ת"א 49934-02-16 גישר ואח' נ' דיאי

בפני בקשה לביטול עיקול שבקשו התובעים (הקונים) להטיל על נכסי הנתבע (המוכר) על מנת להבטיח את גביית פסק הדין אם ינתן לטובתם.

כל צד לעסקת המכר שהניבה תביעה זו, מאשים את רעהו בעיכוב שחל בתשלום התמורה ובמסירת החזקה.

העיכוב החל בכך שמכתב הכוונות לסילוק המשכנתא של המוכר נמסר לתובעים באיחור.

בהסכם המכר לא נקבע אמנם מועד להעברת מכתב הכוונות, אך עולה ממנו כי בתאריך 25.8.15 על הקונה לשלם את המשכנתא, כשמכתב הכוונות (שתקפו 7 ימי עסקים) הומצא לו קודם לכן. מאליו ברור כי מכתב הכוונות היה צריך להיות מומצא לקונה 7 ימי עסקים לפני מועד התשלום, דהיינו עד תאריך 16.8.15.

בפועל - לית מאן דפליג כי מכתב הכוונות הומצא רק בתאריך 25 לאוגוסט, כך שבשום דרך לא יכלו התובעים לעמוד בתאריך התשלום החוזי.

מכתב הכוונות היה דוקא בתוקף ליותר מ-7 ימי עסקים: תקפו היה עד 10.9.15, דהיינו 13 ימי עסקים.

אלא שאולי בשל תוקף ארוך זה, או בשל סבה אחרת שלא הוסברה, לא מהרה ב"כ הקונה לרשום את הערת האזהרה לטובת הבנק וזו נרשמה רק לאחר 3 ימי עסקים.

טוענים התובעים כי חוץ ממכתב הכוונות היה על הנתבע להעביר לבנק את פרטי חשבון הבנק אליו יש להעביר את הכסף.

במקום לרשום את פרטיו הוא, רשם את פרטי אחיו, דבר הנוגד את האמור בחוזה.

כשמסרו התובעים את ההתחייבות לרישום משכנתא לבנק, לאחר רישום הערת האזהרה, יחד עם מכתב התובע, החל הבנק, רק אז, לבדוק את תקינות המסמכים. היות וכאמור הערת האזהרה נרשמה רק בתאריך 30.8.15, נותרו רק עוד 11 יום (פחות מכך ימי עסקים) עד פקוע מכתב הכוונות. היות והבנק דרש כי יתוקנו פרטי המוטב, נוצר עיכוב, שבמהלכו, בתאריך 7.9.15, הוטל עיקול על התובע. עיקול זה היה שארית, לדבריו, מהימים בהם היה פושט רגל. דבר זה גרם לכך שהבנק דרש כי גם העיקול יוסר. עד שקרה דבר זה, פקע לו מכתב הכוונות.

לדברי התובעים גם אז התמהמה התובע, ומסר להם, במקום אישור על הסרת העיקול, צו לביטול העיקול, בלא שזה הוסר עדיין.

וכך, מעניין לעניין נמסרו, במהלך הזמן, מספר מכתבי כוונות עם מספר מועדים נדחים, שבאף אחד מהם לא הצליחו התובעים לעמוד מסיבות שאינן תלויות בהם, לדבריהם, אלא בנתבע, ובסופו של דבר שולמה התמורה/נמסרה החזקה רק 180 יום לאחר המועד החוזי.

קשה לאמוד בשלב זה אם העיכוב של 3 ימי עסקים ברישום הערת האזהרה סייע לעיכוב בקבלת המשכנתא או שהאחריות לכך חלה כל כולה על כתפי הנתבע.

בשלב זה גם אינני נדרשת להכריע בשאלה זו. כל שעלי לבחון הוא את סיכויי ההצלחה של התביעה וההכבדה שעלולה להגרם אם יוסר העיקול.

לעניין סיכויי התביעה, נראה כי קיים סיכוי העולה במקצת על 50 אחוז כי התביעה תתקבל, בחלקה לפחות. מנגד יתכן וגם אם יקבע כי האיחור הוא באשמת הנתבע - יקבע כי לתובעים אחריות תורמת לעיכוב, ויתכן כי אף אם יקבע כי האחריות כולה רובצת לפתחו של הנתבע - יקבע כי התובעים אינם זכאים למלוא סכום הפיצוי הנתבע, אם בשל העובדה כי מדובר בפיצוי חופף (דמי פיגורים ופיצוי מוסכם) ואם בשל העובדה כי סכום הפיצוי המוסכם יופחת לפי סיפא סעיף 15(א) סעיף לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970.

לעניין ההכבדה, הוכח לי , במידה רבה על ידי דברי הנתבע עצמו, כי במידה ויוסר העיקול ויתקבל פסק דין לטובת התובעים, יתקשו האחרונים לגבותו אם יוסר העיקול. הנתבע סיים לא מזמן הליך של פשיטת רגל. כעת הוא עובד באופן זמני, כפי שהצהיר באולם. הוא טען כי חשש שכספי התמורה יופקדו בחשבון הבנק שלו, פן יעוקלו, דבר המעיד על כך כי הוא עדיין נרדף על ידי נושים. בנוסף הצהיר כי את כספי התמורה התכוון למסור לאחיו עבור הלוואה שזה האחרון נתן לו.

על כן ועל מנת לאזן בין כל השיקולים המפורטים לעיל, החלטתי להקטין את סכום העיקול ולהעמידו על סך 50,000 ₪ בלבד.

בשל התוצאה אינני מחייבת בהוצאות.