פיצוי בגין נזקי רכב

1.טענות התובע

התובע היה הבעלים, המחזיק והמשתמש במשאית, מ"ר 45-324-00 (להלן – רכב התובע). הנתבע 1 המנוח נהג ברכב, מ"ר 14-873-00 (להלן – רכב הנתבעים), בזמן התאונה, שנסיבותיה – כפי שנטענו על ידי התובע – תפורטנה להלן. רכב הנתבעים היה בבעלות הנתבעת ומבוטח אצל הנתבעת 3.

ביום 29.3.15 עמד רכב התובע בשולי כביש מס' 7, בין מחלף גדרה למחלף שורק. רכב התובע עמד במקום מותר לעצירה, כאשר לפניו עמד אוטובוס. לפתע הגיח רכב הנתבעים, סטה לעבר רכב התובע, פגע ברכב התובע והדפו לעבר האוטובוס (להלן – התאונה). בעטיה של התאונה נגרמו לרכב התובע נזקים כבדים, והוא הוכרז כרכב במצב אובדן מוחלט.

התאונה ארעה בשל רשלנותו של הנתבע 1, שלא נקט בזהירות סבירה בעת נהיגתו ברכב הנתבעים. רכב הנתבעים מהווה "דבר מסוכן", שהיה בשליטת הנתבעים 1 ו-2, ועל כן מוטל על הנתבעים להוכיח העדר רשלנות.

בנסיבות האמורות אחראים הנתבעים להתרחשות התאונה ולנזקים, שנגרמו לתובע בעטיה של התאונה. על כן עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין אותם נזקים הנטענים בכתב התביעה.

2.טענות הנתבעים

התאונה התרחשה באופן שונה מהאמור בכתב התביעה. בעת שהנתבע 1 נהג ברכב הנתבעים הבחין ברכב התובע, כשהוא עומד ביחד עם רכב נוסף בשולי הכביש באופן המהווה סיכון תחבורתי קונקרטי. רכב התובע עמד ללא שימוש באמצעי אזהרה כלשהו, וסיכן את כלי הרכב, שעברו בדרך. כתוצאה מכך התרחשה התאונה. העמדת רכב התובע בשולי הכביש הינה בניגוד להוראות הדין. לפיכך אין הנתבעים או מי מהם אחראים להתרחשות התאונה. ממילא אין הם אחראים לנזקים הנטענים בכתב התביעה.

3.דיון והכרעה

3.1האחריות

בוחן תאונות הדרכים מטעם משטרת ישראל, רס"ב אייל שמביק (להלן – הבוחן שמביק), העיד בנוגע לרוחבו של השול, בו עמד רכב התובע בזמן התאונה. מדבריו עולה, כי מדובר בשול רחב ביותר, הרחב יותר מפי 2 מהרוחב התקני המנימאלי, כאשר רכב התובע והאוטובוס עמדו צמוד למעקה הבטיחות, שמימין לשול (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 4-7), דהיינו הרחק מהכביש עצמו. בהקשר זה יודגש, כי הבוחן שמביק הגיע לזירת התאונה בטרם הוזזו הרכבים (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 20-21). הבוחן שמביק ציין בעדותו, כי אין כל אינדקציה לסטייה של רכב התובע או של האוטובוס לתוך הכביש עצמו. לדבריו של הבוחן שמביק שני כלי הרכב עמדו במלואם בשול הכביש (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22-25). עוד העיד הבוחן שמביק, כי סטייתו של רכב הנתבעים לעבר השול היתה מתונה וארוכה, כאשר בטרם פגע ברכב התובע, פגע רכב הנתבעים במעקה הבטיחות, שהיה מימין לשול (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 12-14). בעניין זה תואמת מסקנת הבוחן שמביק לעדותו של עד הראיה, אלי גולן, שאמר: "ראיתי אותו דוהר לכיוון המשאית מרחוק" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 25). המסקנה הנובעת מכך – לטעמו של הבוחן שמביק – שלא ניתן לומר, כי עמידת רכב התובע בשול הימני היתה הגורם לסטיית רכב הנתבעים לעבר השול הימני. לדברי הבוחן שמביק, עמידת האוטובוס ורכב התובע בשול הדרך לה היתה הגורם לתאונה. הבוחן שמביק היה נחרץ בעניין זה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 10-12; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 7-10 ושורות 15-16).

בתקנה 69 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – התקנות), נקבע:

"(א)הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה.