לעניין זה טוענת התובעת כי פרופסור אינסלר ז"ל היה מודע למצבה בנוגע לספק אירוע ה-DVT, ואילו הנתבעים כאמור טוענים כי התובעת בחרה להטעות את הנתבע 1 ובחרה לציין לפניו כי האירוע נשלל.
55. אין ספק כי פרופסור אינסלר כתב בכרטיס הרפואי של התובעת כי נטלה הורמונים והפסיקה לנטלם עקב חשד ל-DVT שלא נמצאה לו עדות במכלול הבדיקות שעברה (ראה 247 למוצגי התובעת). מכאן שאין מחלוקת כי ידע כי היה קיים ספק ל-DVT. על ממצא עובדתי מזמן אמת זה העיד גם ד"ר לוגסי (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 37 ש' 24-26).
מכאן השאלה האם סבר פרופסור אינסלר כי האירוע נשלל בוודאות או נותר בגדר חשד שלא נשלל לחלוטין.
56. לעניין זה אציין ראשית כי התובעת העידה, וטענתה לא נסתרה, כי במהלך ביקורה אצל הנתבע 1 הציגה לפניו את מלוא התיעוד הרפואי בעניינה ואף ציינה באוזניו כי אובחנה כי סבלה מ- DVT (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.15 עמ' 118 ש' 19-23).
אמנם, לתובעת אינטרס לטעון כך ולמרבה הצער פרופסור אינסלר אינו יכול להתמודד עם טענותיה ומשכך גם הנתבעות, אך ניתן למצוא חיזוק לטענתה בזמן אמת מול הרופאים האחרים אצלם ביקרה, ולפניהם ציינה כי סבלה מDVT- ואף לא רק מספק אירוע כזה: הקרדיולוג ביום 6.4.99 (עמ' 246 למוצג התובעת), ד"ר אשכנזי גניקולוג אצלו ביקרה ביום 4.7.99 (סיכומי המחלה בבי"ח תל-השומר - מוצג ת/1), פרופסור קופרניק שהעיד כי התובעת מסרה לו אינפורמציה מהימנה כי הפסיקה את הטיפול ההורמונלי (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 62, שורה 23 ) ועוד.
אני מאמין לתובעת שאמרה לפרופסור אינסלר מה שד"ר ורון כתב, ועקב חששה פנתה אליו, ולכן גם הבהירה לו את החשש. גם פרופסור קופרניק העיד כי סביר להניח שחולה מוסר מידע מהימן (עמ' 62, שורות 12-17).
שורת ההיגיון מחייבת כי התובעת תנהג באופן דומה להתנהלותה אצל הרופאים האחרים גם בעת ביקורה אצל הנתבע 1 ותעדכנו במצבה לאשורו. עסקינן בתובעת שהינה אחות במקצועה. האפשרות כי תבחר להטעות את רופאה במזיד על מנת למצוא מזור למכאוביה אינה תואמת את מכלול הראיות בשטח ואף אינה תואמת את התרשמותי ממנה, שכן לו רצתה התובעת ליטול את ההורמון תוך הטעיית רופאיה, הייתה בנקל יכולה לעשות זאת זמן רב טרם פנתה לנתבע 1.
57. פרופסור אינסלר אף כתב בכרטיס הרפואי כי התובעת נטלה הורמונים והפסיקה לנטלם עקב חשד ל-DVT שלא נמצאה לו עדות במכלול הבדיקות שעברה.
ממצא עובדתי זה מצביע כי הנתבע 1 לא קיבל כהווייתם את דברי התובעת שטענה לפניו לשיטתה כי סבלה מאירוע מוכח של DVT, ומטבע הדברים הסתמך על מקורות אחרים שעמדו לפניו, קרי התיעוד הרפואי אותו הציגה התובעת לפניו כטענתה, ובו הממצא לחשד DVT. כאמור הממצאים העובדתיים מזמן אמת קבעו כי התובעת סבלה מספק DVT, ובמצב בו עמדו נתונים אלו מול הנתבע 1 הרי ברי כי היה מודע לנסיבות אלו.
בהקשר זה העיד פרופסור לוגסי כי לו יתברר שבפני פרופסור אינסלר עמד התיעוד, הרי פרופסור אינסלר ידע שהאירוע הוגדר ספק DVT , (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 38, שורות 5-8).
זאת ועוד, פרופסור ברלינר מטעם צד ג' העיד כי לו הוא עצמו היה חשוף למכתבו של פרופסור ורון שהיווה חלק מן התיעוד הרפואי בעניינה של התובעת, לפיו לתובעת ניתן הורמון צמחי, משמע היה מסיק כי טיפול תרופתי רגיל אינו מומלץ (עמ' 162 ש' 3-1). משכך לו אכן עמד תיקה הרפואי של התובעת לפני הנתבע 1 כפי שבהחלט עולה מחומר הראיות, היה מבין כי אין מדובר בחשד שנשלל לחלוטין.
גם מחוות דעתו של פרופסור אוהל עצמו מטעם הנתבעים עולה בס' 1 לחוות דעתו כי לפני פרופסור אינסלר עמדו תוצאות הבירורים שעברה התובעת בשנה שחלפה, מה שמחזק אף הוא את המסקנה כי היה מודע לאירוע ספק ה-DVT ממנו סבלה התובעת, אירוע שלא נשלל בוודאות.
58. זאת ועוד, אין מחלוקת כעולה מחומר הראיות, כי פרופסור אינסלר בחר לתת לתובעת לניסיון אך ורק מחצית הכמות המומלצת במקרים רגילים (מוצג 247 למוצגי התובעת), וחשש זה מחזק את המסקנה כי לפניו עמדו ממצאים המאותתים, על ספק DVT, שכן לו סבר כי חשד זה נשלל לחלוטין, כפי שטוענים הנתבעים, הרי מדוע בחר לתת לתובעת מינון מופחת ולא את המינון הרגיל?
לעניין זה אציין כי פרופסור ברלינר מטעם צד ג' ציין כי בדרך כלל לוקחים פרמריל כל יום, ומתן ההורמון פעם ביומיים היא פעולה חריגה ביותר! (עמ' 162 ש' 26-32 ואילך, עמ' 163 ש' 22 -25). פרופסור ברלינר ציין מפורשות כי "אני מצאתי בנקודה הזו למעשה הוכחה ברורה שהרופא חשש שהוא נתן טיפול שהוא לא שגרתי..." (עמ' 163 לעיל)
גם פרופסור שניידרמן באשר למכתב הסיכום של ד"ר ורון כתב כי "אם הוא מתעקש ומציין הורמון צמחי, הכוונה היא שזה לא יהיה פרמריל (בעמ' 84, ש' 11-17). מכאן שלאור מכתב זה הנתבע 1 ידע או צריך היה לדעת שמדובר במצב שבו לא נשלל בוודאות חשד ה- DVT.
מכאן כי פרופסור אינסלר ז"ל היה מודע לרקע הרפואי של התובעת, וברי כי לא סבר כי החשש ל- DVTנשלל בוודאות.
59. מנגד אפילו הייתי מקבל כי לפני הרופא לא עמד מלוא התיעוד אלא דבריה של התובעת לבדם הרי ממכלול הראיות עולה כי היה על הנתבע 1 להעמיק בחקר עברה הרפואי של התובעת.
כך, פרופסור קופרניק, מטעם הנתבעים העיד בעמ' 51 ש' 18-21 כי כשמגיעה חולה לגניקולוג ודנים בטיפול הורמונלי "הכלל הראשון הוא לברר אצל האישה את גורמי הסיכון שלה .." די וי טי זה בשבילנו נורה אדומה. .. אנו מפחדים מזה כי יש לזה השלכות בריאותיות כבדות". פרופסור קופרניק אף הוסיף כי בין אם חולה מגיעה עם כרטיס רפואי בין אם לאו הוא מעמיק בחקר עברה הרפואי (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 51 ש' 18ואילך).
גם פרופסור אוהל מטעם הנתבעים הודה כי "אם יש משהו רלבנטי שאני מתקשה לקבל לגביו אינפורמציה מהאנמנזה, מקבלת היסטוריה רפואית מהחולה לא תהיה לי ברירה, אצטרך לחפש את זה במקומות אחרים אם אחשוב שזה הכרחי" (פרוטוקול הדיון מיום 30.4.15 עמ' 87 ש' 30-32). פרופסור אוהל אף ציין מפורשות כי עת רופא מקבל מחולה מידע על אירועDVT או ספק אירוע כזה עליו לעשות בירורים (עמ' 87 ש' 12).
ודברי פרופסור ברלינר " בכל מקרה של ספק אני לא מסתפק ברשומה כזו או אחרת, אני פונה לצוות..." – (עמ' 134 ש' 28-30)
פרופסור קופרניק העיד אף הוא על הצורך לעיין ברישומים ובאינפורמציה, (עמ' 52, שורות 30-32).
פרופסור לוגסי העיד כי ציפה שפרופסור אינסלר יחפש את החומר אם לא הוצג לו על ידי התובעת, (עמ' 39, שורות 2-5).
מכאן אפילו לא היה מודע פרופסור אינסלר אודות החשד DVT הרי לו היה מעמיק בחקר עבר הרפואי ועורך אנמנזה סבירה היה מגלה כי האירוע ממנו סבלה הוגדר כספק DVT ופועל בהתאם.
זאת ועוד, התרשמתי כי התובעת אכן סבלה מתופעות גיל המעבר, יותר מאשר היא מציגה עתה, ולכן ביקשה לחזור להשתמש בהורמון. היות והיא בידע הרפואי שלה, הפחות מזה של פרופסור אינסלר, ידעה שיש סיכון נוכח החשד ל – DVT ובשל ההמלצה של פרופסור ורון היא בחרה להתייעץ עם מומחה גדול בתחום – המנוח.
בשל החשש של התובעת, ההגיון מחייב שציינה בפני פרופסור אינסלר את כל הפרטים והציגה לו את כל המסמכים שברשותה, על מנת שיגיע למסקנה שלא תסכנה.
מכל האמור לעיל, עולה באופן ברור כי פרופסור אינסלר ז"ל ידע על החשד ל – DVT.
ג. האם הייתה התווית נגד למתן פרמריל במקרה של התובעת
60. אציין כי מכלול העדויות והראיות בתיק מובילות למסקנה כי קיימת התווית נגד מתן הורמונים כשהמטופלת סובלת מחשד ל-DVT, והתנהלות הנתבע 1 הינה בבחינת התרשלות.
61. ראשית, פרופסור לוגסי קבע כי יש הוראת נגד לרשום גלולות במקרה כגון זה של התובעת. כדי לחדש טיפול הורמונלי שהופסק צריך תמיכה משמעותית וניכרת (עמ' 32 ש' 9-12).
62. שנית, פרופסור שניידרמן העיד כי חרף העובדה כי התרשם שהסבירות של DVT נמוכה (עמ' 69 ש' 21-27, וראה גם מכתבו שם ציין כי היה ספק אירוע בלבד - 236 למוצגי התובעת) מעדותו עולה כי היה אוסר על התובעת ליטול את ההורמון (עמ' 69 ש' 22-23).
פרופסור שניידרמן, כאמור בעניין מכתב הסיכום של פרופסור ורון, אף אמר כי מהמכתב ניתן להבין שאסור היה לתת לתובעת פרמריל "אם הוא מתעקש ומציין הורמון צמחי, הכוונה היא שזה לא יהיה פרמריל" בעמ' 84 ש' 13-14, וכן עמ' 71 ש' 29-31), כאשר, לדבריו, מכתבו של ורון מדליק נורת אזהרה, מזהיר את הגניקולוג (עמ' 84, שורות 11-17).
פרופסור שניידרמן אף הגדיר את החשד ל- DVT(עמ' 79 ש' 8-10)" : יש מצבים עמומים ובשביל לא ליפול בבור, גם אם הוא בור מרוחק אתה מנסה לסגור את כל הפינות".
63. גם פרופסור ורון מעיד בעמ' 104 ש' 20–24: "היא כבר היתה ללא גלולות באותה עת, זאת אומרת הגלולה הופסקה בדרך אלי ... שזה דבר טוב וככה אני קיבלתי את תמונת המצב". פרופסור ורון מוסיף כי ממכתב הסיכום היה ברור, לשיטתו, ולפיו אסור היה לתובעת ליטול הורמון אלא חלופה כלשהי (עמ' 107 ש' 12-14, עמ' 121 ש' 13-20). פרופסור ורון הוסיף כי לנוכח הספק בקיום DVT לא היה נותן לתובעת להשתמש בתרופה זו (עמ' 105 ש' 21-26 (ראה גם דבריו בעמ' 111 ש' 29-31).
64. פרופסור ברלינר אישר כאמור כי עת לתובעת ניתנה המלצה ע"י פרופסור ורון להורמון צמחי הוא עצמו כרופא היה פועל בהתאם ונמנע ממתן הורמונים רגילים (ראה עמ' 162 ש' 1). מכאן כי פרופסור ברלינר מכיר בסיכון שטמנו בחובן גלולות הפרמריל.
65. כך גם פרש ד"ר אשכנזי כרופא סביר את המלצת פרופסור ורון והורה על הורמון צמחי (ת/1). ובהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של פרופסור שניידרמן לפיהם אין פליאה שהגניקולוג בקופת חולים רשם DVT בראש הרשימה, משום שהגניקולוג ההגיוני הבין שהשילוב בין נטייה ל- DVT לפרמריל או לטיפול הורמונאלי הוא בעל משמעות רבה (עמ' 82, שורות 19-23).
66. גם העובדה כי פרופסור אינסלר עצמו בחר כאמור לתת לתובעת מחצית המינון המקובל ולתקופת ניסיון מלמדת לצד העובדה כי היה מודע למצבה כי הוא עצמו הכיר גם הכיר בסיכון הכרוך במתן הורמונים במצבה.
ודוק; הידיעה של הסיכון שבשימוש בהורמון חלופי לאחר DVT חולשת על מספר תחומים ברפואה לרבות תחום הגניקולוגיה.
67. זאת ועוד אפילו לא הכיר פרופסור אינסלר בהיותו גניקולוג ולא מומחה לכלי דם את מלוא הסיכונים הרי שהייתה מוטלת עליו חובת היוועצות עם גורמים נוספים. כך פרופסור לוגסי מטעם התובעת העיד כי "ציפיתי שפרופסור אינסלר יסתכל על הבדיקות בעצמו ידבר עם המומחים."
גם פרופסור אוהל מטעם הנתבעים אישר כאמור בחקירתו כי רופא שמקבל מידע מחולה על DVT או ספק אירוע כזה הרי צריך לעשות המשך ברורים והתייעצות מטעם זה או "לפנות לכירורג או לכירורג כללי או לכירורג כלי דם" (עמ' 87 ש' 12). וכנשאל פרופסור אוהל כיצד ראוי להתייחס להמלצה להורמון צמחי השיב כי "לא אזלזל בכלל בהמלצה הזו ואנסה לבדוק למה זה רצוי". (עמ' 88 ש' 3-4). פרופסור אוהל אף אישר כי DVT מהווה גורם סיכון (עמ' 91 ש' 20). כך גם עולה ממאמר שצירף (עמ' 91 ש' 28).
גם פרופסור ברלינר אישר מפורשות כי במקרים כגון אלו הוא עצמו היה מקיים היוועצות עם כלל הגורמים הרלוונטיים (עמ' 134 ש' 29-28).
לאור האמור לעיל, הרי שמתן ההורמון על ידי הנתבע 1 מהווה טיפול החורג מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת והסבירה ולכן מהווה רשלנות רפואית.
ד. שאלת הקשר הסיבתי העקרוני בין השימוש בפרמריל להיווצרות קרישי דם
68. על מנת לבחון האם במתן התרופה סיכן הנתבע 1 את חייה של התובעת יש לבחון את הקשר הסיבתי בין מתן הורמונים באופן תיאורטי להיווצרות קרישי דם.
69. מכלול המומחים בתיק העידו על קשר סיבתי ברור בין הורמונים להיווצרות קרישי דם ובאופן ודאי, ולמעשה קשר זה מן המפורסמות הוא.
70. פרופ לוגסי מטעמה של התובעת קבע כי "מצבה של התובעת נגרם בשל טיפול הורמונלי אשר גרם, באופן ישיר, וללא ספק, לתסחיף הריאתי ... וסיכן את חייה..." (ראה חוות דעתו). וכך נאמר בחוות הדעת "הסיכון הטרומבוטי הקשור לשימוש בטיפול הורמונלי ידוע שנים רבות ומתועד היטב בספרות הרפואית. טיפול הורמונלי באסטרוגנים אכן מופיע בכל רשימת גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות פקקת ורידית ותסחיף ריאתי".
71. פרופסור ברלינר העיד כאמור מטעם צד ג 'גם הוא במילים נחרצות בעמ' 168 ש' 3 בנוגע לנושא קריש הדם" - נושא הטרומבוזיס הוא נושא מולטי דיסיפלינרי . זה עומד לפתחם של מומחים שונים בבואם לתת טיפול שהוא ידוע כגורם לקרישי דם.." (ההדגשה לא במקור י.ג)
72. כך גם העיד ד"ר ורון: "אם היה אירוע, הגורם היחיד שעלול היה להיות מעורב בו הוא הפרמריל" (עמ' 119 ש' 20, וראה דבריו אף בעמ' 119 ש' 1-2).
73. פרופ שניידרמן העיד: ד"ר ורון, ד"ר שניידרמן וד"ר בס כולם יודעים את הקשר בין טיפול הורמונלי ל-DVT (עמ' 78 ש' 13)
פרופסור שניידרמן אף העיד כי אנשים עם נטייה ל- DVT, ה- DVT בא לידי ביטוי עם נטילת הטיפול ההורמונאלי.
"ש: למה זה רלבנטי בעיניך לכתוב במכתב הזה ללא גורמי רקע ידועים פרט לטיפול בפרמריל?
ת:" כי די וי טי יכול להיות ארוע שמתרחש אצל אנשים שיש להם נטיה לדי וי טי והיא לא באה לידי ביטוי אלא כאשר הם מקבלים טיפול הורמונלי" (עמ' 77, שורות 29-31).
74. גם פרופסור אוהל העיד על קשר זה ומודה כי לאחר אירוע DVT לא ימליץ על מתן הורמונים (עמ' 86 ש' 28-30). אומנם לא בנקל העיד על כך פרופסור אוהל, אולם יש אף לזכור את דבריו בת"א 14578/00 עזבון המנוחה רחל להב נ' ד"ר דיוקמן רוני ואח' (פורסם בנבו 13.9.06) שם קבע כי עת למטופלת גורם סיכון של טרומבוזה בעבר לא ימצא רופא אחד שיאות לתת לה טיפול הורמונלי.
75. גם ד"ר קופרניק העיד כי יש לבחון את גורמי הסיכון טרם הטיפול ההורמונלי, כי לאירוע של היווצרות קריש דם עלולה להיות השלכה מסכנת חיים, וכי DVT עלולה להיות מחלה מאוד קשה עד כדי סכנת חיים. (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 51 ש' 21-18, 28-24).
76. מחומר הראיות אף עולה כי מינון של מחצית הכמות די היה בו לסכן את מצבה של התובעת שאם לא כן לא היה הנתבע 1 בוחר תחילה לתיתו כניסיון בלבד (ראה כאמור מוצג 247).
77. כך שאין חולק כי קיים קשר בין טיפול הורמונלי ל-DVT, וכי הטיפול מגביר נטייה לקרישה בנשים וכן אם קיים DVT יש להפסיק מיידית בשימוש בהורמון.
סיכום
78. לאור האמור לעיל, שוכנעתי שעל פי הידע הרפואי באותה תקופה היה על הנתבע 1 לצפות כי בשל ספק אירוע ה- DVT עלול להיגרם לה נזק כתוצאה משימוש בהורמון החלופי מסוג פרמיל. אי לכך הוא פעל בניגוד לסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא סביר, ויש לקבוע שהנתבע 1 הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי התובעת והתרשל.
79. ואציין כי מצבה של התובעת בעטיו פנתה לפרופסור אינסלר לא הצדיק את סיכון חייה. ניכר כי כאמור התובעת פנתה לנתבע 1 בשל תופעות גיל המעבר מהן סבלה (לעניין זה ראה למשל חוות דעתו של פרופסור לוגסי על מטרת הטיפול ההורמונאלי). בתיעוד הרפואי הענף, לרבות זה שנערך ע"י הנתבע 1 אין אזכור לסבל בל יתואר לא כל שכן מסכן חיים, ומשכך עת מדובר בטיפול שנועד לשפר את איכות החיים – אפילו במידה ניכרת – לא הייתה קיימת כל הצדקה להעמיד את חייה של התובעת בסכנה.
ודוק'; הנתבע 1 בחר שלא להתייעץ עם מומחים מתחום כלי הדם או אחרים טרם קבלת ההחלטה לחדש את מתן הפרמריל.
80. אני אף סבור כי הוכח קשר סיבתי עובדתי ברמת ההוכחה הנדרשת בין נטילת הטיפול בפרמריל לבין קריש הדם שנגרם לתובעת בסופו של יום.
81. ועוד אציין כי אומנם התובעת לא הציגה חוות דעת של מומחה בתחום הגניקולוגיה, אולם מדברי פרופסור גונן אוהל עצמו, הגניקולוג מטעם הנתבעת, בחקירתו הנגדית עולה שמומחה לכלי דם הוא בהחלט גורם אשר מתאים להיוועץ בו במקרים כגון אלו על מנת לפתור מצבי ספק (עמ' 91 ש'30-31).
מחומר הראיות אף עולה כי מתן הורמונים והשפעתם הוא תחום משותף לגניקולוגיה והמטולוגיה, מסקנה שמתחזקת מן העובדה כי חלק ניכר מהרופאים אשר העידו בתיק זה היו מומחים בהמטולוגיה.
נוסף על כך, על רשלנות הנתבעים העיד גם פרופסור ברלינר, מומחה הגניקולוגיה מטעם צד ג', שאף קבע בחוות דעתו במילים נחרצות (עמ' 168 ש' 3) בנוגע לנושא קריש הדם" נושא הטרומבוזיס הוא נושא מולטי דיסיפלינרי. זה עומד לפתחם של מומחים שונים בבואם לתת טיפול שהוא ידוע כגורם לקרישי דם.."
מטעמים אלו אין לקבוע כי חוות דעתו של מומחה כלי דם אין בה די במקרה שלפניי, מה גם שקבעתי שפרופסור אינסלר היה מודע בעצמו לסיכון.
ואחדד, כשיש ספק אז אין ספק. במקרה דנן, היה ספק ולכן לא היה מקום ליתן את ההורמון.
לפיכך, בסוגית האחריות ניתן לסכם כי הייתה חובת זהירות של הנתבע כלפי התובעת והנתבע התרשל וקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.
אשם תורם
82. לטענת הנתבעים כאמור בחרה התובעת להטעות את הנתבע 1 ולא הציגה את מצבה הרפואי לאשורו.
84. לא עלה בידי לקבל גם טענה זו של הנתבעים. בהמשך למסקנותיי דלעיל התובעת לא הציגה מידע שגוי לפני הנתבע 1, ובכל מקרה היה עליו להעמיק ולחקור בעבר הרפואי ולהעמיק בבירור מצבה תוך היוועצות בגורמים רלוונטיים.
התובעת פנתה אל הנתבע 1 שכן ביקשה לקבל חוות דעת אחרת, טיפול אחר מזה הצמחי שנתן לה ד"ר אשכנזי. לו התובעת הייתה סוברת שטיפול זה עלול לסכן את חייה בוודאי שלא הייתה נוטלת אותו, ולראיה כל עוד אסרו עליה רופאיה את השימוש בתרופות הורמונאליות צייתה ואני מאמין לתובעת כי סברה בלב שלם שניתן להחל בטיפול שהמליץ הנתבע 1 ללא סיכונים כגון זה שארע, ועת נתן הנתבע 1 אור ירוק לחידוש התרופה נטלה אותה ללא כל חשש.
התובעת ידעה על סיכון כלשהו ולכן פנתה למומחה רפואי, הנתבע, על מנת להתייעץ ולקבל טיפול. משהנתבע המליץ על חידוש מתן ההורמון ולאור מקצועו והערכה של הציבור וציבור הרופאים על כישוריו, לא היתה לתובעת סיבה שלא ליטול את ההורמון.
בנסיבות אלו לא מצאתי, אפוא, כל נימוק בעטיו יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת לאירועים מושא תביעה זו.
הסכמה מדעת – האם התובעת הוזהרה מפני השימוש בהורמון מסוג פרמיל?
84.דוקטרינת ההסכמה מדעת נקבעה תחילה בפסיקת בתי המשפט, ובשנת 1996 עוגנה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996, בסעיף 13 הקובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת. סעיף קטן (ב) מחייב מסירת מידע רפואי שמשמעו בין היתר:
"(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
(4)סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;"
85. טוענת התובעת בתצהיר ס' 20 כי הנתבע 1 ביטל את חששותיה מן השימוש בפרמריל וקבע אין כל חשש בשימוש בהן. מנגד הנתבעים טוענים כי התובעת הייתה מודעת לנוכח עברה הרפואי העשיר בתחום בסיכונים שתרופה זו טומנת בחובה במיוחד עת נטלה אותה בעבר ואף חדלה לנוכח מצבה הרפואי.
86. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ראיתי להעדיף את עדותה של התובעת בעניין זה.
87. אין מחלוקת אומנם כי התובעת הייתה מודעת לקשר הסיבתי העקרוני בין נטילת גלולות הורמונאליות לבין היווצרות קרישי דם. נתון זה מאשר אף המומחה מטעמה בחוות דעתו.
88. עם זאת במקרה דנן התובעת פנתה לנתבע 1 לאחר שניתן לה הורמון צמחי שככל הנראה לא הביא את המזור לו ציפתה, וכך העידה כי פנתה לנתבע 1 וגוללה לפניו את עברה הרפואי. בהחלט סבירה טענתה כי לא הוזהרה ע"י הנתבע 1 מפני השימוש בפרמריל שכן חוות דעת שמנעה ממנה השימוש וככל הנראה הזהירה אותה מפניו כבר הייתה לפניה, ועת הייתה לפניה פעלה בהתאם.
ניכר כי התובעת בהיותה מודעת לסיכון ביקשה חוות דעת שנייה אשר לפיה תותר לה נטילת התרופה.
89. בנוסף לא מצאתי ברישומים הרפואיים כי הופיעה אזהרה מפני השימוש בתרופות הפרמריל ע"י פרופסור אינסלר, למעט העובדה כי ציין שהתרופה ניתנת לניסיון. למעשה העובדה שהתרופה ניתנה כניסיון ולמינון נמוך מן הרגיל מחזקת את טענת התובעת שהנתבע 1 גרס לפניה שבמצב עניינים זה לא נשקפת לה כל סכנה.
90. עדותה של התובעת בעניין זה הייתה עקבית ואמינה, ואני סבור כי לו ידעה על הסכנה מפני השימוש בתרופות הפרמריל להיווצרות תסחיף ריאתי לא הייתה עושה בהן שימוש, אלא מבקשת תרופות אחרות אשר הן בעלות השפעה דומה. ולעניין זה מדבר בעד עצמו ניסיון העבר לפיו עת הזהירו אותה רופאיה מן השימוש נמנעה משימוש בתרופה זו, או אפילו עת שמעה על אודות הקשר מפי חברתה אחות במקצועה מייד הפסיקה את הטיפול (תצהירה ס' 12 עמ' 48 ש' 21-26)
91. לכך יש להוסיף כאמור כי התרופות הללו לא היו הכרחיות בבחינת "בלעדיהן אין" שכן כל מטרתן הייתה לשפר את איכות חייה של התובעת ולא להציל את חייה מסכנה כלשהי. גם אם מדובר היה בתופעות קשות יחסית של גיל המעבר.
ראוי לציין בהקשר זה כדברי כב' השופטת דורנר, בעניין ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופסור יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746, כדלקמן: "ואכן, הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר....ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים..."
92. לאור האמור לעיל, ראיתי לקבוע כי התובעת לא קיבלה הסבר מלא אודות הסיכונים שבנטילת טיפול תרופתי בפרמריל לאור עברה הרפואי, ומכאן שהנתבע לא עמד בדרישות סעיף 13 לחוק זכויות החולה. אי לכך מתוקף עוולה זו קמה זכותה של התובעת לפיצוי בגין הפרת חובת הגילוי שהביאה לפגיעה באוטונומיה.
ההודעה לצד ג'
93. הנתבעים ביקשו לחייב את צד ג' לשפותם בגין פיצוי התובעת, אם יחוייבו בהם. טענותיהם העיקריות של הנתבעים כלפי צד ג' הינם כי בראש וראשונה צד ג' התרשל בבירור מצבה של התובעת עת לא ערך לה בדיקת פקטור 8 שהינה בדיקת קרישיות. שנית כי צד ג' התרשל בכך שלא נתן בידי התובעת הוראה מפורשת שלא ליטול תרופות הורמונאליות, ושלישית התרשל בכך שלא ערך רישומים נאותים בעניינה בהיותה "פרסונל" של בית החולים.
לא עלה בידי לקבל את טענות הנתבעים.
94. ראשית, פרופסור לוגסי בחקירתו בבית המשפט אישר כי אפילו הייתה נערכת בדיקת קרישיות ותוצאותיה היו תקינות הרי שלא היה בכך היתר לחדש את הטיפול ע"י הנתבע 1, ועדיין במכלול הנתונים בשום אופן אסור היה לחדשו (עמ' 16 ש' 19-21).
