ת"א 55110-01-14 חברה לשיכון עממי בעמ נ' עיריית תל-אביב

1.ביום 27/1/14 הגישה התובעת תביעה כספית על סך של 30,000,000 ₪ כנגד הנתבעת. בכתב התביעה נטען כי התובעת הייתה בעבר הבעלים של חלקה מס' 19 בגוש 6212 בתל אביב, בשטח של 31,926 מ"ר, המצויה בפינת הרחובות ויצמן-פנקס בת"א (להלן: "המקרקעין" ו/או "החלקה"). עוד נטען כי ביום 19/12/1940 פורסמה מודעה בעיתון בדבר אישור תוכנית מיתאר, מס' תא/50, ולאחר מכן פורסמו הודעות נוספות הנוגעות בין היתר לחלקה, ראו סעיפים 2-5 לכתב התביעה.

2.בעקבות פרסומים אלו, נחתם ביום 30/6/1946 הסכם בין הצדדים מכוחו העבירה התובעת לנתבעת, לטענתה ללא תמורה ומתוך אילוץ, שטח של 12,200 מ"ר מהחלקה. התובעת טוענת כי אולצה לעשות כן שכן השטחים יועדו למטרות ציבוריות ואם לא הייתה מעבירה את השטח ב"הסכמה" לנתבעת, הייתה זו האחרונה נוקטת בהליכי הפקעה.

3.לימים הסתבר לתובעת, כך לטענתה, ששטח בן 1,361 מ"ר שיועד כל השנים לבנייה ציבורית לא נוצל לצורך מטרות אלו והוא נמכר על ידי הנתבעת לצד שלישי, חברת נכסי חייל. התובעת טוענת בכתב תביעתה כי הנתבעת לא הייתה מוסמכת למכור שטח זה לצד שלישי ולמצער היה על הנתבעת להציע את השטח חזרה לתובעת, משהגיעה היא למסקנה כי השטח אינו נחוץ לה. התובעת תובעת את שוויו של השטח האמור העומד כיום לשיטתה על הסך של 30 מיליון ₪.

4.הנתבעת הגישה כתב הגנה וכללה בו טענות סף רבות. בנוסף, הגישה הנתבעת את הבקשה שבפניי במסגרתה טענה כי התובעת שילמה אגרה בסכום של 1,156 ₪ בלבד, וכי עליה להשלים סכום נוסף של 373,844 ₪, כפי שנדרשה לשלם בשובר שהוצא ע" בית המשפט. בתמצית טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעה כספית, מכוח הסכם רצוני שבין הצדדים, ולכן יש תחולה לתקנה 3(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות").

5.הבקשה הועברה לתגובת התובעת אשר בתמצית טענה כי יש לשום את האגרה בהתאם להוראות 3(8) לתקנות האגרות הקובעת : (3)ׁ(8) "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה". התובעת טענה כי תקנה זו אינה מוגבלת רק לתביעות שאינן כספיות או לתביעות שסכומן אינו קצוב, ובכל מקרה יש להתחקות אחר מבחן העילה ולא מבחן הסעד. התובעת מפנה לראציונל העומד בבסיס תקנה 3(8), אשר נועדה להקל עם מי שרכושו נפגע לטובת הכלל. התובעת טענה כי יש מקום לתת פירוש מרחיב לתקנה והפנתה למקרים בהם נעשה שימוש בתקנה גם מקום שהסעד הכספי שנתבע היה סעד כספי. ראו רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר (2006) [פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד אבן זוהר") וכן לרע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עירית הרצליה (2007) [פורסם המאגרים] (להלן: "פס"ד לילי לוין"). התובעת טוענת כי אם נחיל את המבחנים המרחיבים אשר קבעו כי "מכר ללא תמורה", כמבקרה שבפנינו, הינו אקוויולנטי להפקעה, וראו בעניין זה עמ"מ 4927/08 הממונה על המחוז משרד הפנים נ' אפרמיאן (2011) [ פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד אפרמיאן"), אזי המסקנה המתבקשת לגבי האגרה היא אחת – חיוב לפי תקנה 3(8).

6.לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת ובתגובת התובעת, קבעתי כי יש לקבל את עמדת היועמ"ש, שכן הוא בעל הדין הדרוש במחלוקת בענייני אגרה. מיקדתי את המחלוקת לשאלת סיווג האגרה – האם מדובר בתביעה כספית או כתביעה הנופלת בגדר תקנה 3(8) לתקנות האגרות.

7.היועמ"ש הגיש את עמדתו והצטרף לעמדת הנתבעת. היועמ"ש הסביר את החשיבות שבגביית אגרה; קבע כי במקרה הנדון מדובר בתביעה המבוססת על הסכם ומכאן עילתה חוזית ובקש לאבחן את פסקי הדין שנזכרו לעיל מהמקרה שלפנינו. התובעת הגיבה לעמדת היועמ"ש וכעת יש להכריע בבקשה.

8.לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפניי ובפסקי הדין הרלוונטים, קובעת אני כי הדין עם התובעת ואין עליה להשלים את האגרה שהתבקשה. מכתב התביעה, כמו גם מכתב ההגנה, עולה כי אכן היו פרסומים בנוגע לחלקה הנדונה, וכי הנתבעת רשאית הייתה להפקיע החלקה לצורכי ציבור. זו הייתה הסיבה לחתימת ההסכם, בו נאמר במפורש כי המכר הינו ללא תמורה.

9.אכן בתי המשפט נוהגים להתחקות במקרים כגון דא אחר מבחן העילה ולא מבחן הסעד. כך, במקרה לילי לוין נכרת חוזה ושולמו סכומים למערערת, אולם העיריה לא ניצלה את הקרקע לצורכי ציבור אלא לצורכי מסחר ולפיכך הגישה המערערת תביעה כנגד העירייה. גם במקרה לילי לוין דובר על תביעה כספית המבוססת לכאורה על הסכם. אולם בית המשפט העליון קבע שם: "הדעת נותנת כי פרט 20(15) לתקנות בית משפט (אגרות) הותקן, כמו פרטים דומים לו בתקנה 20, כאמירה מצד מתקין התקנות, שמי שמבקשים להקנות את רכושו לצרכי ציבור על פי דין, או שרכושו הוקנה לצרכי ציבור, יש ליתן לו את יומו בבית המשפט אל מול הציבור בלא להכביד עליו באגרה. פרטים נוספים בתקנה 20 עוסקים במגוון של מקרים, שדומה כי המשותף ביניהם הוא תחושת הצדק של מתקין התקנות, ששאפה ליתן לפותחי ההליך את יומם. לפיכך יש מקום לפירוש התקנות בפתיחות דעת, גם אם במובן הדווקני-הפורמלי ניתן לטעון כי הרכוש בו מדובר לא "הוקנה לצרכי ציבור". כפי שכותב ד"ר ש' לוין בספרו פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט עמ' 5, יש לפרש את דיני האגרות מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו בדרך ליברלית, וככלל יהא המתדיין רשאי לפירוש המקל; בכך חזר המחבר על דבריו בבש"א 4571/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע 1998, פ"ד נה(3) 869, 872 (המשנה לנשיא ש' לוין)". ראו גם פס"ד אבן זוהר בעמ' 324.