ת"א 57284-11-14 יונס נ' מסעוד

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני בהתייחס להליכי גביה בנוגע לחוב בגין אי תשלום מס שבח.

רקע כללי שאינו שנוי במחלוקת – 

1.המבקש, מר יונס האני מוחמד חוסין (להלן: "המבקש"), רשום בלשכת רישום המקרקעין בחיפה כבעלים של 3,151 מ"ר מתוך חלקה 30 בגוש 12165 מאדמות ערערה (להלן: "המגרש של המבקש"), וזאת עוד משנת 1971.

2.ביום 8.12.2012, נחתם הסכם (להלן: "ההסכם") בין המבקש לבין המשיב, מר מסעוד ג'מאל אבראהים (להלן: "המשיב"), לפיו המבקש מוכר למשיב 3,000 מ"ר מתוך המגרש של המבקש (להלן: "השטח שנמכר"). עיון בהסכם מראה כי מותנה ומוסכם שהתמורה בגין השטח שנמכר הייתה בסך של 45,000 ₪, כי היא הועברה מאת המשיב לידי המבקש עוד בשנת 1986 וכי גם החזקה בשטח שנמכר הועברה לידי המשיב עוד בשנת 1986 (והוא נטע בשטח שנמכר מטע זיתים). עוד מותנה ומוסכם כי הצדדים מתחייבים לדווח על ההסכם לרשויות כדין וכי מס שבח מקרקעין, ככל שיוטל על העסקה, ישולם על ידי המבקש (סעיף 11 להסכם).

3.ביום 16.12.2012, הוגשה הצהרה בדבר ההסכם לאגף למיסוי מקרקעין – חדרה (להלן: "אגף המיסוי"). הואיל ועל פי האמור בהסכם, המכר בוצע עוד בשנת 1986, מס השבח בגין העסקה חושב בזיקה לשנת 1986, והיות והמדובר באיחור משמעותי בדיווח – סכום המס לתשלום (כולל קנסות ופיגורים) עמד נכון לשנת 2014 על סך של כ-600,000 ₪. בהתאם, החלו הליכי גביה מטעם אגף המיסוי בזיקה לסכום זה.

4.ביום 14.7.2013, רשם המשיב הערת אזהרה לטובתו על המגרש של המבקש, לגבי השטח הנמכר (3,000 מ"ר).

5.ביום 18.12.2013, שלח המשיב למבקש מכתב ובו נטען, בין היתר, כי לפי ההסכם היה על המבקש לשלם את מס השבח בגין העסקה, אך הוא טרם שילם את הסכום ולכן הוא מפר את ההסכם.

תמצית המחלוקת – 

6.נתחיל דווקא בתיאור עמדת המשיב. לטענת המשיב – בשנת 1986 התחייב המבקש למכור לו שטח של 4,365 מ"ר מתוך חלקה 30 בגוש 12165 (להלן: "החלקה"). אין חולק כי הזכויות שרשומות על שם המבקש נכון להיום הינן רק לגבי 3,151 מ"ר מתוך השטח הכולל של החלקה (שטח אשר הוגדר לעיל בתור "המגרש של המבקש"), אלא שהמשיב טוען שהמבקש התחייב בפניו שהוא עתיד לקבל נתח נוסף מתוך החלקה, לאחר שתסתיים התנהלות מסוימת בין המבקש לבין אחיו. לאח של המבקש ישנן זכויות לגבי חלקים מסוימים של החלקה, ולשיטת המשיב, המבקש הסביר לו כי הוא יקבל בעתיד שטחים נוספים מהאח, ואז – יוכל להעביר למשיב את היתרה המובטחת והמוסכמת (כלומר, את ההפרש שבין 4,365 המ"ר שהובטחו לבין 3,151 המ"ר שרשומים על שם המבקש כיום). ממשיך וטוען המשיב, כי עוד בשנת 1986 הושג ההסדר האמור בינו לבין המבקש לגבי מכר של 4,365 מ"ר, כי עוד בשנת 1986 הוא שילם למבקש 45,000 ש"ח בגין כל השטח, וכי עוד בשנת 1986 הוא קיבל לידיו את החזקה בכל השטח (4,365 מ"ר), גידר את השטח ונטע בו זיתים. לטענת המשיב, מאז שנת 1986 הוא הפציר שוב ושוב במבקש שיחתום על מסמכים לעיגון המכר וההסכמות, אך המבקש התחמק והשתהה. לשיטתו, רק בשנת 2012 ניאות המבקש לחתום על הסכם, הלא הוא ההסכם מיום 8.12.2012, ואף הסכם זה משקף רק באופן חלקי את ההסכמות כיוון שהוא מתייחס רק לשטח הנמכר – 3,000 מ"ר, ולא לכל השטח שהוא רכש בשנת 1986, כלומר – 4,365 מ"ר. ממשיך ומסביר המשיב כי על המבקש להעביר לו את היתרה של השטח (4,365 פחות 3,000 = 1,365 מ"ר), וכי זו הייתה, בין היתר, דרישתו במכתב שנשלח ביום 18.12.2013. לגבי מס השבח שתשלומו נדרש בגין העסקה – טוען המשיב, כי על פי ההסכמות ועל פי האמור בהסכם – היה על המבקש לשלם את המס, וכי אי תשלומו מהווה הפרה של ההסכם מצד המבקש.