ת"א 60970-01-14 חיים נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'

דברי פתיחה:

מונחת לפני בקשת המבקשים לסילוק התביעה נגדם על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, התיישנות, שיהוי, ותשלום אגרה בחסר.

התביעה העומדת במרכזו של התיק, ואותה מבקשים המבקשים לסלק על הסף, הינה תביעה לקבלת סעד כספי וסעד מסוג צו עשה המתייחס למשכנתא רשומה לטובת המבקשים על נכס מקרקעין שלמשיבה זכויות חכירה בו הרשומות בלשכת רישום המקרקעין.

עובדות המקרה בתמצית:

עולה מכתב התביעה כי התובעת ובעלה מר חיים מנשה (להלן: "מנשה"), ניהלו שלושה חשבונות בנק נפרדים, האחד על שמה של התובעת, השני על שמוו של בעלה מנשה, והחשבון השלישי על שם חברה המנוהלת ונשלטת על ידי מנשה.

עוד עולה מכתב התביעה כי, על שמה של המשיבה זכויות חכירה בנכס קרקעין הידוע כחלקה 72, תת חלקה 1, בגוש 15040 המהווה דירת מגורים (הלן: "הנכס").

בזמנים הרלבנטיים לתביעה, נקלעה החברה שבבעלות מנשה לקשיים כלכליים, וחשבון הבנק שעל שם החברה הוגבל. בנסיבות אלו, מנשה החל לנהל את עסקי החברה דרך חשבון הבנק הפרטי שלו. לימים, הצטברו בחשבונות הבנק שניהל משנה, זה הפרטי וזה של החברה, חובות בלתי מסולקים בסך של כ- 598,204 ₪. או אז, המבקשים הציעו למשיבה, לטענתה של זו, לשעבד את זכויותיה הקנייניות הנכס לטובתם כנגד הלוואת משכנתא מהבנק שכספיה יועברו לחשבונותיו של מנשה לכיסוי יתרות החוב שהצטברו באלה.

ביום 7.3.2006  ניתן אישור עקרוני לקבלת הלוואה כנגד רישום משכנתא על זכויותיה של המשיבה בנכס לטובת המבקשים. כספי ההלוואה הועברו לחשבון המשיבה וממנו עברו לחשבונות האחרים.

במסגרת כתב התביעה, טענה המשיבה שהבנק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפיה, בתור לווה וממשכנת, וכי הופרה על ידו חובת הגילוי, ככל שעניינה הפרטים המהותיים הנוגעים לנטילת ההלוואה כנגד רישום השעבוד. נטען בעניין זה על ידי המשיבה כי המבקשים נמנעו מלגלות לה את העובדה המהותית ולפיה פעילותה הבנקאית של החברה ומנשה עומדת להיפסק לאחר מתן ההלוואה. נטען לעניין זה על ידי המשיבה כי לו היתה עובדה אחרונה זו מובאת לידיעתה, היתה המשיבה נמנעת מלתת הסכמתה לשעבוד הנכס.

בנסיבות אלו ולנוכח הפרת החובות הנ"ל, עתרה המשיבה בתביעתה לקבלת סעד עשה שלפיה יימנעו המבקשים מחיוב חשבונה בתשלומי החזר הלוואת המשכנתא וביטול החוב הכספי הרשום כיום על שמה. בנוסף, עתרה המשיבה לקבלת סעד המורה למבקשים להסיר את השעבוד וכל פעולת רישום הקיימת לטובת המבקשים על הנכס, ולהשיב לידיה את כל התשלומים שבוצעו עד כה על ידה בגין החזרי הלוואה – תשלומים המגיעים לסך 300,000 ₪.

הבקשה לסילוק על הסף:

במסגרת הבקשה שהוגשה מטעמם, עתרו המבקשים לסילוקה של התביעה על הסף, לחילופין עתרו המבקשים מבית המשפט להורות על העברת הדין לבית המשפט המוסמך וזאת נוכח הסעדים שהמשיבה עתרה לקבלתם במסגרת תביעתה הכוללים סעד של מחיקת השעבוד הרשום על הנכס לטובת הבנק.

על ידי המבקשים נטען בגדרה של הבקשה כי במהלך חודש 3/2006 פנו המשיבה ובעלה לבנק, בבקשה לקבלת אישור עקרוני למתן הלוואה בסך של 600,000 ₪, כאשר מטרת ההלוואה כפי שהגדירו אותה הלווים עצמם הייתה פרעון חובות. ממידע אשר התקבל בבנק עלה כי מטרת ההלוואה היתה סילוק משכנתא קודמת שהיתה רשומה על הנכס.

עוד עולה מלשון הבקשה, כי  ביום 28.1.2007 חתמו המשיבה ובעלה מנשה על הסכם משכנתא עם המבקשים, ולהבטחת התחייבויותיהם כלפי הבנק במסגרת ההלוואה הראשונה שעבדו המשיבים את זכויות המשיבה בנכס לטובת הבנק.

לפי הבקשה לסילוק התביעה על הסף, המשיבה ובעלה פנו פעם נוספת למבקשים במהלך חודש 5/2008 וחתמו על הסכם משכנתא נוסף.

לטענתם של המבקשים הכספים של ההלוואה הועברו לחשבון ממנו ניתנה הוראת הקבע לתשלום החזרי ההלוואה.

המבקשים עוד ציינו במסגרת הבקשה, כי הנכס ששועבד על ידי המשיבים לטובת הבנק, הינו נכס שהיה בבעלותו של מנשה ו/או אמו וניתן למשיבה במתנה על ידי הנ"ל, וזאת במהלך שנת 2006. העברת הזכויות בנכס לשם המשיבה נעשתה מכוח תצהיר העברה ללא תמורה עליו חתמו מנשה ואמו.

כאמור מעיון בבקשה לסילוק על הסף עולה כי, הטעם הראשון עליו סומכים המבקשים את ידם בבקשת הסילוק, הינו חוסר סמכות עניינית. לטעמם של המשיבים, אחד הסעדים המבוקשים במסגרת התביעה, הינו צו עשה המורה על מחיקת המשכנתאות הרשומות לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ על הנכס בלשכת רישום המקרקעין.

המבקשים סומכים את ידם על הוראות סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, המגדיר וקובע את סמכותו של בית המשפט השלום לדון בתביעות אזרחיות, ומוציא מגדר סמכויותיהם של בתי המשפט השלום את הסמכות העניינית לדון בתביעות העוסקות בענייני מקרקעין, לגביהן הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי.