ת"א 5074-01-15 מיצויוסי בדרך שלך בע"מ נ' אלפסי ואח'

בפני בקשה לביטול עיקולים שהוטלו על נכסים שהורישה המנוחה מ' א' ז"ל לנתבעים 1-3.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. נתבע 1 הינה חברת הסעות בעלת צי רכבים, הטוענת כי הנתבע 1 (להלן: הנתבע) ביקש לעבוד אצלה והתקשר עמה בהסדר שכלל רכישת רכב הסעות בעבורו. לצורך הבטחת התחייבויותיו של הנתבע צרף בטחונות שונים. האחד: המחאה על סך 250,000 ש"ח מחשבון הבנק של אמו מ' א' (להלן: המנוחה) אשר נפטרה לאחר משיכת ההמחאה. השני, שטר חוב אישי על סך 166,000 ₪ וכן המחאות פתוחות המשוכות מחשבון הבנק של הנתבעות 4 ו-5.

ההסכם בין התובעת לנתבע לא עלה יפה. ביום 11.12.14 השיב הנתבע את הרכב לידי התובעת, ולטענתה גובה החוב במועד הגשת התביעה עמד על 239,101.36 ₪.

לכתב תביעתה צרפה התובעת התכתבויות במסרונים בינה לבין הנתבע בהן מודה הוא, לכאורה, בקיומו של החוב (נספח 5).

2.בד בבד עם הגשת התביעה ביקשה התובעת להטיל עיקול על נכסיה של המנוחה בשכונת גילה בירושלים. בבקשה טענה כי בדיקה שערכה ברשם הירושות העלתה כי התיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה עקב הסכם חלוקת עזבון בין היורשים. הסכם זה, כך טענה נועד להברחת הנכסים מהם יכול היה הנתבע לפרוע את חובותיו לתובעת. לראשונה נדחתה הבקשה ביום 5.1.15 ואף לאחר שהוגשו הבהרות, נדחתה הבקשה בשנית ביום 13.1.15.

ביום 30.3.15 הגיש המבקש (בשעות הערב) בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. למחרת היום, ביום 31.3.15 (בשעות הבוקר המוקדמות) הגישו הנתבעות 2 ו-3 בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. משלא צרפו הנתבעים 1-3 את עמדת התובעת, חרף הוראות נשיאת בית המשפט העליון בעניין זה, ביקשתי את תגובת התובעת. בתגובתה, עמדה התובעת על כך שרק סמוך לסיום 30 הימים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) להגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעים 1-3, בתזמון אחיד, כמעט, בקשת ארכה ממושכת והדבר מגביר החשד מפני הברחת נכסים.

התנהלות זו של הנתבעים הכריעה את הכף ומשכך נעניתי לבקשתה השלישית של התובעת והוריתי על עיקול ברישום של הדירה המצויה ברח' צאלים בגילה. לבקשת התובעת, לאחר שהנכס ברח' צאלים נרשם על שם הנתבעות 2 ו-3 תוך הסתלקות הנתבע מהעיזבון, הוטל עיקול על נכס נוסף מעיזבונה של המנוחה, ברח' צביה ויצחק בגילה.

3.הנתבעים 1-3 ביקשו את ביטול העיקול, והדיון בבקשה נקבע ליום 20.4.15 (להלן: הדיון הראשון). יצוין כי לא נעתרתי לבקשה לפטור את המצהיר מטעם התובעת מהגעה לדיון. בדיון ביקשו הנתבעים 1-3 לקיים דיון נוסף על מנת שיוכלו לקבל את כל הבקשות שהוגשו עד כה, בסמוך לאחר הדיון ביקש התובע לתקן את כתב התביעה כך שיוסף הסעד של ביטול הסכם חלוקת העיזבון לאור המידע שעלה בדיון.

2.ביום 6.5.15 התקיים דיון נוסף (להלן: הדיון השני) במועד שהוסכם על ידי הצדדים. בו נחקרה, בין היתר, גם הנתבעת 2. מעדותה עלה כי למנוחה היו 2 דירות כשנשאלה האם בכוונתם למכור את הדירה שרשומה בטאבו ושהועברה על שמה ועל שם אחותה ענתה "יכול להיות, עוד לא החלטנו". באשר לדירה השניה הצהירה כי "אין לי מושג, עוד לא עברה שנה" ואישרה כי ההחלטה תתקבל על ידי הנתבעים 1-3. העדה הצהירה כי ישנו סיכום בין האחים: "אמרנו שהדירה הגדולה תהיה שלי ושל אחותי ביחד, והשנייה של שלושתנו" (עמ' 11 ש. 9). לבקשתם הצדדים הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון והכרעה

3.שניים הם הרכיבים אותם יש לבחון עת מבוקשת הטלת עיקול זמני על נכסי נתבע: האחד, קיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה (תקנה 362(א) לתקנות). השני, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 74(ב) לתקנות). יחסי הגומלין שבין נטל הבאת הראיות לכאורה לבין רכיב ההכבדה מקיימים ביניהם מעין "מקבילית כוחות": "ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של השיקול, בדבר סיכויי התביעה, מתמתנת וכך גם לעניין סיכויי התביעה, ככל שנראה על פני הדברים, כי סיכוייה מופחתים, לא יהיה מקום, ליתן את הסעד, אף אם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש" (פסקה 8 לרע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, החלטה מיום 10.9.09, פורסם בנבו).