בכל מקרה בסעיף 25 לסיכומיה, חזרה בה הנתבעת מטענותיה בנוגע לצורך בביצוע בדיקת קרישיות. במצב זה הרי עת נסמכים הנתבעים על חוות הדעת מטעם התובעת (ראה עמ' 144 לפרוטוקול ש' 16-17) בטיעונם זה הרי ברי שנשמטה הקרקע תחת טיעון זה.
95. זאת ועוד, אני סבור כי עלה בידי צד ג' להוכיח כי התנהלותו הייתה כדבעי, ואפרט. עיקר טענת הנתבעים מתייחס לכך שצד ג' לא אסר על התובעת מפורשות ליטול תרופות הורמונאליות. לעניין זה העידו מכלול המומחים והעדים בתיק זה כי הנחייה של פרופסור ורון בסיכום בירור מצבה של התובעת מיום 4.3.99, לפיה לנסות הורמון ממקור צמחי די בה על מנת להעביר מסר לכל רופא סביר כי אל לתובעת ליטול תרופות (עמ' 21 למוצגי צד ג').
96. וכך העיד כאמור פרופסור ברלינר, כי מכתבו של פרופסור ורון ברור, וממנו משתמעת הנחיה לא ליטול תרופות הורמונאליות. (פרוטוקול הדיון מיום 6.6.16 עמ' 162 1-3)
97. גם פרופסור שניידרמן נשאל על אופן הבנתו את מכתב הסיכום של פרופסור ורון והעיד כי:
" התשובה שכתב פרופסור ורון היא לא קובעת בצורה אבסולוטית אבחנה, היא מדליקה את הצורך בזהירות. היא מנחה את מי שאמור לקרוא את זה, מנחה אותו לנהוג בזהירות ולהימנע מכיוון מסוים ואם יש צורך בטיפול הורמוני, אם הוא מתעקש ומציין הורמון צמחי, הכוונה היא שזה לא יהיה פרמריל ".(עמ' 84 ש' 11-17).
98. פרופסור ורון עצמו העיד כי כוונתו עת המליץ על נטילת הורמון צמחי היתה ברורה:
"לטעמי, המכתב שלי הוא ברור ברחל בתך הקטנה שאם בכלל אפשר לחשוב על משהו אז לא הורמון אלא איזה שהיא חלופה , אז אפשר לנסח כל מיני דרכים את הדברים , אבל לפי דעתי, אין פה מקום לפרשנויות". (עמ' 107 ש' 12-14).
99. גם ד"ר אשכנזי כאמור הבין בדרך זו המלצה זו ונתן לתובעת מרשם לתרופה צמחית.
100. עוד טוענים הנתבעים בהקשר זה כי טענתם, כי היה על צד ג' לאסור במפורש נטילת תרופות הורמונליות, מתחזקת לאור התנהלותו של צד ג' בחודש נובמבר 2011 עת אסרו על התובעת שסבלה תסחיף ריאתי ליטול תכשירים הורמונאליים (עמ' 62 למוצגי צד ג').
לזאת אציין כי עת ניתנה ע"י צד ג' הנחיה זו היה ברור בשלב הנ"ל מעל כל ספק כי התובעת סבלה מפקקת ורידית ואף מתסחיף ריאתי בעקבותיו (ראה עמ' 64 למוצגי צד ג'). אין דומה מצב זה שלאחר מעשה למצבה של התובעת קודם האירוע עת אובחנה כסובלת מספק אירוע DVT (ראה למשל פרוטוקול מיום 6.6.16 עמ' 111 ש' 29 – דברי פרופסור ורון על ספק DVTממנו סבלה התובעת).
זאת ועוד, בהחלט מתקבל על הדעת כי לאחר אירוע ה-DVT המוכח והתסחיף הריאתי, משהיה ברור לרופאי צד ג' כי האירוע התרחש ככל הנראה על רקע נטילת הורמונים מסוג פרמריל ראו לנכון להתריע ביתר שאת על הפסקת השימוש בהורמון. במילים אחרות הנחייה זו לא נרשמה יש מאין אלא כפועל יוצא של התנהלות התובעת בנוטלה את התרופה.
101. אני סבור אם כן כדעתו של המומחה מטעם הצד השלישי פרופסור ברלינר כי הבירור שנעשה על ידי רופאי הצד השלישי היה מקיף ויסודי, וכי תלונותיה זכו למענה רפואי הולם, כאשר לטענתו לא נפל פגם בהליך הבדיקה והבירור שערך מי מטעם הצד השלישי, הן בפן הקליני והן בפן ההדמייתי, ולמעשה גם פרופסור אוהל מטעם הנתבעים אישר כי הטיפול שניתן על ידי צד ג' היה טוב (פרוטוקול הדיון מיום 30.4.15 עמ' 95, שורות 15-16).
102. בהקשר זה ראוי אף להתייחס לטענות צד ג' על אופן הטיפול בתובעת כ"פרסונל".
103. אציין כי הטיפול בתובעת בחלקו נעשה בדרך של רפואת המסדרונים. כך למשל ראוי להזכיר את דבריו של פרופסור שניידרמן שהתובעת הגיעה בפרוטקציה, לא עברה דרך המשרד, אין תיעוד לבדיקה הקלינית כי הגיעה בצורה פרטיזנית (עמ' 67 ש' 13-19 עמ' 70 ש' 9-12 פרוטוקול מיום 30.4.15).
עם זאת מחומר הראיות עולה כי במקרה דנן התובעת בהיותה "פרסונל" ולאור היכרות עם חלק מן הרופאים זכתה לטיפול מועדף. וכך מעצם היותה פרסונל זכתה לטיפול מקיף ויסודי בבית החולים "תל השומר", בדיקות הדמייה, בדיקות גופניות, התייעצות טלפונית, בדיקות מעבדה, התכתבות בין הרופאים וכו'. סביר להניח כי אדם שאינו פרסונל לא היה זוכה לטיפול כזה.
104. במאמר מוסגר אציין כי בעיקרון "רפואת המסדרונים" הינה תופעה פסולה שיש לעקור מן השורש.
ראשית, חלק מן הבדיקות / טיפולים עולים כסף למוסד הרפואי (כגון צילומי רנטגן), ממומנים על ידי המוסד הרפואי באופן ראשוני ולאחר מכן על ידי הציבור.
שנית, 'Time is money' והזמן הינו על חשבון חולים אחרים.
שלישית, הניסיון לרצות את הפרסונל עשוי לגרום לבדיקות יתר מיותרות, כאשר חלק מן הבדיקות הינן פוגעניות בפני עצמן (כגון: קרינה וכו').
רביעית, היות והבדיקות/טיפולים נעשים לא באופן פורמלי, רשמי, אין תיעוד רשמי מלא, והרשומה הרפואית לוקה בחסר, מה שעשוי לפגוע בחולה עקב דיסאינפורמציה באשר למצבו בכל הנוגע לרופאים שלא ערכו את הבדיקות/טיפולים ואפילו עבור הרופאים שערכו את הבדיקות/טיפולים כעבור זמן מסוים.
לסיכום, הגם ויש טעם לפגם ברפואת המסדרונים, הרי שהתובעת קיבלה טיפול הולם ואף מעבר לכך ואיני מוצא לחייב את צד ג' במקרה זה.
