פלוני נ' מרכז רפואי שערי צדק

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

התובע, יליד 1956, חולה אונקולוגי בעברו ומקבל טיפול מניעתי, אשר טופל באופן שוטף על ידי הנתבע עובר לאירוע מושא התביעה.

ביום 4.11.2020 הביאה בתו של התובע את התובע ברכבה לשם קבלת טיפול בבית החולים (יוער כי בתצהירי התובע נפלה שגגת הקלדה והתאריך שנזכר בהם הוא 4.1.20. נוכח המסמכים הרפואיים שתיעדו את הטיפול בתובע סמוך לאחר האירוע לא מצאתי לנכון לייחס לחשיבות לשגגה זו, וראו דברי ב"כ התובע בעמ' 17 ש' 8-12).

התובע ירד מהרכב ברחבת האמבולנסים בעוד הבת המתינה ברכבה עד שיתפנה מקום חנייה (ראו עמ' 40 ש' 26 - עמ' 41 ש' 9).

סמוך לאחר שהחל התובע לצעוד ברחבה מעד התובע על גבי משטח מתכת בעל תבליט שהוצב במקום (להלן - 'המפגע').

כתוצאה מנפילתו על המפגע בכניסה לבית החולים נחבל התובע בכל חלקי גופו, ובעיקר בפניו, בכתפו וברגליו.

התובע פונה על ידי קצין הביטחון אל חדר המיון, שם קיבל טיפול רפואי ראשוני ולאחריו הובהל לחדר הניתוח, לניתוח שחזור מפרק הירך. בהמשך נאלץ התובע להיעזר תקופה מסוימת בהליכון ולאחר מכן במקל, וטופל בטיפולי פיזיותרפיה ובמשככי כאבים.

הנפילה נצפתה בסרטון האבטחה של בית החולים ודווחה לממונה על הבטיחות אצל הנתבע (עמ' 56 ש' 15-21).

אחריות הנתבע

אין חולק על קיומה של חובת הזהירות של הנתבע כמחזיק במקרקעין כלפי הבאים בשעריו.

מהראיות שהוצגו לי עלה כי מאז האירוע שופצה רחבת הכניסה בה ארעה הנפילה, כך שזו הפכה בטיחותית יותר. גם המפגע עליו מעד התובע כבר לא נמצא במקום (ראו עדותו של קצין הביטחון בעמ' 57 ש' 14-24).

לאחר מאמצים מרובים עלה ביד התובע להשיג את הסרטון המתעד את הנפילה, והסרטון הוצג לפניי.

כפי שניתן להתרשם מהסרטון, לא היה במקום כל סימן אזהרה בדבר המפגע שהונח ברחבה ואשר עליו מעד התובע, וזאת אף שדובר במפגע בלתי בולט ויזואלית. הדבר חמור במיוחד בשים לב לכך שהמדובר בכניסה לבית חולים, מעבר ציבורי שהעוברים בו עשויים להיות חולים וקשישים המוגבלים בתנועתם (ראו למשל ת.א. (שלום ת"א) 4838-10-13 ר.ל. נ' מדינת ישראל (3.10.2018), בפסקה 23).

הצבת המפגע, שצבעו דומה לצבע הרצפה, ברחבת הכניסה לבית החולים, ללא כל גידור, סימן או שלט אזהרה, מהווה אפוא הפרה ברורה של חובת הזהירות של הנתבע כלפי הבאים בשעריו.

ממונה הבטיחות במועד האירוע, שלדברי קצין הביטחון עודנו עובד במקום (עמ' 56 ש' 20-24), לא הובא להעיד מטעם הנתבע, והדבר נזקף כמובן לחובתו של הנתבע, שלא הביא ראיה נוספת כלשהי בנוגע לטיב המפגע שנצפה בסרטון, למועד הצבתו שם, למועד הסרתו משם וכד'.

אף דוח האירוע, ככל שהוא קיים, לא נמסר מעולם לידיו של התובע, על המשתמע מכך לעניין נהליו של בית החולים. גם חסר ראייתי זה נזקף לחובת הנתבע.

אני קובעת אפוא כי הנתבע התרשל כלפי התובע, וכי כתוצאה מהתרשלות זו נפל התובע.

בסרטון נראה התובע מסדר מעט את מכנסיו עובר לנפילה. הנתבעת טוענת כי בשל פעולה זו יש לייחס לתובע אשם תורם, בייחוד על רקע היכרותו הקודמת עם המקום. אין בידי לקבל טענה זו, על שני חלקיה:

אין לצפות מעוברי אורח לצעוד כשראשיהם נעוצים בקרקע על מנת להימנע מהיתקלות במכשולים. הדברים יפים במיוחד כשהמדובר בכניסה למרפאה או לבית חולים, שם אדם רשאי להניח כי המקום בטוח למעבר (ראו למשל ת.א. (שלום נצרת) 4862-09-22 בקי מור חיים נ' שירותי בריאות כללית (18.6.2025)).

