ת"א 59597-07-14 ואן האט סחוט ואח' נ' פשדצקי ואח'

בפניי בקשת התובעים/המבקשים למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים 1-4 (להלן – המשיבים) לבצע כל עבודות בניה במקרקעין נשוא הבקשה, לרבות עפ"י היתר בניה שניתן להם ביום 19.6.14.

ביום 1.8.14 ניתן צו זמני במעמד צד אחד (החלטת כב' השופטת גורביץ), והבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים אשר התקיים בפני כשופטת תורנית ביום 19.8.14.

תמצית הרקע:

1.בין הצדדים מתנהלת מזה שנים מערכה משפטית ביחס לזכויות בחלקה 20 בגוש 13995 ביסוד המעלה (להלן – החלקה), אותן מכר המבקש 2 (להלן – המבקש) למשיבים בהסכם מיום 5.5.1994 (להלן- הסכם המכר) (נספח יב לכתב התביעה). בשים לב לשלב הדיוני בו אנו מצויים ועל מנת שלא להאריך מעבר למתחייב, יובאו עיקרי הדברים בלבד להלן.

2.אין חולק כי החלקה נשוא המחלוקת הינה בבעלות קק"ל ומנוהלת על-ידי המנהל, כעולה מנסח הטאבו שצורף. בשנת 1977 נחתם הסכם חכירה ביחס לחלקה הנ"ל בין המבקש למנהל, לאחר שהמבקש רכש את הזכויות בחלקה מחוכרים קודמים. בהמשך אישר המנהל העברת זכויות החכירה מהמבקש לאחרים, לפי הסכמים עליהם חתם כפי שיצויין להלן.

3.בהסכם המכר מכר המבקש למשיבים את זכויותיו במה שהוגדר בהסכם "יחידה א" בחלקה. על-פי ההסכם, הממכר הינו אחת משתי יחידות בבית קיים בחלקה ושטח עליו היא בנויה בגודל 850 מ"ר. להסכם צורף תשריט. בתשריט מסומנת חלקה 20 ומבנה הבנוי בה. בתשריט מסומן קו החוצה את המבנה, ונמשך מעבר לגבולות המבנה ולרוחב החלקה כולה כך שהיא נחצית לשני חלקים. החלק המצוי ממזרח לקו הנ"ל מסומן בתשריט באות "א". החלק המצוי ממערב לקו מסומן באות "ב". כאמור לעיל, בהסכם מכר המבקש למשיבים את זכויותיו ביחידה "א".

4.יצויין כי עובר לעריכת ההסכם הנ"ל, מכר המבקש, בהסכם משנת 1991, את זכויותיו ביחידה "ב" בחלקה לאחרים בשם דוד וג'יל רונן (נספח ח' לכתב התביעה). בהסכם הנ"ל צויין כי הממכר הינו אחת משתי יחידות דיור בחלקה וכן השטח הצמוד אליה שלא יפחת מ- 500 מ"ר. להסכם זה צורף אותו תשריט אשר צורף לאחר מכן להסכם בין הצדדים שבפני, בו סימון של שני חלקי החלקה – "א" ו- "ב". בשנת 2009 מכרו רונן הנ"ל את זכויותיהם ביחידה "ב" למבקשת 1 (להלן – המבקשת). יצויין כי לפי העולה מהתביעה מדברי המבקש, המבקש והמבקשת הינם בני-זוג.

5.מהמסמכים שצורפו עולה כי העברות הזכויות שלעיל (מהמבקש למשיבים ולרונן ומהאחרונים למבקשת), אושרו על-ידי המנהל ביחס לשטח של 580 מ"ר לכל אחד מהצדדים. כיום רשומים המשיבים במנהל כבעלי זכויות החכירה בשטח של 580 מ"ר בחלקה 20 בית 10/1, והמבקשת רשומה כבעל זכויות החכירה בשטח של 580 מ"ר בחלקה 20 בית 10/2. יצויין כי שטחם של המשיבים הינו בהתאם להסכמת הצדדים כי גודל השטח כפי שצויין בהסכם המכר מלכתחילה (850 מ"ר) היה מוטעה.