שאלת הנזק
הנכות הרפואית והנפשית
105. התובעת אושפזה חודשים ספורים לאחר נטילת הגלולות בבית חולים תל השומר שם אובחן תסחיף ריאתי. התובעת טופלה וחייה ניצלו.
106. ד"ר ורסנו מומחה למחלות ריאה מטעם התובעת העריך את נכותה בגין מצב ריאותיה לאור התסחיף ממנו סבלה עקב טרומבו-אמבוליזם כרוני עם יתר לחץ דם ריאתי ב- 60%. פרופסור קרמר מטעם הנתבעים העריך כי כיום לא נותרה לתובעת כל נכות.
107. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום מחלות הריאה ד"ר יגלה אשר מצא בבדיקת התובעת ליקוי בכלי הדם הקטנים בריאה כתוצאה מהתסחיף שאירע בשנת 2000, ליקוי שמשפיע על איכות חייה. כמו כן קשיי הנשימה במאמץ הגורמים למגבלה תפקודית. המומחה קבע עם זאת כי אין בנמצא ממצא של לחץ ריאתי חולני.
אי לכך העריך המומחה את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 20% משנת 2000 עקב פגיעה קבועה בכלי הדם בריאותיה בעקבות התסחיף הריאתי שאירע בשנת 2000 הגורם לקשיי נשימה במאמץ ובמגבלה תפקודית. ליקוי זה אינו בר טיפול. אמנם אין לו השפעה על תוחלת החיים, אך הוא משפיע על איכות החיים של התובעת בכך שהוא מגביל את יכולתה לבצע מאמצים.
108. בתחום רפואת הנפש ד"ר ויצמן מטעם התובעת קבע לתובעת 20% נכות נפשית עקב האירועים מושא תיק זה. מומחה הנתבעים בתחום פרופסור נוי קבע כי לתובעת 10% נכות זמנית בשנה הראשונה לאחר האירוע, ולאחר מכן שלא נותרה לה כל נכות.
109. מטעם בית המשפט מונה ד"ר גיא אור אשר קבע כי התובעת סובלת בשל אירועי תביעה זו מהפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים, חרדתיים והתנהגותיים, ומהפרעת פאניקה עם אגורפוביה. המומחה העריך כי לתובעת נותרו 15% נכות לנוכח מצבה הנפשי וזאת לפי סעיף 34 ב' –ג לתקנות המל"ל.
110. במקרה דנן, המומחה הרפואיים נחקרו ע"י הנתבעים בחקירה נגדית על חוות דעתם, אולם האמור בחוות דעתם לא נסתר. המומחים חרף טענות הצדדים כי חזרו בהם מקביעותיהם עמדו על נכונות קביעותיהם.
111. ד"ר יגלה אומנם טען כי הסטורציה יכולה להשתפר (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 54, שורות 20 – 21) וכי בדיקת הסטורציה הייתה תקינה (עמ' 55, שורות 21-23). במהלך עדותו אישר בניגוד לטענת הנתבעים כי מבחינה רפואית נתון של ירידה בריווי חמצן הוא לא ממצא חסר משמעות (עמ' 54 ש' 17) וקיימות היו בעניינה של התובעת בדיקות אובייקטיביות נוספות שלא היו תקינות ונמצאו בהם ליקויים (עמ' 58 ש' 29-30 עמ' 59 ש' 12-13). בכל מקרה המומחה הדגיש כי מידת המוגבלות של התובעת בחיי היום-יום עקב נכותה אינה מזערית (עמ' 56 ש' 27-28).
המומחה אף הסביר כי מבחן שש הדקות אותו עברה התובעת וכביכול צלחה לא בודק את רמת החמצן ולא ניתן להשוות בין מאמץ של הליכה שנבחן בבדיקה זו לבין הקושי בטיפוס במדרגות במבחן זה (עמ' 55 ש' 31, עמ' 56 ש' 1-6). המומחה אף הדגיש כי הבדיקה הנ"ל בה נדרשה התובעת להליכה במשך שש דקות אינה משליכה על חוות הדעת שכן מדובר בבדיקה שנעשתה בתנאים שונים מהבדיקות שערך הוא עצמו (עמ' 56 ש' 15-18), ובכל מקרה התובעת מתקשה בטיפוס במדרגות (עמ' 56 ש' 23-24).
112. כך ד"ר אור לנוכח טענות הנתבעים כי חוות דעתו אינה משקפת נכונה את מצבה של התובעת לנוכח המגמתיות שבהתנהלותה השיב כי הביא בחשבון נתון זה בחוות דעתו, ובכל מקרה המגמתיות בהתנהלות התובעת אינה גדולה (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.15 עמ' 95 ש' 11-21), והוא כמומחה יודע לברור ולאבחן את המצב לאשורו (עמ' 67 ש' 7-28) כאשר הרושם המתקבל הוא שבבדיקתה של התובעת התגלו ממצאים משמעותיים (עמ' 67 ש' 27-28). בכל מקרה הוסיף המומחה ככל שהייתה מגמתיות בהתנהלו התובעת מולו הדבר שוקלל בחוות הדעת (עמ' 68 ש' 2-3).
המומחה הדגיש כי עבר עם התובעת על כל פרט ופרט רלוונטי למצבה על מנת לאבחן את מצבה לעומק ולא הניח הנחות עת כתב את חוות הדעת (עמ' 67 ש' 24-25).
כך גם הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם שחוות הדעת של פרופסור אור אינה מבוססת דיה על מסמכים כתובים, והמומחה הסביר כי לפניו עמדו מסמכים רלוונטים מספיקים (למשל פרוטוקול הדיון מיום 28.4.15 עמ' 99 ש' 1-4, עמ' 88 ש' 27-29) ונתונים אחרים, כגון בדיקת התובעת עצמה שיש בהם לשפוך אור על מצבה ולכוונו בקביעת אחוזי נכותה (עמ' 89 ש' 5-8).
המומחה אף שלל את טענות הנתבעים באשר להיעדר תיעוד רפואי אשר עמד לפניו עת כתב את חוות הדעת (עמ' 69 ש' 16-18 עמ' 69-71, עמ' 73 ש' 22-26, עמ' 72) והדגיש כי די בעוצמת התסמינים של התובעת על מנת להצדיק את הנכות שניתנה לה (עמ' 77 ש' 16-19), ואין בעובדה כי התובעת פעילה במישורי חיים מסוימים, כגון שחייה על מנת לגרוע מנכותה (עמ' 84 ש' 14-20).
113. המומחים הרפואים אשר בדקו את התובעת, מונו ע"י בית המשפט, ולפיכך אין להם כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיביות, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.
יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו) (מיום 23.4.1990, בפיסקה 4 של פסק-הדין):
”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
114. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחים.
יוצא אפוא כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 20% בתחום מחלות הריאה ובשיעור 15% נכות בתחום הנפש כתוצאה מן התאונה.
סה"כ נכות משוקללת 32%.
נכות תפקודית אל מול נכות רפואית
115. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.
קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.
בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:
"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".
בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.
116. לטענת התובעת, אין מדובר בנכות זניחה. לטענתה, כתוצאה מן הנכות הרפואית היא סובלת מקשיי נשימה וממגבלות תפקודיות קשות בכל היבטי היום-יום. שילוב הקשיים הפיזיים עם הקשיים הנפשיים שנגרמו לה בעטיה של רשלנות הנתבעת שמתבטאים בחרדות בשל סכנת המוות בה היתה מצויה מובילים לפגיעה תפקודית ניכרת, בעטייה אף נאלצה לצאת לגמלאות שנים טרם המועד בו היתה אמורה לפרוש בהתאם לגילה.
