ת"א 4911-12-15 גויטה נ' מועצה אזורית שפיר

1.התובע מחזיק בבית הידוע כאבן שמואל מספר 1, הגיש תביעת אכיפה ותביעה כספית כנגד הנתבעת (להלן: המועצה). ברקע הדברים יחסי שכירות בין הצדדים במהלכת שיפץ התובע את הבית ואף הרחיבו ללא היתר, פעולה בגינה הורשע בהליך נפרד. לטענת התובע, ביצע את ההשקעות בבית על בסיס הבטחה מחייבת של המועצה כי בחלוף 10 שנים יוכל לרכוש את הבית.

על בסיס טענות אלו עתר התובע לאכיפת "ההבטחה השלטונית" ולחילופין לחיוב המועצה למכור לו בית אחר. לחילופין עתר התובע לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב אי רכישת הבית בשתי חלופות שונות, ההפרש בין שווי הבית שיכול היה להיות לו לבין העלות שהיה עליו לשלם ולחילופין השבת השקעותיו בבית.

2.המועצה עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. לטענתה הסעד העיקרי בסעיף 34.1 לתביעה הינו אכיפת הבטחה שלטונית למכירת מקרקעין אשר הסמכות להכריע בה מסורה לבג"ץ או לכל היותר לבית המשפט לעניינים מנהליים. מאחר וסדרי הדין שם שונים מבוקש לדחות את התביעה ולא להעבירה.

לבקשה צורף באישור בית המשפט תצהיר והסכם חכירה ונטען כי הבית נמצא בחלקה המוחכרת למועצה ומיועדת למבני ציבור.

3.לאור הבקשה והמסמכים שצורפו לתצהיר מסכים התובע כי לבית המשפט אין סמכות לדון בסעד בסעיף 34.1 לכתב התביעה ומסכים כי סעד זה יימחק. לשיטתו יש לדון בסעד בסעיף 34.2 שעניינו רכישת זכות חזקה בבית חלופי. עוד מבהיר כי עומד על התביעה הכספית ולכן לכל היותר יש למחוק את הסעד בסעיף 34.1 לכתב התביעה. עוד הועלו טענות רבות לגוף התביעה ולטיבה של ההבטחה השלטונית וטענה כי התביעה הוגשה על סמך הצהרת ב"כ המועצה כי למועצה יש רק זכות חזקה (בעלות במבנה) והסתירה את חוזה החכירה.

המועצה בתשובתה מבקשת לדחות על הסף את הסעדים בסעיפים 34.1, 34.2 לכתב התביעה ולחילופין למחוק אותם. לשיטתה אין הבדל ביחס לסמכות בין הסעדים האמורים וטענות התובע בתגובתו מהוות הרחבת חזית.

דיון והכרעה

4.לאחר עיון בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובות, אני מורה על מחיקת הסעדים שנתבעו בסעיפים 34.1, 34.2 לכתב התביעה. התובע הסכים כי מאחר והבית נמצא בשטח המוחכר למועצה סעד המבקש למכור לו בית זה אינו בסמכות בית משפט השלום.

לא מצאתי כי דין אחר חל ביחס לסעד המבקש לחייב את המועצה למכור לתובע בית אחר במושב. גם אם אקבל את הטענה בתגובה, המהווה שינוי חזית, כי מבוקש למכור זכות שימוש ולא בעלות, מדובר לכאורה בטענה לזכות שימוש לא הדירה. לכל הפחות זכות זו שקולה לחכירה בדורות המצויה בסמכות בית המשפט המחוזי.