6.כאמור בפתח הדברים, בין הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים הסובבים את הסכם המכר, שתחילתם בתביעה שהוגשה על-ידי המבקש עוד בשנת 1996 (ראו לעניין זה הפירוט בפסה"ד של בית המשפט המחוזי נצרת בע"א 1014/07). בשנת 2000 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בה התבקש (בין היתר) סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם המכר. במסגרת אותה התביעה חתמו הצדדים על הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם הוסכם כי תינתן לתובע אפשרות לפעול למיצוי זכויות שהוא טען שמגיעות לו מהמנהל ביחס לחלקה אחרת שמכר למשיבים (חלקה 19), ונקבע מנגנון להתחשבנות בין הצדדים למקרה שהמנהל יכיר בתביעותיו בהקשר זה. בהסכם ננקב מועד שלאחריו תדחה התביעה ולמבקש לא תהיה כל תביעה או טענה כנגד המשיבים בקשר להסכם המכר או לזכויות שרכשו על-פיו. כן נקבע כי במקרה כאמור יהיו המשיבים זכאים לבנות על המקרקעין ולמבקש לא תהיה כל טענה ותביעה כנגד תביעה זו.

7.המנהל לא הכיר בתביעתו של המבקש עד המועד שננקב בהסכם הפשרה. המבקש סירב להתפנות מהחלק הבנוי בחלק שנמכר למשיבים (יחידה א' כאמור לעיל), והמשיבים הגישו נגדו תביעת פינוי לבית משפט השלום בנצרת (ת.א 3819/04). תביעה זו התקבלה ביום 19/11/06 בפסק דינו של כב' השופט צרפתי. בפסק הדין נקבע כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין יצר מעשה בית דין וכי המשיב מנוע מלכפור בזכויות המשיבים על-פי ההסכם, תוך שנדחתה פרשנותו של המבקש להוראות ההסכם. ערעור שהוגש על-ידי המבקש נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 1014/07). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"א 8585/08).

8. במקביל ולאחר מכן, התנהלו הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים. המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת נגד החלטות רשויות התכנון בקבלת בקשות להיתרים שהגישו המבקשים ביחס לחלקה 19, עתירה שנדחתה בפסק-דין מיום 18.12.08 (עת"מ 150/08). עתירה שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת נגד היתר שניתן למשיבים לבנות על גג יחידת הדיור שלהם, ונגד דחיית בקשתה שלה להכשיר בניה בלתי חוקית המצויה על גג המבנה כולו המצוי בחלקה 20 (כולל החלק של המשיבים) – נדחתה בפסק-דין מיום 3.7.13 (עת"מ 11306-02-13) . ביני לביני הוגשו תביעות אזרחיות וכספיות בין הצדדים, לרבות תביעת המשיבים לתשלום דמי שימוש ראויים לאחר שהמבקש לא פינה את יחידת המגורים שלהם, חרף פסק הדין שקיבל את התביעה לסילוק ידו ממנה ודחיית ערעוריו, אשר התקבלה תוך שהמבקש חוייב לשלם למשיבים סך של 219,617 ₪ (ת"א 2954-11-08), ובקשת המשיבים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המבקש אשר התקבלה (ה"ט 17063-12-10). בהליכים השונים שבה ועלתה טענת המבקש כי אין למבקשים זכויות בחלקה, טענות שנדחו על-ידי בתי-המשפט נוכח ההכרעה הפסוקה בעניין.

תמצית טענות הצדדים בבקשה שבפני:

9.המבקשים טוענים כי מתקיימים בענייננו התנאים למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על בניה בחלקה עד להכרעה בתביעתם לפירוק השיתוף בה. לעניין זה טוענים הם כי סיכויי התביעה לפירוק שיתוף להתקבל הם גבוהים. לפי הנטען, יש כיום שלושה בעלי זכויות בחלקה, בחלקים בלתי מסויימים; למבקשת זכויות ב- 580 מ"ר, למשיבים זכויות ב- 580 מ"ר ואילו למבקש זכויות ב- 200 מ"ר. עוד נטען, כי מעולם לא נעשתה חלוקה ומדידה מוסמכת של חלקו של כל אחד מהשותפים במקרקעין ולא נקבע קוו הגבול בין חלקיהם. אשר למאזן הנוחות, נטען בבקשה כי הבנייה המתוכננת על-ידי המשיבים הינה "גב אל גב" למבנה שבבעלות המבקשת, וכי בהתאם להיתר הבניה שניתן למשיבים כרוכה הבניה בהרס של חלק מהמבנה שבבעלותה. בנסיבות אלה, כך נטען, נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים, שכן הבניה תגרום לנזק בלתי הפיך. עוד נטען כי בניה כעת, בטרם פירוק השיתוף, מהווה קביעת עובדות בשטח שתחבל בפירוק השיתוף ותמנע מהמבקש את זכויותיו בחלקה שהינן, לפי הנטען, ב- 200 מ"ר מהחלקה.