היא מבקשת שבית המשפט יקבע כי לאור גילה ומקצועה כאחות נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית.
117. מנגד, הנתבעים סבורים כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית. לטענתם, מומחה בית המשפט בתחום רפואת הריאות קבע כי מגבלתה של התובעת אינה אמורה להשליך על יכולת ההליכה שלה ואינה בעלת משמעות על חיי היומיום שלה.
118. ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.
119. התובעת כיום הינה בגמלאות, ובזמן אירועי תביעה זו עבדה כאחות. במקצועה כאחות אין ספק שלנכותה הן הנפשית הן הרפואית השלכה תפקודית, שכן מדובר בין היתר, בעבודה פיזית אשר מצריכה לעיתים תעצומות נפש. יחד עם זאת, אין ספק כי כיום התובעת הינה בגמלאות, והגם שאני מאמין לה כי סובלת מקשיים תפקודיים בחיי היום יום אין קשיים אלו דומים לקשיים עימם היתה צריכה להתמודד בעבודתה כאחות.
120. עם זאת הגם כי כיום בחיי היום-יום סובלת התובעת מקשיים בהיבטי חייה, טענתה כי מדובר בנכות תפקודית כה ניכרת לא הוכחה כדבעי.
121. כך המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בחיי היום-יום לנכותה של התובעת השפעה שאינה משמעותית במידה ניכרת (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.15 עמ' 56 ש' 27-28), התובעת כפי שיפורט בהמשך לא הוכיחה כדבעי כי פרישתה מעבודתה נעשתה דווקא ואך ורק בעטייה של התאונה, והיא אף לא הציגה עדים חיצוניים אשר יעידו על התנהלותה בחיי היום-יום למול תפקודה עובר לתאונה הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית, למעט עדות בנה. כמו כן הוכח כי התובעת נסעה לחו"ל רבות בשנים שלאחר התאונה.
122. זאת ועוד, התובעת לא הציגה בפני בית המשפט קבלות או מרשמים על שימוש מוגבר משמעותי בתרופות במשך השנים מאז התאונה ועד היום ולא על היזקקות לטיפולים בתחום הנפש עד היום חרף טענתה כי נזקקה במשך השנים לטיפולים כאלו.
123. באשר לאפשרותה להמשיך בעבודתה כאחות ולתפקד גם לאחר גיל פנסיה, אומנם אני כאמור סבור כי התובעת כאחות איבדה לאור מצבה חלק מכושר השתכרותה, אולם לא עלה בידיה להוכיח כי אחיות נוהגות בכל מקרה לעבוד בגילאים מאוחרים ומבוגרים משבעים שנה ולהמשיך להשתכר כמקודם. להוציא תצהירי שתי אחיות, התובעת לא הציגה נתונים רשמיים על אודות ביקוש לאחיות לאחר גיל פרישה, ומטעם זה לא עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה בהקשר זה. אין ספק כי עדויות אלו אינן בבחינת עד מומחה לעניין הביקוש בשוק לאחיות בגיל פרישה, ואין להשליך על הצלחת שתי העדות לאחר גיל הפרישה על ציבור האחיות באופן גורף. חלק מן האחיות אף אינן מעוניינות לעבוד לאחר פרישתן.
124. יחד עם זאת לא ניתן כאמור להתעלם מתיקה הרפואי של התובעת ממנו עולה כי לאחר התאונה החלה לסבול קשיים בתחום הגוף והנפש ומהנכויות בשיעורים הלא מבוטלים שנקבעו לה, ולא ניתן לשלול כי יכולתיה שנפגעו בעטיים במדיה זו או אחרת.
לאור האמור לעיל, יש מקום לטעמי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מן התאונה על שיעור של 15%: 5% בתחום הנפש ו-10% בתחום הריאות.
הפסד השתכרות לעבר:
125. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח.
126. התובעת טוענת כי לאחר התאונה שהתה באי כושר מלא, אולם קיבלה את שכרה על חשבון ימי המחלה הצבורים שלה. הפסדיה ניכרים בעובדה כי נאלצה לפרוש לגמלאות כבר באפריל 2001, שבע שנים טרם הגיעה לגיל גמלאות רשמי. זאת לנוכח לחצים מצד מעסיקיה לאור מצבה הרפואי שהוביל להיעדרותיה הרבות לצורך טיפולים והתקן שתפסה בבית החולים בו עבדה כל עוד לא פרשה. לטענתה, יש לחשב את הפסדיה בשנים אלו על בסיס הפער בין שכרה עובר לתאונה לקצבת הגמלאות אותה קיבלה. כמו כן טוענת כי יכולה היתה לעבוד במקביל ואף לאחר גיל 70 כאחות פרטית ולהשתכר הכנסה נוספת, מה שנמנע ממנה בשל רשלנות הנתבעים.
127.מנגד הנתבעים סבורים כי לא הוכח כי התובעת פרשה מעבודתה בשל מצבה הרפואי, והיא עשתה כן לנוכח הסכם פרישה כחלק מתוכנית התייעלות במקום עבודתה, כך שבכל מקרה התכוונה לפרוש לגמלאות במועד זה ללא כל קשר לאירועים מושא תביעה זו.
דיון
128. הנתבעים הביאו כחיזוק לטענותיהם את עדותו של מר נרקיס שטען כי בתקופת הפנסיה המוקדמת של התובעת ממאי 2001 ועד לפרישתה לפנסיית קג"מ המשיכה המעסיקה להפריש לקרן הפנסיה המוקדמת ממלוא שכרה ערב הפרישה, קרי זכויותיה המשיכו להצטבר במלואן עד הפרישה לפנסיית קג"מ. זאת ועוד, לטענת מר נרקיס, המענקים המיוחדים שניתנו לתובעת שלא היו ניתנים בפרישה לפנסיה רגילה מכסים כספית ואף עולים על הפער שבין שכרה ערב הפרישה לבין שכרה בעת הפנסיה המוקדמת, כלומר לא נגרע שכרה בתקופה זו (ס' 11-12 לתצהירו של מר נרקיס).
מכאן ומשאר הראיות עולה אם כן שעובדתית הפנסיה המוקדמת מקופת חולים היתה גבוהה יותר מהפנסיה מקג"מ.
מתצהיר מר נרקיס אף עולה כי התובעת לא ביקשה כלל להיכלל בתוכנית פרישה מוקדמת בשל נכות במסגרת קרן הפנסיה בה היתה חברה ובחרה בתוכנית הפרישה המוקדמת הרגילה, כשלמעשה כבר בעת יציאתה לפנסיה מוקדמת הגיעה למלוא 70% שניתן לצבור (ראה ס' 8-9 לתצהירו), ולמעשה הייתה גבוהה יותר מהפנסיה קג"מ.
129. בכל מקרה גם טענתה כי מצבה הרפואי היווה הגורם היחיד והבלעדי לפרישתה לא הוכחה כדבעי.
כך התובעת לא הציגה מכתב מרופא תעסוקתי האוסר עליה להמשיך בעבודתה כאחות (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.15 עמ' 126 ש' 12-24). התובעת אף טוענת כי בהיותה פרסונל לא הציגה לפני מעסיקיה כל תיעוד רפואי לעניין מצבה הרפואי בעטיו ביקשה לפרוש (עמ' 126 ש' 24-25). טענה זו נטענה בעלמא ללא כל הוכחה כי על פרסונל חלים דינים אחרים מאשר על עובד אחר.
