כי הוא מחזיק בחלקה 36 וכי הוא איננו הבעלים של חלקה זו ואף טען כי הוא דייר מוגן,הרי שעל פי הפסיקה נטל ההוכחה כי הוא בעל הזכות האמורה, מוטל עליו. התובעת טענה כי על בסיס זכות נטענת זו הגיש הנתבע תביעה שכנגד לחייב את התובעת בדמי שימוש ראויים. לפיכך, לשיטת התובעת, יש לברר תחילה האם יש לנתבע זכויות בחלקה 36 שהרי אם אין לו זכויות הוא איננו יכול לדרוש דמי שימוש והוא אף איננו יכול לעבור דרך חלקה 37 לחלקה 36 מכוח הזכות המוענקת לבעלי חלקה 36 לעבור דרך חלקה 37. התובעת טענה כי רק לאחר שהנתבע יוכיח את זכויותיו, יהיה מקום למנות מודד שימדוד את חלקה 36 לוודא כי אין פלישה, וכן לבדוק האם באמת הושכרה חלקה 36 ואיזה חלק ממנה ובהתאם לישום את דמי השימוש.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, דין הבקשה להידחות.

התובעת מעלה טענה מסוג "הודאה והדחה". "הודאה והדחה" היא טענה שבה הנתבע מודה בכל העובדות אשר להן טען התובע אך מדיח את התביעה, כביכול, על ידי הוספת עובדות אחרות – (ראו יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד), עמ' 1530.

נדמה כי התובעת נתפסה לכלל טעות. השאלה אם קיימת הודאה בעובדות העילה נלמדת מתוך כתבי הטענות. העובדה המגבשת את עילת התביעה לפינוי מושכר, לשיטת התובעת בכתב התביעה, היא היותה הבעלים או בעלת זכויות החזקה והשימוש, בין היתר, בחלקה 36 שבמוקד המחלוקת שנותרה בין בעלי הדין כמשתקף לטענתה מנסח הרישום. (סעיף 1 לכתב התביעה). במסגרת הגנתו (המתוקנת), הכחיש הנתבע את זכויות התובעת הנטענות והוסיף כי האחרונה נמנעת מלפרט את מקור זכויותיה בקשר לחלקה 36 (בשונה מחלקה 36 מחובר 1 וחלקה 37). בהמשך הוסיף הנתבע וטען כי לתובעת אין מעמד כלשהו בחלקה 36 ומכאן שהיא איננה זכאית לתבוע סעד כלשהו שנוגע לחלקה זו.

על מנת שניתן יהיה להגדיר טענה של נתבע כטענת "הודאה והדחה", נדרש כי הנתבע יודה בכל העובדות המגבשות את עילת התביעה. הנתבע כפר בזכותה של התובעת בחלקה 36. כזכור, בהחלטתי מיום 17.8.15 קבעתי כי אין המדובר בתביעה "רגילה" לפינוי "מושכר" ואין המדובר ביחסי שכירות סטנדרטיים. למעשה, לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי הנתבע מכר לתובעת את חלקה 36 מחובר 1, וכן את חלקה 37 והרישום על שם התובעת הושלם בפנקסי המקרקעין. לצד זאת, הבעלים הרשום , על פי נסח הרישום, של חלקה 36 (להבדיל מחלקה 36 מחובר 1) הוא מדינת ישראל ולא התובעת. לשיטת התובעת עצמה מדובר בפלישה של הנתבע לאחר שהסכם שכירות עם שוכרים אחרים הסתיים ולכאורה מעולם לא התקיימו יחסי שכירות כלשהם בינה לבין הנתבע.

בתביעה שעילתה השגת גבול במקרקעין, מוטל הנטל הראשוני על התובע להוכיח שהוא הבעלים של המקרקעין, ורק כפוף לכך מועבר הנטל לנתבע להוכיח שאיננו משיג גבול (סעיף 30 לפקודת הנזיקין). במצב דברים זה על התובעת להוכיח תחילה כי היא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ורק אז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין. (ע"א 16482/90 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג (4353,354).

4.אשר על כן, משהנטל הראשוני להוכיח בעלות, מוטל על התובעת מבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", כבסיס לתביעת הפינוי, הרי שאין מקום לסטות מההחלטה מיום 1.11.15, והבקשה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 850 ₪.