כפי שציינתי, מצפייה בסרטון עולה כי המפגע המדובר לא בלט לעין. פעולה ספונטנית וטבעית כגון הרמת מכנסיים בכניסה לבית החולים אינה התנהגות בלתי סבירה השוללת זהירות מצדו של התובע. אין לומר כי בפעולה זו, שנעשתה בכניסה למקום ציבורי, נהג התובע בחוסר זהירות כלפי עצמו (ראו רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11.2018), בפסקה 7 לפסק דינו של כב' הנשיא י' עמית; ראו גם את עדותו של התובע עצמו בעניין זה בעמ' 22 ש' 21-28).

כמו כן, בהעדר עדות ישירה מפיו של ממונה הבטיחות, שהנתבע נמנע כאמור מהבאתו לעדות, לא ניתן לקבוע מתי הוצב המכשול המדובר עובר לאירוע, והאם אכן היה מונח באותו המקום בפעמים הקודמות בהן ביקר התובע בבית החולים. ממילא אין חשיבות ל"היכרות הקודמת" של התובע עם המקום, כטענת הנתבע.

אני קובעת אפוא כי לא נפל אשם תורם בהתנהלותו של התובע עובר לאירוע הנפילה.

נזקיו של התובע

כאמור, כתוצאה מנפילתו על המפגע בכניסה לבית החולים נחבל התובע בכל חלקי גופו, ובעיקר בפניו, בכתפו וברגליו.

התובע פונה על ידי קצין הביטחון אל חדר המיון, שם קיבל טיפול רפואי ראשוני ולאחריו הובהל לחדר הניתוח, לניתוח שחזור מפרק הירך. התובע אף חווה שבר בלסת.

בחוות הדעת שהגיש התובע מטעמו, שניתנה על ידי ד"ר דוד גורן, ציין המומחה:

"במועד בדיקתו, בחלוף מעל שנתיים מהפגיעה, התלונן [התובע] על כאב בכתף השמאלית, המופיע בקור, בהרמה ובשכיבה על צד שמאל, על הגבלה בתנועות הכתף ועל קושי בביצוע פעולות כגון: התלבשות, התפשטות, התקלחות, הגעה למדפים והרמת משאות. באשר למפרק הירך השמאלי, התלונן [התובע] על כאב תמידי, המחמיר בישיבה ממושכת ובהליכה ממושכת, ועל קושי בביצוע פעולות כגון ישיבה ממושכת, הליכה ממושכת, רחצה בעמידה, לבישת מכנסיים, כניסה לרכב ויציאה מרכב.

בבדיקה הקלינית התרשמתי ממגבלה בתנועות הכתף השמאלית ומקיומה של צלקת בחלק העליון של הירך השמאלית".

המומחה ד"ר גורן קבע לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) מותאם לתקנות המל"ל, בגין כאב והגבלה תנועות הכתף השמאלית, עם הפרעה תפקודית קלה, וכן נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין השפעה בין קלה לבינונית על כושר הפעולה הכללי , בשל מצב לאחר שבר תת ראשי של עצם הירך השמאלית והחלפת מפרק הירך, לפי סעיף 35(1), לתקנות בין ס"ק (ב) לס"ק (ג) מותאם. בנוסף קבע המומחה ד"ר גורן כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין צלקת מכערת לפי סעיף 75(1) לתקנות בין ס"ק (א) לס"ק (ב).

כן קבע ד"ר גורן כי לתובע הייתה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים מהפגיעה, 50% למשך שלושה חודשים נוספים ו-30% למשך שלושה חודשים נוספים.

מנגד, המומחה מטעם הנתבע ד"ר שמואל וויס קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובע כל נכות בכתף שמאל, וכי נכותו הצמיתה בגין פרק ירך שמאל כולל הצלקת הינה בשיעור של 15% לפי סעיף 48(1)(ו) חלקי מותאם לתקנות המל"ל.

בעלי הדין הסכימו כי שיעור הנכות הרפואית של התובע בגין מצב פרק ירכו השמאלית עומדת על 15% וכי שיעור הנכות בגין כתף שמאל עומד על 5%. בעלי הדין נותרו חלוקים לעניין שיעור נכותו של התובע בגין הצלקת בירכו. לדברי התובע, המדובר בצלקת שאורכה שנים עשר ס"מ, והמדובר בצלקת מכערת ומכאיבה לה נדרש התובע בכל עת.