זאת ועוד, מן המפורסמות היא כי עובדים רבים יוצאים לגמלאתו טרם גיל 67 בשלל תחומי העיסוק עת מוצעים להם תנאי פרישה נאותים. התובעת לא הוכיחה כי אחיות נוהגות תמיד לעבוד עד גיל 67 ואף לאחר מכן ולא ציינה נתונים על אותם עובדים אחרים בתפקידה ונכונתם לקבל את תנאי הפרישה שהוצעו אם לאו.
העד נרקיס אף הצהיר כי התובעת לא הייתה היחידה שבחרה לפרוש במסגרת התוכנית המוקדמת, וכמוה פרשו רבים (ראה ס' 13 לתצהירו). מטבע הדברים בין הפורשים היו אף כאלו שלא נפגע מצבם הבריאותי עובר לפרישתם.
130. אם כך הפסדה היחידי של התובעת לעבר הוא בחינת הפסד ימי מחלה. התובעת נעדרה מעבדותה אולם משלא הציגה אישור ממקום עבודתה על מנגנון פידיון ימי מחלה, לא הוכיחה הפסד גם בתחום זה. אף על פי כן, ועל דרך הזהירות, אפסוק לתובעת סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪, בגין הפסדי עבר.
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה
131. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו, וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:
"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."
132. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה בשל אירועי תביעה זו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, תרופות פסיכיאטריות ומכשור רפואי לרבות לניטור הדם. התובעת טוענת כי עבור חלק מרכיבים אלה היא זוכה להנחת פרסונל, אך עדיין עליה לשאת בעלויות ניכרות. התובעת מפנה להעתקי קבלות חלקיות במסגרת מוצגיה (מוצג 273 , 274 למוצגיה).
כמו כן התובעת עותרת להוצאות ניידות מוגברות לנוכח מצבה.
133. לעומת זאת טוענים הנתבעים כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח היות הוצאות אלו מכוסות באמצעות קופות החולים, ועת היא לא הציגה מלוא הקבלות לתמיכה בטענותיה. הנתבעים אף מוסיפים כי במצב בו התובעת לא פנתה לטיפול נפשי מאז 2008 הרי ברי שמצבה תקין ולא תזדקק לטיפולים כאלה גם בעתיד.
134. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה אלא אך ורק על סכום מסוים אותו עיגנה בקבלות. התובעת לא הציגה מלוא קבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לה אלא להלין אלא על עצמה.
135. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.
התובעת נזקקת לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה.
על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).
וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".
136. יחד עם זאת, עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נדרשה להוצאות עבור מכשור רפואי וכן עבור הוצאות ניידות מוגברות.
137. אשר לעתיד סבורני כי התובעת עלולה להזדקק לטיפולים מסוימים ותרופות מסוימות שאינם נכללים במסגרת החקיקה הסוציאלית, בשים לב כי מדובר כאמור במחלה שהינה כרונית ובשים לב כי מומחה בית המשפט קבע כי התובעת נזקקת לטיפול בתחום הנפש. הגם שבחרה לפרקים לא לפנות לגורמים בתחום אין זה מן הנמנע כי בעתיד תזדקק לטיפולים כאלו.
מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי גלובאלי בסך 15,000 ₪ עבור הוצאות טיפולים ותרופות ו- 10,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה לטיפולים.
עזרת צד ג' בעבר ולעתיד
138. התובעת טענה בתצהירה (ראה ס' 46 -48) כי בעקבות התאונה נזקקה לעזרה צד ג' הן מצד בני משפחתה והן עזרה חיצונית בתשלום, והיא מעסיקה עוזרת. התובעת טוענת כי בשנה הראשונה לאחר האירוע נזקקה לעזרה מסיבית מצד בני משפחתה אותה מעריכה בשווי 60,000 ₪, ובשנה השנייה ועד היום היא עותרת לפיצוי על בסיס עזרה חיונית בשכר למשך שש שעות שבועיות בסך 50 ₪ לשעה. התובעת טוענת כי גם בעתיד תזדקק לעזרת צד ג' לנוכח קשייה. טענתה זכתה לתימוכים בעדות בנה אביב (ס' 10 לתצהירו).
139. מנגד טענו הנתבעים כי אין מדובר בעזרת בני המשפחה החורגת מהעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה, ובכל מקרה התובעת לא הוכיחה טענותה על היזדקות לעזרה.
אציין כי "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ' אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).
140. התובעת לא השכילה לצרף מלוא ראיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת וההוצאות שהוציאה בגין העסקת עוזרת. כמו כן אף הרושם המתקבל הינו ניסיון להאדרת מה של מצבה, כמו למשל טענת התובעת כי עזבה את הבית בו גרה עובר לאירוע עקב מצבה (ס' 43 לתצהיר) למול טענת בנה כי עזבה בית זה עקב פטירת בעלה (פרוטוקול הדיון מיום 28.4.15 עמ' 34 ש' 24-29).
141. עם זאת אין ספק כי במיוחד לאחר התאונה ולמעשה עד היום נזקקה התובעת לסיוע מוגבר. אין ספק כי התובעת סבלה ממגבלות לא מבוטלות הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. בכך יש כדי להעיד כי התובעת נזקק לעזרה מוגברת החורגת מעזרת בני משפחה.
עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829).
ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)
באשר לעתיד, לאור נכותה של התובעת ולאור הקשיים שיתכן ויטמון גילה ככל שיתקדם ראוי לפסוק לה אף פיצוי שישקף חשש זה.
אני מוצא לנכון לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי כולל לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 40,000 ₪.
כאב וסבל
142. בעניניינו מדובר בתובעת ילידת 1941 אשר עקב רשלנות רפואית נגרמה לה נכות רפואית ונפשית בשיעורים לא מבוטלים. בהתחשב בסבל ובמגבלות שנגרמו לתובעת ובהתחשב בגילה אני פוסק סך של 194,000 ₪.
פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה
143. כן זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה.
בבואי לשקול מה שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובעת בגין הפגיעה באוטונומיה ראיתי להביא בחשבון שכיום מגמת הפסיקה היא לפסוק סכומים גבוהים מאלו שנהגו בפסיקה בתחילת הדרך (ראה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג' (4) 526 ולעומתו ע"א 1997/10 עמית צורף נ' ד"ר דניאל רוזנבאום ואח', [פורסם בנבו] מיום 13.2.12 וכן ע"א 9636/10 אברהם ניסנבאום נ' ד"ר יצחק זיסמן ואח' , [פורסם בנבו] מיום 2.4.12). עוד ראיתי להביא בחשבון כי אין מדובר במקרה שלפניי בטיפול חיוני שלא ניתן היה לוותר עליו כאשר בסופו של יום נגרם נזק חמור בהרבה מהקיים.
144. מצד שני יש להתחשב בעובדה, שבמקרה דנן אירעה רשלנות שגרמה לנזק עצמו, ועל כך ניתן לתובעת פיצוי נפרד. לפיכך, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בנסיבות תיק זה ע"ס כולל של 45,000 ₪.
סוף דבר
145. התביעה נגד הנתבעים מתקבלת. ההודעה לצד ג' נדחית.
145. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 314,000 ש"ח.
146. הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ובשכר טרחת ב"כ התובעת וצד ג' בסכום כולל של 73,400 ₪ כ"א. כן יישאו הנתבעים בהוצאות המומחים והעדים.
147. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי
ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.
במידת הצורך תוגש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מיום קבלת פסק הדין.
ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ח, 04 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