כעולה מתיאור חוות הדעת הרפואיות והסכמות בעלי הדין בדבר שיעור הנכות הרפואית, כתוצאה מהאירוע נותר התובע עם פגיעה אורטופדית משמעותית:

בעקבות הניתוח שעבר לאחר הנפילה ובעטיה של נפילה זו, הפכה רגלו האחת של התובע קצרה מהשנייה, והוא סובל מצליעה מתמשכת ומתקשה בהליכה (עמ' 26 ש' 20). כמו כן סובל התובע מאז מכאבים חזקים ומחוסר יכולת להרים את ידיו מאחורי הראש, פעולה לה הוא נדרש לעתים, למשל במסגרת הבדיקות הרפואיות אותן הוא חייב לעבור בעקבות מצבו הרפואי שקדם לאירוע (ראו עמ' 26 ש' 32, עמ' 27 ש' 1-6).

לדברי התובע, בעוד שלפני האירוע טייל התובע להנאתו והרים סלים מהסופרמרקט בשתי ידיו "כמו נמר", מאז הנפילה והניתוח שעבר בעקבותיה הוא מתקשה לעשות כן (עמ' 27 ש' 15-18, עמ' 29 ש' 7-9).

התובע דייק בעדותו ולא הפריז בתיאור נזקיו בעקבות האירוע. כך סיפר התובע בעדותו כי הוא מתקשה להרים משאות ביד שמאל אך לא ביד ימין (עמ' 29 ש' 16-19). כן הבהיר התובע כי גם לפני האירוע לא יכול היה ללכת מרחקים או לשחק כדורגל עקב מחלתו, אך מאז הנפילה הוא מתקשה מאד בהליכה ובשיווי משקל, סובל מצליעה ומתקשה בעלייה במדרגות (עמ' 30 ש' 27-28 ועמ' 31 ש' 7-11. כן ראו עמ' 40 ש' 4-7).

כן העיד התובע כי הוא נזקק אמנם לעזרה בהלבשה וברחצה גם לפני האירוע, אלא שמאז הנפילה הוחמר מאד מצבו והוא הפך תלוי עוד יותר בעזרה זו (עמ' 32 ש' 29-31). התובע הסביר עוד כי לפני הנפילה נזקק לסיוע בהלבשה ורחצה בייחוד לאחר שקיבל טיפול ביולוגי במחלתו, אחת לשלושה שבועות, בעוד שלאחר שהיה מקבל טיפול כימותראפי תפקד יחסית באופן עצמאי, שלא כמו לאחר האירוע (עמ' 35 ש' 23-30).

רעייתו של התובע העידה אף היא על ההתדרדרות המשמעותית שחלה בתפקודו של בעלה התובע בעקבות האירוע. אשת התובע הצהירה כי נטלה ימי מחלה על מנת להיות צמודה לבעלה התובע במהלך אשפוזו בבית החולים (ראו סעיף 4 לתצהיר). עוד העידה רעיית התובע כי מאז האירוע רתוק התובע למיטתו לעתים ימים שלמים, וכי עול ניהול הבית נופל כולו על כתפיה (שם).

לדברי בת זוגו של התובע, לפני הנפילה היה התובע מסייע בקניות לבית ובעבודות הבית וכן מחמם לעצמו אוכל (עמ' 9 ש' 20-27, עמ' 10 ש' 28). רעיית התובע אישרה אמנם כי לפני הנפילה וסמוך לקבלת טיפולי הכימותרפיה היה תיפקודו של התובע ירוד, וכי הוא אף סבל מבעיות בדרכי העיכול (עמ' 13 ש' 13-16 ועמ' 14 ש' 1-5 וש' 24-25). עם זאת, לדברי רעיית התובע, באותם הימים לא היה התובע מושבת לחלוטין, ו"לרוב היה עצמאי" (עמ' 13 ש' 26-28).

בתו של התובע, שהסיעה אותו ברכבה עובר לאירוע לבית החולים, הצהירה אף היא כי מאז נפילת אביה היא מסייעת רבות להוריה בכל מטלות הבית (ראו סעיף 4 לתצהיר). הבת סיפרה בעדותה:

..."אני השכרתי דירה ובחמש השנים האחרונות המצב שלו התדרדר ממאה לאפס, ברמת האפס, שממש אמא ביקשה ממני לבוא ולגור איתם, אני עובדת תומכת הוראה ממול הבית שלהם אז כל הזמן אמא הייתה מקפיצה אותי, אני צריכה שתלכי ותראי מה עם אבא, הוא לא עונה לי, הוא לא, את יודעת, דברים הכי קטנים, שאם היא ירדה לשכנה והיא ככה, הכל היה ממש דינמי, עברתי לגור אצלם, המצב שלו התדרדר, כאילו לגמרי, ברמת השרוכים, ברמת ה – אמא יושבת איתו במקלחת"

(עמ' 41 ש' 24-30)

דבריה של הבת בעניין הסיוע הנרחב אותו היא מעניקה לאביה מאז האירוע נתמכו בעדותה של האם (עמ' 8 ש' 16-27).

הבת אישרה בחקירתה כי גם לפני האירוע נזקק התובע לסיוע במקלחת ובהלבשה מעת לעת, בייחוד כשקיבל טיפולים למחלה ממנה סבל (עמ' 42 ש' 9-12). עם זאת, גם הבת העידה כי הנפילה הרעה משמעותית את מצבו של התובע. לדבריה, לפני האירוע היה התובע מסוגל להרים לעתים "דברים בסיסיים" (עמ' 42 ש' 18). לדברי הבת, אחרי התאונה -

"זה משהו שהחמיר ברמה קיצונית, אפילו לעלות לרכב, שתביני, עשינו לו מדרגה מיוחדת בשביל הרגל שלו"

(עמ' 43 ש' 6-7)

הנתבע הגיש כראיה מטעמו חוות דעת רפואית של האונקולוגית ד"ר דניאלה כץ ביחס לקיצור תוחלת חייו של התובע לאור מחלת הסרטן ממנה הוא סובל. בחוות הדעת קבעה המומחית, על סמך מאמר אירופאי משנת 2009, כי "תוחלת החיים הצפויה לאנשים במצבו [של התובע] משלב גילוי גרורה ריאתית היא כחמש שנים. נכון להיום חלפו כבר כשבע שנים מאז הופעת הגרורה הריאתית הראשונה, כך שכל שניתן לקבוע הוא שתוחלת חייו הצפוייה נעה בין חודשים ספורים לשנים ספורות בלבד, ובוודאי נמוכה בהרבה מתוחלת החיים הסטטיסטית של גבר בגילו בישראל שהיא כשש עשרה שנה".

בחקירת הנגדית של המומחית הסתבר, כי חרף האמור בחוות הדעת בנוסח שהוגש לתיק בית המשפט, במועד עריכת חוות הדעת לא עמדו לנגד עיניה של המומחית מלוא המסמכים מתיקו הרפואי של התובע, אלא מסמכים ספורים בלבד (עמ' 63 ש' 7 ואילך).

יתרה מכך, המומחית אף לא טרחה לעיין במסמכים הרפואיים העדכניים של התובע לקראת עדותה בבית המשפט (עמ' 73 ש' 30-32), או בכלל בתיקו הרפואי אצל הנתבע (עמ' 83 ש' 21), והמסמך הרפואי המאוחר ביותר שהיה בידיה היה מחודש ינואר 2023, כלומר מסמך שנערך כשנתיים לפני מועד עריכת חוות הדעת (עמ' 87 ש' 1-4). המומחית נימקה זאת בכך שלדבריה, "חולה גרורתי הוא חולה גרורתי לכל דבר ועניין (עמ' 74 ש' 23, וראו גם עמ' 84 ש' 6-12 ועמ' 86 ש' 24-28).

אני מתקשה לבסס ממצא על חוות דעתה של ד"ר עץ לעניין קיצור תוחלת החיים של התובע. חוות הדעת מתבססת על נתונים סטטיסטיים כלליים שעמדו לפני מנסחיו של המאמר האירופאי עליו היא מתבססת בשנת 2009, ואולם אנו עוסקים בטענה בדבר קיצור תוחלת חייו של אדם ספציפי בישראל בעל נתונים ספציפיים, שחלקם לפחות לא עמדו כלל לפני המומחית (ראו והשוו: ת.א. (מחוזי חי') 787/99 ארי כץ נ' עיריית הרצליה (1.1.2007), הקביעה עמדה בערעור בבית המשפט העליון שלא התערב בה: ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (14.1.2009). כן ראו את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 26433-04-25 ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' פלונית (5.3.2026), שבו אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיעור קיצור תוחלת חייו של המשיבה, בין היתר על סמך תוחלת החיים בישראל, רמת הרפואה בה ואיכות הטיפול לו זכתה המשיבה).

כמו כן, התקשיתי לקבל את ההנחה הבסיסית של המומחית כי לא חל שינוי מהותי וכי אף לא צפוי שיחול שינוי כאמור ברמת הטיפול בחולי סרטן מהסוג בו חלה התובע (ראו עמ' 77 ש' 2 ואילך).

ואכן, אף הנתבע עצמו אינו מבקש בסיכומיו לאמץ את חוות דעתה של ד"ר כץ כלשונה, ותחת זאת מבקש הוא לחשב את נזקיו של התובע עד לגיל 75.9, המשקף קיצור תוחלת חיים של עשר שנים (ראו בסעיף 42 לסיכומי הנתבע).

התובע העיד מטעמו את הרופא המטפל במחלתו אצל הנתבע מאז חודש יולי 2023, האונקולוג ד"ר מוחמד עווד. לדברי ד"ר עווד, נכון למועד מתן העדות מחלתו של התובע אינה פעילה (עמ' 3 ש' 14-16). ד"ר עווד העיד כי מחלתו של התובע מתפתחת באופן איטי מהרגיל. עוד הוסיף ד"ר עווד כי גם לאחר שנלקחת בחשבון העובדה שהתובע עישן בעבר, לא תהיה זו מבחינתו של ד"ר עווד "הפתעה גדולה" אם התובע יחיה עשר שנים נוספות (עמ' 5 ש' 5-15).

בהעדר ראייה ברורה בדבר שיעור קיצור תוחלת החיים של התובע, אני מעדיפה את עדותו הזהירה של הרופא המטפל של התובע ד"ר עווד לעניין זה, ומעמידה את תוחלת חייו של התובע לצרכי חישוב נזקיו העתידיים על כעשר שנים. 

על רקע כל האמור לעיל ניגש עתה לחישוב נזקיו של התובע:

כאב וסבל,

בהתחשב בגילו של התובע, בחומרת הפגיעה בפניו (שבר בלסת), בירכו ובכתף, בניתוח שעבר, בכאביו המתמשכים של התובע, ובצליעה שהיא מנת חלקו של התובע מאז הנפילה, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין כאב וסבל על סך של 100,000 ₪.

עזרת הזולת

כעולה מהעדויות אותן סקרתי לעיל, גם עובר לאירוע נזקק התובע לעזרה לא מעטה בפעולות יומיומיות כגון הלבשה ומקלחת, בייחוד סמוך לקבלת הטיפולים בגין מחלתו. עם זאת, מאז האירוע גברה מאד תלותו של התובע בסיוע זה. אציין כי גם האונקולוגית ד"ר כץ אישרה בחקירתה הנגדית, כי עצם התרחשות האירוע לא היטיבה עם מהלך ריפויו של התובע ממחלתו, לשון המעטה, והקשתה על תיפקודו (עמ' 91 ש' 6 - עמ' 92 ש' 20).

התובע אושפז לתקופה ממושכת ולאחר מכן סעדו אותו אשתו ובתו במשך תקופה ארוכה. נזכיר כי המומחה מטעמו של התובע קבע כי נכויותיו הזמניות של התובע היו משמעותיות במשך תשעה חודשים.

כידוע, המזיק אינו זכאי ליהנות מכך שהנפגע נעזר בבני משפחה המסייעים לו ללא שכר, כאשר מושקע על ידם מאמץ חריג ומעבר למקובל (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015) בפסקה 10, והאסמכתאות שם).

על רקע האמור לעיל אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין עזרת הזולת במהלך תשעת החודשים הראשונים לאחר האירוע על סך של 20,000 ₪ (כתשע שעות שבועיות בעלות של 60 ₪ לשעה). כמו כן, אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת הזולת עבור יתרת התקופה עד היום על סך של 68,000 ₪ (כארבע וחצי שעות שבועיות).

הפיצוי בגין עזרת הזולת לעשר השנים הבאות עומד על 117,000 ₪ (כ1350 ₪ לחודש X מ.ה. לעשר שנים 103.5617).

סך כל הפיצוי בגין עזרת הזולת עומד אפוא על 205,000 ₪.

ניידות והוצאות רפואיות

בשים לב לצליעתו של התובע ולכאבים מהם הוא סובל במהלך הליכה, כמו גם לקשיי התניידותו ברכב עליהם העידה בתו של התובע, אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין הוצאות ניידות מוגברות והוצאות רפואיות בשל תוצאות הנפילה לעבר ולעתיד על סך גלובלי של 50,000 ₪.

לסיכום

הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך כולל של 355,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט (כולל אגרה) בסך של 4,719 ₪ ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% מהסכום שנפסק.

המזכירות תמציא לבעלי הדין את פסק הדין.

ניתן היום, כ"א אב תשפ"ו, 04 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.